״רגשות להשכרה״: כמה עולה לשכור חבר?

בשנים האחרונות, ובאופן מגמתי להחריד, יפן הפכה ליעד פופולרי לחופשה, ומיליוני תיירים שניזונים מטרנדים בטיקטוק ורילס באינסטגרם פוקדים אותה – אפילו כמה פעמים בשנה. ההצצות החוזרות והמתלהבות לתוך ליבה של התרבות המרהיבה הזו, חשפו עד כה כמעט כל מה שאפשר על ארץ השמש העולה – חוץ מדבר אחד.

עם כל המוזרויות והייחודיות שלה, במרוצת השנים התפתחה ביפן תופעה משונה בעליל עבור עיניים מערביות: השכרת אנשים למטרות חברתיות ואישיות. כלומר, אזרח יפני ממוצע יכול להיכנס למשרדי חברה מסוימת ולשלם כסף טוב בעבור אדם שיתנהג כמו חברו הטוב ביותר במסיבת סוף השנה בעבודה. אם זה מבלבל ולא ברור – ״רגשות להשכרה״ מסביר את התופעה.

הבמאית מיטסויו מיאזאקי (המזדהה בשם הבמה ״היקארי״) גילתה לגמרי במקרה את הביזנס ההזוי. הענף העסקי הזה נולד מתוך הצורך לתת מענה אנושי לתופעת הבדידות הרווחת במדינה – במיוחד לאור הסטיגמה שטיפול פסיכולוגי מביא איתו. העניין הזה הצית ניצוץ של השראה אצל מיאזאקי (שתיקרא מעתה והלאה היקארי) עד כדי כתיבת תסריט, ליהוקו של ברנדון פרייז׳ר לתפקיד הראשי ובימוי הסרט.

בעלילת ״רגשות להשכרה״, ברנדון פרייז׳ר מגלם את פיליפ, שחקן בינוני מינוס שהרגע הגדול ביותר בקריירה שלו היה תפקיד ראשי בפרסומת יפנית למשחת שיניים. מאז הוא מתהלך עם חלומות גדולים בכיס, מתפרנס מחלטורות ומחכה לפריצה הגדולה שלו.

היקארי לא מתעמקת בשאלה האם נכון או לא לשקר ולעוות מציאות עבור אנשים (וילדים!), אלא נוגעת בהיבט הפילוסופי של התחום הזה ובאנושיות המוזרה שבו

אחרי לא מעט אודישנים כושלים, פיליפ מקבל הצעת עבודה ומצטרף לחברת Rental Family, שמספקת שחקנים המגלמים בני משפחה, חברים או קולגות לכל דורש. פיליפ צריך להתפרנס ולכן הוא זורם עם ההצעה וממלא מקום בחייהם של אנשים זרים לו.

פעם אחת הוא ״מתארס״ לאישה לסבית שרוצה שקט מהוריה; בפעם אחרת הוא מתחזה לכתב שמראיין שחקן קולנוע ותיק שכוכבו דעך וסובל מדמנציה; ובתפקיד אחר הוא אבא נעדר לילדה, שאיתה הוא מפתח קשר קרוב. לאט לאט הוא מבין שהעבודה הזו היא הרבה יותר מנוכחות פיזית, והוא מתחבר רגשית ואמוציונלית לתפקידים ולאנשים שלהם הוא מארח חברה.

בסיכום מקדים, ״רגשות להשכרה״ הוא אחד הסרטים החמודים שנראו לאחרונה בקולנוע. גם אם הוא לא מציע יותר מדי מורכבות ועומק עלילתי, יש בו כמות יפה של קסם וחמידות מתוקה, שנמצאים בעיקר ברגעים הקטנים ובסצנות השקטות והיפות שלו. הסרט כתוב בעדינות יפנית אופיינית, כך שקל לשכוח שיש שחקן אמריקאי בתפקיד הראשי.

ואכן, פרייז׳ר מוכיח עד כמה הוא שחקן נהדר, ונכנס בקלילות לתפקיד שלא דורש ממנו מאמץ מיוחד סטייל ״הלוויתן״. הוא מצליח לצקת לתוכו רגש טהור ונאיביות אותנטית של סרט הוליוודי, עם ניחוח ארטהאוס סינמטקי.

היקארי משתמשת בתופעה הרווחת של הבדידות היפנית ובמסחרה שסביבה כדי להביא סיפור אנושי קטן, אבל לא עוצמתי ברמה הרגשית. בנוסף, אין כאן אמירה חד משמעית, כך שקשה לפרש ולנתח מה דעתה של הבמאית על הנושא עצמו. על פי הסיום, סביר להניח שעבורה מדובר בתופעה לגיטימית. הגיוני, ונזקף במובן מסוים לזכותו של הסרט. היקארי לא מתעמקת בשאלה האם נכון או לא לשקר ולעוות מציאות עבור אנשים (וילדים!), אלא נוגעת בהיבט הפילוסופי של התחום הזה ובאנושיות המוזרה שבו.

״רגשות להשכרה״ הוא סרט קטן ממדים, אבל מנגן יופי על מיתרי הפיל־גוד הקולנועי. זה לא פיצ׳ר ספקטקולרי, גרנדיוזי או מלודרמטי, אלא סרט שנועד לעשות טוב על הלב, וככזה הוא מתפקד כמעט על הצד הטוב ביותר. כי הטוב הזה לא נתקל במשוכות רבות מדי בדרך, ולמרות שגיבור הסרט עובר מסע מלא אמוציות, ההרגשה היא שהיה מקום לסחוט אותו טיפה יותר.

פיליפ לא מתמודד עם יותר מדי קונפליקטים, וכשמתעוררים כאלה, גם בינו לבין עצמו, היקארי לא מתעכבת עליהם יותר מדי. באופן הזה, קשה להיכנס לבפנוכו, להציץ פנימה ולהתרשם באמת ממה שיש לסרט להציע. כל זה משטיח מעט את הסרט שבוודאי שואף להיות משהו הרבה יותר מזה.

לעתים קרובות, הקולנוע נתפס כמדיום שמציע אמנות קשוחה, פסימית ובמקרים מסויימים גם צינית. אז טוב שמדי פעם מתגנב אל האולמות סרט בסגנון של ״רגשות להשכרה״ – כזה שמזכיר עד כמה האמנות הזו יכולה להיות רחבה, מגוונת ונאיבית בקטע טוב וכן.

---

רגשות להשכרה
בימוי: מיטסויו מיאזאקי (היקארי)
110 דקות; ארצות הברית, יפן, 2025
3.5 כוכבים