״על כלבים ואנשים״: תיעוד של דימוי שעולה על גדותיו

הצפייה בסרט ״על כלבים ואנשים״ של דני רוזנברג מטלטלת באיזה אופן אחר מהצפוי. כשיצאתי ממנו העדינות, השקט, והסיפור הפרום המתהווה לנגד העיניים, כמעט לפתו אותי. כאילו לרגע אחד כל מה שהצטבר מאז החודש שבו צולם הסרט (נובמבר 23), כל מה שתווך באין־סוף דימויים, כל מה שכוסה באין־סוף רעשי רקע, כל מה שאורגן בנרטיבים של עד הניצחון, ועד הקצה, ועכשיו, כל מה שהושתק בתוך רעשי המלחמה האיומה – כאילו כל זה הוזז הצידה, נפרם שוב.

לרגע אחד אפשר היה להתבונן בזירת האסון הנורא, ולהיזכר שוב ברעד של הימים ההם, בטלטלה של הנפש, בצורך הגדול בחמלה, בריפוי. אפשר היה כמעט להרגיש את השקט ההוא שהתפרש על פני התהום. 

דר (אורי אבינועם), הנערה שעומדת במרכזו, היא נערה מניר עוז שיוצאת מהמלון באילת שבו שוהה הקיבוץ כדי לחפש אחרי הכלבה שאבדה לה. רוזנברג, גם בסרט הזה (כמו בסרט מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם) נע על הגבול הדק שבין הבדיוני והתעודי, בין הרצון לספר סיפור על המציאות, או לספר אותה דרכו; בין המחויבות לדמויות שאת סיפורן הוא מספר לבין הצורך להפליג לאיזה מקום אחר, שממנו אפשר יהיה להתבונן בשקט על הפחד, על הכאב, על האבל הנורא. הבחירה בדרך הסיפורית הזו, בנקודת הזמן ההיא מאפשרת להתבונן בדברים עם איזה ״מרחק מגן״ מהם. במבט לאחור היא חושפת דברים אחרים.

אני רוצה להגיד שהדמות הבדיונית היחידה בסרט היא דר, אבל גם זה לא יהיה מדויק. היא אמנם הדמות היחידה המגולמת על ידי שחקנית ואיננה ״בתפקיד עצמה״, אבל החיפוש אחרי הכלבה (שכמובן נשען על ״סיפורים אמיתיים״) מאפשר לה להיות בדיוק הדמות שהיא. כשהיא מסתובבת בקיבוץ ניר עוז, בגבול בארי, בשטחי הכינוס של הצבא, בכבישים שבין הישובים, היא בעיקר אשה צעירה שמתבוננת ומקשיבה להתחלות של סיפורי האסון. 

דני רוזנברג נע על הגבול הדק שבין הבדיוני והתעודי, בין הרצון לספר סיפור על המציאות, או לספר אותה דרכו; בין המחויבות לדמויות שאת סיפורן הוא מספר לבין הצורך להפליג לאיזה מקום אחר, שממנו אפשר יהיה להתבונן בשקט על הפחד, על הכאב, על האבל הנורא

היא מסתובבת במקומות שבהם עדיין הכל חי וקבור בו זמנית, ופוגשת אנשים שנמצאים במרחבים ההם, כל אחד במשימתו או בחייו. בשיחות הקטנות שיש לה איתם, במפגשים האלה, השאלות שהיא שואלת הן שאלות לגמרי לא בדיוניות, ולא ״קולנועיות״. היא שואלת בעדינות ובאיזו דחיפות על מה שהיא חייבת לדעת, על מה שהיא רוצה להקשיב לו. הפגישות איתם הן לגמרי ראשוניות, וכמו בימים הראשונים ההם, נדמה שבזה עיקר כוחן.

אחד האנשים שהיא פוגשת הוא נתן בהט, חבר ותיק בקיבוץ ניר עוז שממשיך להתגורר בביתו בקיבוץ כבר באותם חודשים. הדיבור ביניהם על האסון הנורא, על מה היה ״בממ״ד שלהם״ באותם שעות, על הגורל הלא ידוע של חברים ״שנעלמו״ ולא ברור אם נחטפו או נרצחו, ההתבוננות שלהם בתמונות חברי קיבוץ שנעלמו שתלויות על קיר דירתו, כל זה הוא שיחה ראשונית ועשויה מהשקט והנדיבות הכרוכים בחומרים של אסון. 

כשהוא מספר לה על החבר שיש לו בעזה, כשהוא אומר שהוא דואג לו, שהוא בטוח שגם עכשיו הוא רוצה שלום, כשהוא מסביר לה למה הוא חושש להתקשר אליו, יש באופן שבו הוא אומר את כל זה, ובאופן שבו היא מקשיבה, משהו אנושי ונטול הצהרות פומפוזיות.

כשהיא פוגשת את נורה ליפשיץ, אשה שמקדישה את חייה להצלת חיות, השיחה היא עדינה ונוקבת בו זמנית (ליפשיץ מופיעה גם בסרט ״נורה״, סרט תיעודי עליה ועל מקלט שהקימה, שביים מתן בן מורה וזכה בפרס הביכורים בדוקאביב 2023). באותם שבועות שבהם הסרט צולם נורה עסקה בדיוק במה שמתועד בסרט, חיפוש אחרי חיות משוטטות בעוטף בניסיון לדאוג להן ולהשיבן לבעליהן (אלו שנצלו מהתופת). הפחד בעיניו של אחד הכלבים שהן מוצאות, הוא פחד ממשי של מי שראה הכל, ואין לו אפילו מילים להיזהר או לבקש עזרה דרכן. 

כשהיא פוגשת באחד הבתים את אנשי זק״א, עושים את מלאכתם יקרת הערך, אין להם מילים בשבילה. הם אומרים לה את האמת שלהם, ומבקשים ממנה לצאת משם, היא לא אמורה להיות כאן במקום הזה.

ויש גם מה שקורה בעולם מסביב. ישראל לא נעצרה ב־7 באוקטובר, המלחמה בעזה בעיצומה, גורל החטופים לא ידוע, ובתוך האסון הנורא הזה, בתוך השקט של הסרט, מתפרצות התמונות הממשיות ״מהחוץ״. כשהיא מחפשת בטלגרם סמנים לגורלה של אמה (הבדיונית), עולים דימויי הזוועה ״הממשיים״, מהחטיפות, מהיריות, מההרס. אבל באותו טלגרם מתפרצות גם תמונות אחרות, ההפצצות בעזה, המגדלים שקורסים על יושביהם, הגופות מתחת להריסות הבתים, הפחד בעיניים, החיפוש אחרי גופות וניצולים, המנוסה. האסון.

כשהיא נוסעת במכונית עם צוות עיתונות זר שעוזר לה להגיע ממקום למקום, היא מקשיבה לשיחת טלפון שבה מונה תושב עזה את שמות 20 בני משפחתו שנהרגו. בצד ההתבוננות (הראשונית מאד) באסון שהולך ומתהווה בעזה (התבוננות שכמעט לא היתה קיימת אז, ולמרבה הצער בחלקים שלמים בישראל לא קיימת גם היום), המצלמה מתבוננת גם בדר, באפשרות ובקושי שלה להכיל את הסיפור של ההרג הזה.

״על כלבים ואנשים״ צולם כאמור מאוד ״מוקדם״, ומאז נעשו לא מעט סרטים שעוסקים באסון ההוא. לאורך הצפייה הלך והתחדד הקושי הכרוך בעשייה של סרט, בתיעוד של האירועים ההם, לא רק בגלל עוצמתם, אלא בשל ריבוי הדימויים הכרוכים בהם. כתבות טלוויזיה, סרטים, צילומים פרטיים, עבודות אמנות, ראיונות עם ניצולים ועוד ועוד, נדמה שריבוי הדימויים של האירועים, כמעט מקבע זכרון שהוא לא רק תיעוד של אירוע, אלא תיעוד של דימוי שעולה על גדותיו. בתוך כך החזרה למוראות הימים הראשונים, לשקט המבהיל שהיה בהם, כמעט אינה אפשרית. 

הסרט הזה הוא כמעט תיעוד של הדבר הזה. במובנים רבים הוא לא מתעד את האירועים עצמם, אלא את הרגע ההוא בזמן שאחרי. כשצופים בו, באופן טבעי, יותר ממה שהוא מלמד על האירועים עצמם, הוא מספר משהו על נקודת הזמן ההיא, עלינו בתוכה, על מה שעוד אבדנו מאז. הוא גורם לנו לשאול – האם לא יכולנו באותם חודשים לבחור אחרת, לצאת מהאסון הזה חומלים יותר, אנושיים יותר, רואים יותר?

---

על כלבים ואנשים
בימוי: דני רוזנברג
ישראל, 2025, 84 דקות
4 כוכבים