לשמור על קצב, לשמור על אמת: הקולקציה החדשה של טלי קושניר

בשדה האופנה הישראלי, יש מעצבים ששייכים לזמן ויש כאלו שמותחים אותו. טלי קושניר שייכת לקבוצה השנייה. היא לא מגיבה לטרנדים, לא מתיישרת עם מסרים שיווקיים ולא מחפשת ליצור ״קולקציה של רגע״.

כבר שנים (פרט להפסקה של מספר חודשים בתחילת מלחמת אוקטובר) שהיא בונה קול עקבי, מינימליסטי, רגיש, שמבוסס על הבנה עמוקה של הגוף האנושי. הבגד אצלה לא מנסה לתקן את הגוף – הוא עובד איתו. ״בגד״, היא אומרת ״לא צריך להפוך את הגוף לצורה אחרת. הוא צריך להקשיב לו״.

מתוך הסגנון העיצובי הזה נולדה שפה של שכבות, קפלים, קווים שלא מבקשים ללטש אלא לזרום. יש בעיצובים של קושניר איזון ייחודי בין אדריכלות לרכות, בין מחשבה צורנית לבין תחושה אינטימית. הבגד אינו קישוט – הוא אינטראקציה, הוא מערכת יחסים.

מאותו המקום נולדה גם הקולקציה החדשה שלה קראה ״אני בטוב, תודה״. ״זו הייתה תשובה אוטומטית, כמעט מכאנית, שנתתי בשנתיים האחרונות. המילים האלה יצאו לי מהפה במהירות. לא מתוך שלווה אלא כנראה מתוך הישרדות.

״כל כך הרבה היה לא טוב, ועם זאת נאלצנו לתרגל התמסרות לאינרציה של תנועת חיים שועטת ובלתי ניתנת לעצירה. העולם שבחוץ נעצר, העולם מבפנים סער, והדרך היחידה לצלוח את הפער בין ענן כבד לבין הכוח השקט של החיים הייתה להיצמד לשגרה – שגרה עקשנית, מכוונת, של טייסת אוטומטית״.

כך, ללא בחירה אמיתית אלא מתוך הכרח מקצועי, קושניר המשיכה להתנהל בתוך הכאוס שכולנו חווינו. היא סגרה את הסטודיו שפעל בדרום העיר והעבירה אותו הביתה, ״כי לא היה בו מרחב מוגן. העברתי הכל הביתה, ואת הקולקציה החדשה כבר ייצרתי בהודו. לצד זה החלטתי גם לפתוח אתר מכירה אונליין״.

המהלך הזה, שנשמע כמו החלטת שיווק או לוגיסטיקה, היה בפועל ציר הישרדותי, רגשי, כמעט נפשי. ״העבודה על הקולקציה שינתה את כל מבנה העבודה של הסטודיו. מתוך הבלבול צמחה שגרה חדשה, ומתוך השגרה נבטו חלומות. הודו – עם המרקמים, הידע וההיסטוריה הטקסטילית שלה – הייתה כמו מרחב נשימה. היא אפשרה לי להתרגש שוב, אמנם בזהירות, אבל לחזור להרגיש תשוקה מקצועית כמו בעבר״.

הודו – עם המרקמים, הידע וההיסטוריה הטקסטילית שלה – הייתה כמו מרחב נשימה. היא אפשרה לי להתרגש שוב, אמנם בזהירות, אבל לחזור להרגיש תשוקה מקצועית כמו בעבר

קושניר גדלה בבית שהעריך אופנה ותפירה, אבל מעולם לא למדה עיצוב אופנה. היא החלה את דרכה בראשית העשור הראשון של שנות האלפיים, בחלל קטן שכונה ״המחתרת״ – מעבדה ניסיונית כמעט נסתרת שעבורה היה השער לעולם האופנה.

המחתרת היתה אלטרנטיבה למסחריות ולמיינסטרים המקומי: מרחב של מעצבים עצמאיים, פריטי וינטג׳, טקסטילים נדירים ותפירה ידנית. סביבה שבה האופנה נתפסה לא רק כמוצר, אלא כעדות תרבותית. שם נולדה גם התשוקה של קושניר לאסוף, לשמר ולמפות את האופנה הישראלית באמצעות פריטי אופנה וחפצים. היא החלה לאסוף פריטים, גזרות, הדפסים ותיעודים, מתוך הבנה שההיסטוריה המקומית של האופנה נשמרת במקרה, ואם לא תהיה יד שתאסוף – הרבה ממנה ייעלם.

הארכיון שלה כולל מאות פריטים משנות ה־70 ועד ימינו: עבודות של מעצבים משפיעים, פריטי וואן־אוף, תיעוד תצוגות, טקסטילים מודפסים, עבודות סטודנטים נדירות וגזרות שמספרות את תולדות הגוף הישראלי דרך הבד. הארכיון משמש כמאגר מחקר פעיל וככלי פרשני: דרכו קושניר בוחנת את האופנה הישראלית כזיכרון, כתרבות וכשפה שהולכת ונכתבת.

מספר פריטים מהאוסף שלה הושאלו גם לכמה תערוכות אופנה מרכזיות, ביניהן מקום לאופנה: מסע בעקבות הבגד הישראלי שהוצגה ב־2018 במוזיאון ישראל (אוצרת: תמרה יובל ג׳ונס ז״ל), ו״משכית 70/30/10״ שהוצגה במוזיאון ארץ ישראל ועסקה בבית האופנה המיתולוגי (אוצר: שחר אטואן).

האופנה כמערכת סיפורית

הצעד המשמעותי הבא בקריירה של קושניר היה כשהצטרפה לסטודיו של דורין פרנקפורט, מהדמויות המובילות בעיצוב המקומי. פרנקפורט העניקה לה שיעור עמוק בעבודה, בדיוק הטכני ובבנייה של אסתטיקה ישראלית, הנובעת מהקשר מקומי של גוף, בד, מגדר, אקלים ושפה חזותית. לדבריה, היא חבה לפרנקפורט את עיקר הדרך שאותה עשתה עד כה.

בסטודיו העצמאי שאותו פתחה בהמשך, המשיכה את הדרך שאפיינה את פרנקפורט – לפיה האופנה הישראלית היא לא רק תוצר כלכלי, אלא מסמך תרבותי, נשי ופוליטי. שם גם התחזקה האמונה שלה בערך של תיעוד ושימור, ובצורך להסתכל על האופנה כמערכת סיפורית.

הקולקציה החדשה, שתימכר בפופ־אפ שיתקיים במהלך השבוע הקרוב (23-28.11) בתל אביב (אבן גבירול 54) ובמקביל באתר, מורכבת מעשרה דגמים קלאסיים של המותג, שכמו בעבר – מרביתם פריטי יוניסקס. הם עשויים מבדים שאיתרה בהודו. ״כמרכז טקסטיל עולמי, הודו מאפשרת גישה לשפע מפעים של בדים, באיכויות יוצאות דופן, בייצור מקומי ובינלאומי. בקולקציה עבדתי עם כותנה ׳קריספית׳, אריגי פשתן בעיבודים שונים וגם ארבעה סוגי משי.

״המעניין שבהם הוא משי בצורת עיבוד מסורתית הודית, שנקרא ׳משי נוייל׳. זהו משי גולמי בעל מרקם נשפך ומחוספס, שמזכיר מעט פשתן. למרות השוני במרקמים של בדי המשי היותר מוכרים, הוא שומר על תכונותיו המעולות בוויסות טמפרטורה, ואפשר לכבס אותו בכביסה לגמרי רגילה״.

אין ׳אביב־קיץ׳ ואין ׳חורף 2026׳. אין דרופים. מה שיש זו התפתחות, זמן, עונות של מחקר חומרי, ניסויים, טעויות, חזרות. יש דגמים שמבשילים במשך חודשים ארוכים, יש כאלה שמחכים שנה

הצבעוניות של הקולקציה סתווית ושקטה – מגיבה גם היא לתקופה, בגוונים עמוקים לצד גווני תכלת מרעננים וצבעי אדמה מחממים. המרקמים עוטפים מלטפים ומגינים – ״מה שנזקקנו לו כל כך בתקופה המורכבת הזו״.

בניגוד למודל האופנה המוכר בארץ ובעולם – עונות, שיאים והשקות, קושניר עובדת בקצב אחר. ״אין ׳אביב־קיץ׳ ואין ׳חורף 2026׳. אין דרופים. מה שיש זו התפתחות, זמן, עונות של מחקר חומרי, ניסויים, טעויות, חזרות. יש דגמים שמבשילים במשך חודשים ארוכים, יש כאלה שמחכים שנה. יש כאלה שנשארים. בקולקציה הנוכחית יש דגם של מכנסיים שעבדתי עליו שלוש שנים, עד שהייתי מרוצה מהתוצאה.

״הדפוס הזה, בעידן של מהירות יתר, הוא לא רק אסטרטגיה – מבחינתי הוא עמדה פוליטית. הוא אמירה על אפשרות אחרת לאופנה – כזו שלא מגיבה ללחץ חיצוני אלא לדיוק פנימי״. הנדירות היא חלק מהשפה של קושניר: פריטים שמיוצרים בכמויות מצומצמות, לעיתים בודדות. לשיטתה הידיים שמקפלות, תופרות ומחברות – אינן משרתות תעשייה, הן משרתות מחשבה.

השקת אתר המכירה, היא מסבירה, אולי נראית כמו צעד עסקי, אבל מבחינתה היא ״סיבוב מרתק בתהליך היצירה שלי. האתר לא מבקש למכור יותר, אלא לפגוש יותר קהל. זה מבלי לוותר על שליטה מלאה במוצר, באופי, ובתחושת העשייה שלי״.

האתר מעוצב בשפה של קושניר: תאורה רכה, ויזואליות נקייה, דגמים שמסודרים לא לפי עונה אלא לפי היגיון חומרי־צורני. הוא מאפשר לדקויות של גזרה להתגלות מקרוב, כמעט כמו פגישה פיזית בחלל. הדיגיטל, מבחינתה, אינו ההפך מאינטימיות – אלא כלי שמרחיב אותה.

לקושניר יש כוונות להמשיך ולייצר בהודו. ״בקלות אפשר היה לראות במהלך כזה ויתור על מלאכת היד המקומית, אבל בפועל מדובר בהעמקה של מלאכה מסוג אחר: מסורתית, טקסטילית, עתיקה. הודו היא לא תחליף – היא שותפות.

״היא מאפשרת לי להוציא סדרות קטנות, עשויות היטב, שמעניקות לי חופש חומרי גדול יותר, גישה לטכניקות שלא קיימות כאן, ובסופו של דבר מרחב עבודה רחב שמחבר בין מקומי לגלובלי. זה לא מהלך מסחרי; זה מהלך חומרי. השאלה שמובילה אותי בהחלטה הזו היא לא כמה אפשר למכור, אלא איפה הבגד יכול להיווצר במלואו, באיכות שאני מצפה לה״.

קושניר היא לא מעצבת שמשיקה קמפיינים מהדהדים. אין רעש, אין הכרזות. במקום זה יש עבודה שקטה, עקשנית, רכה. מותג שמסרב לגדול בשביל הגדילה – אלא מבקש לחדד, לשמור על מרחב שבו הרעיונות יכולים לצמוח בלי לחץ. ״בעולם שבולע הכל במהירות, זו בחירה חד־משמעית: לשמור על קצב. לשמור על אמת. המותג שלי לא מבקש לגדול לשם הגדילה. הוא מבקש להישאר חד״.

ועם זאת, דווקא מתוך האיטיות הזו, מגיע הרגע שבו השפה של קושניר יכולה לנוע החוצה, לגעת בקהל רחב, לעבור דרך אתר, לייצר בהודו – ועדיין לשמור על העיבוד הידני, המדויק, האישי. כעת, אולי הגיע הרגע שבו השפה שיצרה במשך שנים, יכולה סוף סוף לנוע החוצה: להגיע לקהל קונים שאולי לא יכולים להגיע לסטודיו, לחצות גבולות גיאוגרפיים, אבל כן לנהל איתה קשר גם בזירה הדיגיטלית.