בחזרה לעתיד // הילה טוני נבוק

לפני 10 שנים

התערוכה ״שעות עגולות״ של הילה טוני נבוק במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, המיצב הגדול ביותר שלה עד אז, הייתה אחת התערוכות המעניינות שביקרתי בהן ב־2015. אבל להכתיר אותה רק כמעניינת יעשה לה עוול, כתבתי אז: השהות בקרב המיצב הפיסולי המסקרן שבנתה נבוק, או ההשתהות במחיצתה ליתר דיוק, הופכת עם הזמן משכלתנית למרגשת. במילים אחרות: לא חשבתי שכסאות משרדיים שנקנו באופיס דיפו יכולים להיות מרגשים.

בהצבה פיסולית קינטית נבוק יצרה סביבה הרמטית – ספק מוסך, ספק מפעל, ספק משרד – והעלתה שאלות על היחס בין עבודה ליצירה, על תפקיד העיצוב בתהליך ייצור הסחורות, ועל ההטמעה של מורשת המודרניזם אל תוך תרבות הצריכה העכשווית. הסביבה שהיא יצרה בחלל היא סביבת עבודה פעילה, אך ללא נוכחות אדם: חומרי גלם זזים, מוטות אלומיניום מפנים מקום, נערמים, כסאות משרדיים נעים באיטיות הלוך ושוב.

״אני לא באה להמציא משהו חדש, אלא באה להיתפס במשהו קיים, מוכר, בנאלי, בסיסי״, אמרה לי נבוק. ״גם בתנועות אני נתפסת לתנועות שקיימות בעולם. אני לא אמציא תנועה, אלו תנועות שאנחנו מכירים: הסיבוב שנשאר אחרי שמישהו הסתובב בכסא, התנועה של מי שהתנדנד קדימה ואחורה״.

אז מאיפה הכסאות?

״אלו כיסאות שקניתי באופיס דיפו. מה שקורה בתוך הפסל – ומבחינתי גם הפסלים הם רישומים – זו מסגרת נוקשה, שבתוכה מתרחשת פעולה רישומית״.

התבוננתי אז הרבה במקומות עבודה, בעיקר של גברים – על הדינמיקה שלהם עם חפצים ועם עצמם, על השאריות שהם משאירים בסוף היום מאחור. מתוך זה צמחה התערוכה. היא נבעה גם ממקום רגשי קשה מאוד שנמצאתי בו אז בכל מה שקשור למושג ׳פרודוקטיביות

זה מעניין שאת עוברת בדיבור שלך בין פסל לרישום.

״התזוזה של האלמנטים יוצרת רישום עדין ואיטי בחלל. מצד אחד הכל פה מאד סטרילי, אין את בני האדם שאמורים לשבת על הכסאות, ומצד שני יש את הסמרטוטים שרואים שהם עברו משהו. הבאתי את הסמרטוטים למחסן ברזל בדרום תל אביב, וביקשתי ממי שעובד שם להשתמש בהם. אחרי חודש אספתי אותם: רציתי שהם יצברו זמן, שיצברו זמן עבודה, שיצברו זיעה. התוצאה היא זיכרון של גוף, גם בתנועה של הכיסאות, במאפרות ובכוסות״.

״ב־2015 שוטטתי וצילמתי המון״, היא מספרת כעת, ״בעיקר בתל אביב, אבל גם בכל מיני ערים בישראל. אהבתי לנסוע באוטו, להגיע למקום שאני לא מכירה, ולהתחיל לשוטט. אפשר להבין שהיה לי אז הרבה יותר זמן פנוי. חלק מהצילומים האלו התפרסמו מאוחר יותר בספר ׳אם כרגע מה שבוער בך זה פילאטיס בזה את צריכה להתמקד׳. 

״התבוננתי אז הרבה במקומות עבודה, בעיקר של גברים – על הדינמיקה שלהם עם חפצים ועם עצמם, על השאריות שהם משאירים בסוף היום מאחור. מתוך זה צמחה התערוכה ׳שעות עגולות׳. היא נבעה גם ממקום רגשי קשה מאוד שנמצאתי בו אז בכל מה שקשור למושג ׳פרודוקטיביות׳. עשיתי עד אז כמה פסלים קינטיים, אבל שעות עגולות היה מיצב מתוזמר שלם ראשון״.

זו גם היתה השנה שנבוק התחילה ליצור עבודות וידאו ולחשוב עליהן בתור הרחבה קינטית של הפעולה הפיסולית שלי. ממש במקביל לתערוכה ב־CCA היא צילמה באשדוד וביבנה את עבודת הווידיאו ״עם הרוח עם המים״, שהוצגה במוזיאון פתח תקווה (אוצרת: הילה כהן שניידרמן). 

״בעבודה ההיא הצטלבו כמה דברים משמעותיים בעשייה שלי – המופשט, הסביבה העירונית הישראלית, וגם הרישום והפעולה הפרפורמטיבית שעדיין נותרו הבסיס להופעת הפיסול. את פסל הכדור הכחול שמככב בעבודה הזו גיליתי ביבנה במקרה באחד השיטוטים. ראיתי אותו מרחוק עומד באמצע מזרקה בשכונת מגדלים חדשה ועצרתי את הרכב בחריקה. 

״הייתי מוכרחה להסתכל בו מקרוב. כשחיפשתי פלאק עם שם היוצרת הבנתי שהוא פשוט הוצב שם על ידי החברה שבנתה את המזרקה. זה הצחיק והפליא אותי – פשוט כדור כחול ענקי. הקבלנים צדקו – באמת לא צריך יותר מזה כלום״.

פאסט פורוורד

התערוכה ״הרחבות״ שנבוק הציגה ב־2018 בקיבוץ כברי (אוצרת: סמדר שינדלר) היוותה תערוכת מפתח עבורה. ״אני חושבת שזו היתה תערוכה שממש שינתה את איך שאני פועלת. בתערוכה ההיא יצרתי הרחבות פיסוליות מקונסטרוקציות אלומיניום ויריעות שמשונית צבעוניות לפסלי הברזל הכבדים של יחיאל שמי. 

״פעלתי מתוך דחף פיזי ממש להגיב לפסלים של שמי, שעם השנים, כמו הרבה פסלים מודרניים מונומנטליים וכבדים, איבדו חלק מהרלוונטיות. הרחבתי אותם לכדי סביבות שכוללות גם כיסא פלסטיק שאנשים ישבו בו ויראו את הפסלים על היופי והפגמים שבהם – מקרוב ולא מרחוק, לבטל את תחושת היראה״.

מה היו התגובות של המבקרים?

״ההיענות של המבקרים היתה טבעית ומיידית. אז הבנתי חוק חשוב על העולם – אם נותנים למישהו כיסא, הוא יושב. 

״ההד שהתערוכה הזו יצרה הפתיע אותי. הבנתי אז שאני פועלת בתוך ולמען הקשר הרבה יותר רחב משנדמה היה לי, והתחושה הזו מלווה אותי גם היום. גם ב׳שעות עגולות׳ היו כסאות, אבל הם היו מבודדים ולא היתה אפשרות לגעת בהם. 

״במובן הזה ׳הרחבות׳ חידדה עבורי את סוג מערכת היחסים שאני רוצה ליצר עם הצופים בעבודות שלי. מאז מדי פעם אני מקבלת הודעה עם תמונה של סגירת חורף בשימשונית שמישהו ראה בפיצוציה או בתחנת דלק ונזכר בי. גאווה״.

נקודת ציון נוספת שנבדק מציינת היא התערוכה ״דרך החלון״ (2022, תערוכת פרס רפפורט לאמנית מבטיחה במוזיאון תל אביב), שהמשיכה את העיסוק שלה בתיאור מצבי מעבר דרך ובתוך מבנים וקונסטרוקציות. ״חלונות, דלתות, תריסים ווילונות נפתחו ונסגרו. הם שימשו מצע לתיאור מצב רגשי אישי וקולקטיבי של פתיחות ומעבר אל מול הסתגרות והתבצרות. בתערוכה הזו הרגשתי ששיכללתי את היכולת שלי כיוצרת וידאו וכבר יצאתי להפקות די מורכבות״.

במקביל גם יצרת פיסול במרחב ציבורי.

״כן. יש לי שתי עבודות חוץ שממוקמות ליד תחנות רכבת – העבודה ׳כניסה ויציאה׳ בתחנת נבון בירושלים (2019, אוצרת איה מירון), שמורכבת משני תבליטי קיר גדולים עשויים מאלומניום, זכוכית וקרמיקה, מחווה לעבודות קיר משנות ה־50 וה־60. והפסל ׳מגדלור׳ (2023, אוצרת סמדר שינדלר) שהוצב ליד תחנת רכבת קלה ארלוזורוב בתל אביב. 

״אני מרגישה שזו זכות גדולה ללוות מישהו עם פסל שלי ביום יום שלו.ה – בבוקר בדרך לעבודה, בחזור, בדרך הביתה. זו גם אחריות גדולה להשאיר חותם במרחב הציבורי, ובמיוחד בעיר שנולדתי וגדלתי בה. 

״אנשים מגיבים ונקשרים לפסל הזה והוא הופך להיות חלק מהנוף שלהם, זה מאד מרגש. יש הרבה אתגרים בהצבה של עבודות חוץ, לפני עשור ברור לי שלא הייתי מוכנה לאתגר כזה, וכמו בכל דבר אחר לקח לי זמן להבשיל עבור זה״. 

10 שנים אחרי

״קראתי את הראיון שלנו מלפני 10 שנים. שמתי לב שאני מדברת שם הרבה על אנשים, וזה משהו שעדיין עומד בבסיס העבודה שלי – העניין והסקרנות כלפי בני אדם וכלפי האסתטיקה המקומית של המרחבים העירוניים והביתיים, ואיך היא מספרת ומאשררת את הצרכים והמאווים שלנו. 

״אני מנהלת גם הוצאת ספרים קטנה בשם פורז את נבוק עם הסופר והעורך יוני רז פורטוגלי. אנחנו עובדים בשנתיים האחרונות עם אמנים שאנחנו אוהבים ומנסים לאתר ביחד איתם מקום פחות מוכר ביצירה שלהם, או איזה סנטימנט לא מוכר שלהם, ולפתח מתוך זה ספרים מקוריים. עד סוף השנה אנחנו צפויים לשחרר שני ספרים מסדרה שעוסקת בתרגילים יפים שהמציאו אמנים ומעצבים, ויש עוד כמה שמתבשלים לקראת השנה הבאה״.

ויש את ההוראה. 

״כן, אני מלמדת כבר עשור במחלקה לאמנות בבצלאל וההוראה תופסת מקום רגשי חשוב בפרקטיקה שלי. זה לא התחיל ככה מיד. לקח לי זמן לצבור שם ביטחון ולמצא את הטון הלימודי־משחקי שאני מביאה. בגלל שלא למדתי אמנות בתואר הראשון ואין לי נקודת התייחסות, המצאתי לעצמי דרכי הוראה משלי. לפעמים הן קצת מוזרות. 

״אני מרגישה שאני באה ללמוד מהסטודנטים ולאתגר גם את עצמי יחד איתם. יש לגישה הזו מחיר כי הסטודנטים לא נוטים להיבהל מפני כמו מחלק מהמרצים האחרים, אבל אני משלימה עם זה. עם הזמן למדתי גם לדבר בקול רם וסמכותי ויש בזה יתרונות גם במקומות אחרים, כמו למשל בתורים במשרדי ממשלה״.

עוד 10 שנים

״בשנתיים האחרונות של המלחמה הרגשתי הצטמצמות והתכווצות כללית. זה השפיע גם על העשייה עצמה וגם על היכולת לחלום. כרגע אני בעיקר מקווה לחזור לחלום״.

אולי יעניין אותנו גם

״ההמלצה הכי טובה שאני יכולה לתת היא להתמכר לבידספיריט, האתר שמרכז את כל הקטלוגים של המכירות הפומביות הפעילות בישראל. אני נוברת שם כל כמה ימים, בעיקר כי אפשר למצוא שם הצע בלתי פוסק של הדפסי משי וליטוגרפיות ישנות של אמנים ואמניות ישראליות במחירים זעומים. 

״מצד אחד זה מאפשר לי לבנות אוסף קטן של מופשט ישראלי – לאה ניקל, אגם, ארגוב, יוחנן סימון. ומצד שני, כאמנית, המחירים שבהם נמכרות הליטוגרפיות האלה כמה עשורים לאחר מותו של האמן, הם שיעור די כואב בצניעות. גם לחובבי הקרמיקה ישראלית מובטחת הנאה״.