״החיה שבתוכי״: השמועות על איכות היו מוגזמות

התגנבו אל אוזני ביקורות רבות וטובות על המותחן הפסיכולוגי החדש מבית נטפליקס, ״החיה שבתוכי״. זה היה נראה מבטיח, עם שואו ראנר כמו הווארד גורדון (הומלנד, 24) וקאסט נהדר במיוחד עם שמות כמו ג׳ונתן באנקס ודיידרה או׳קונל, בכיכובם של קלייר דיינס ומת׳יו ריס. היו שאף הגדילו לומר שנטפליקס חזרה לעצמה, לימי הזוהר שלה, לא פחות. אולם צפייה דחוסה לא השאירה ספק: לא רק נטפליקס ירדה בסטנדרטים, כנראה שגם הסטנדרטים של הצופים כבר ירדו.

לנטפליקס יש רשימה לא רעה של מותחנים פסיכולוגיים דומים. בין היתר אפשר למצוא את ״איש הערמונים״, ״קשר דם״, ״את״, ואפילו ״מיינדהנטר״. סדרות שידעו לא רק לזרוע מתח אלא גם להפוך אותו למסע פסיכולוגי אמיתי, ולתרגם אותו לשאלות על טבע האדם. החיה שבתוכי אמורה להשתלב ברשימה כזו, לפחות על הנייר.

במרכז העלילה אגי (קלייר דיינס), סופרת מפורסמת זוכת פוליצר, אך שבר כלי. כמה שנים לפני כן מת בנה בתאונת דרכים, ולדעתה, היא לא זכתה לצדק, שכן הנהג האשם לכאורה, התחמק מעונש. כל זה הוביל לגירושים מבת זוגה, להסתבכות פלילית ולמאבקים בלתי פוסקים בכתיבת ספר חדש, שאיתו היא מתעכבת מול ההוצאה לאור. בבדידותה, מתוסכלת וכואבת, היא נעה בין רגשות אשם לזעם מתפרץ.

חייה עומדים להשתנות כשלידה עובר לגור נייל ג׳רוויס (מת׳יו ריס), בן למשפחה עשירה, שנחשד בעבר בהיעלמות אשתו הראשונה אך מעולם לא הואשם או הורשע. וזה רודף את שמו בדעת הקהל. אגי ונייל מכירים, מפתחים מערכת יחסים, והיא שוקלת לשנות כיוון ולכתוב את הספר הבא עליו. הוא צריך לבנות מחדש את הנרטיב שלו, והיא סופרת מתקשה בלי סיפור. ממש זיווג משמיים.

ככל שהיא חוקרת, גדלה האמביוולנטיות, ונפרשת שרשרת של רכיבים פוליטיים שמושכים אותה פנימה אל עולם מסובך. כמי שהתרגלה לשכון עם הכאב, היא מוצאת עצמה לפתע בתוך משחק שבו מישהו אחר שולט בקלפים.

במקום להציף את הפחדים הקמאיים או לחשוף צדדים אפלים של דמות שנמצאת על הקצה, הסדרה מסתפקת בקריקטורה. היא מדברת על התפרקות אבל לא מראה אותה. היא מרמזת על דחפים ראשוניים אבל לא יודעת מה לעשות איתם

הסדרה עשויה בצורה די מצמררת ויזואלית, והיא עושה עבודה טובה, לפחות בהתחלה, בפיזור פירורי הלחם הנדרשים כדי להחזיק את הצופה עירני ובחוסר וודאות. היא אפלה, מלחיצה ומעוררת פרנויה ובלבול. מי שאחראים לשמירת המתח הם בעיקר דיינס וריס. האחרון ראוי לקבל את פרס הקריפ דה לה מקריפ של השנה. לא ברור אם זה הגיל או האיפור, אבל הוא נראה כמו בובה ממדאם טוסו שהתעוררה לחיים, ובכל זאת מבזיקים רגעי אנושיות ורגישות.

מה עוד אפשר להגיד על ״החיה שבתוכי״? שום דבר טוב. היא משתמשת בכל טריק ז׳אנרי שחוק שיש בספר. דמותה של דיינס, אגי, כתובה רע, ומותירה מעט מאוד מקום לאמפתיה. וזאת למרות כל ניסיון להיראות מיוסרת (וקלייר דיינס יודעת להיראות מיוסרת – זה די הקטע שלה). זה קורה בעיקר מכיוון שהיא עצמה מטשטשת קווי מוסר, גם לה יש שלדים בארון, והיא עושה דברים שממש מקשים על האהדה אליה. למשל, מרוב ריכוז בעצמה היא שוכחת לטפל בכלב שלה, להוציא אותו או להאכיל אותו. צער בעלי חיים בבקשה?

ככל שדמויות נוספות מתערבות גוברת תחושת התסכול. גם שחקנים גדולים, בהם ג׳ונתן באנקס, נראים די פתטיים עם דיאלוג דלוח שכזה. ויש את הסוכן מהלשכה הפדרלית לחקירות ברייאן אבוט, אלכוהוליסט אובססיבי ומוכה בושה. אדם שנחוש בדעתו למצות את הדין עם ג׳רוויס, כי הוא בטוח שהוא אשם, גם שנים אחרי שהפרשה נסגרה ואחרי שזה כמעט עלה לו בקריירה. וגם לו יש לתת פרס, אולם זה פרס הסטריאוטיפ הקלישאתי של השנה.

אם כבר בקלישאות עסקינן – ״החיה שבתוכי״ עושה שימוש בכולן, עם ניחוח מלודרמטי עד כדי בחילה. לגבי היגיון – הלוואי והיה כזה. הסדרה ממש מותחת את גבול היכולת של הצופה להשעיית ספק. במילים פשוטות: צריך להפקיד את השכל בארון במהלך הצפייה. שרשרת האירועים שמתרחשת לאורך הסדרה נעה בין לא הגיוני במיוחד, ללא סביר בשום צורה ודרך ועד די נו, הגזמתם.

למשל: דמויות חכמות שלא מזהות דברים ברורים על עצמן, או נזכרות רק בפרק השמיני בפרט שהיה סוגר את הסדרה בסצנה השנייה; התנהגות לא רציונלית מול סכנה; פריצות וחדירות שמתרחשות כאילו צילומי אבטחה טרם הומצאו; תמימות שאי אפשר למצוא בגן ילדים ולוגיקה המותרת רק במדע בדיוני.

אם לא די בכך, ברמה התמטית עולה תחושת הזלזול והרשלנות. שכן ״החיה שבתוכי״ לא ראויה לשמה אלא אם החיה היא קפיברה. היא אמנם עוסקת בנושאים כמו טראומה, אשמה, כוח, חייתיות ויצר המוות. ויש אפילו אזכור של תאוריות פרוידיאניות, בצורה כל כך פשטנית שפרויד כנראה מתהפך בקברו. אבל מתחת לפני השטח אין באמת עיסוק ביצר החייתי האנושי, אלא רק שימוש שיווקי במונח.

במקום להציף את הפחדים הקמאיים או לחשוף צדדים אפלים של דמות שנמצאת על הקצה, הסדרה מסתפקת בקריקטורה של יצריות. היא מדברת על התפרקות אבל לא מראה אותה. היא מרמזת על דחפים ראשוניים אבל לא יודעת מה לעשות איתם. היא מאופיינת בליהוק קולע, במבנה קלאסי, זהות ויזואלית מעניינת, אבל מנגד נראה שהיא מעתיקה את הז׳אנר מבלי להבין אותו.

החיה, זו שאמורה להתפרץ, נשארת מאולפת. כל רעיון פסיכולוגי שמוזכר מרגיש כמו תיבת סימון בצ׳ק ליסט ולא כמו חקירה אמיתית של נפש מתפוררת. כאילו היוצרים אמרו לעצמם: נשים קצת אבל, קצת פרויד, קצת יצריות, פנטזיות אלימות, שהסצנות יהיו חשוכות והדמויות מפוקפקות והנה יש לנו עומק. אלא שעומק אינו רשימת נושאים ומוטיבים ז׳אנריים. עומק הוא תהליך. כאן הוא מתחיל ונגמר בכותרת.

---

החיה שבתוכי (The Beast in Me)
יוצר: גייב רוטר
נטפליקס, 2025, שמונה פרקים
2 כוכבים