״אין ברירה אחרת״: סרט שמנסה לנשוך עם שיני חלב

יודעי דבר, סינפילים וחרמנים להוטים אחרי קולנוע דרום־קוריאני לא צריכים הקדמה חופרת על פארק צ׳אן־ווק. אחרי ההצלחה הכבירה של ״שבעה צעדים״ (2003), ווק הפך למילה נרדפת לקולנוע אסייאתי ותו תקן לאיכות אסייאתית קשוחה וחסרת רחמים; במאי כזה שלא מפחד ללכת עד הסוף עם הרעיונות הקיצוניים שלו.

עכשיו, אחרי יותר מעשור מאז אותו סרט אלים שהפך לקאלט, ווק חוזר עם ״אין ברירה אחרת״, ובאופן טבעי הציפייה היא לא רק לעוד סרט חדש, אלא לפיצ׳ר אפקטיבי, שנותן בראש ולא רואה בעיניים.

עלילת ״אין ברירה אחרת״ מתמקדת ביו מן־סו (לי ביונג־הון, משחקי הדיונון), מנהל במפעל לייצור נייר שמרוויח לא רע בכלל ומתחזק בית, משפחה ושני כלבים בפינוק כלכלי. אבל החיים של מן־סו מתהפכים ברגע אחד, כשחברה אמריקאית משתלטת על המפעל.

הוא בוחר לעמוד לצד עובדיו המועמדים לפיטורים ומוצא את עצמו מפוטר גם כן. כתוצאה מכך הוא מוכרח לחפש עבודה חדשה כדי לשמור על רמת החיים שאליה התרגל והרגיל את משפחתו, אבל בגלל שהוא אובסס לנייר – זו מתגלה כמשימה קשה במיוחד.

יבואו המצקצקים ויגידו שזה סוד קסמו של הקולנוע האסייאתי: הכל מדוד ומטופטף באיטיות ישר לווריד, עד שהמסר מובן. ובכן, הסרט הזה איטי להחריד, ולא במובן המסקרן ששומר על מתח

ההזדמנות של מן־סו להוכיח שוב את גבריותו מגיעה כשחברה מתחרה מפרסמת משרת ניהול, אבל גם כאן הבעיות לא עוזבות אותו – שני מועמדים נוספים מתמודדים על אותו תפקיד. כשאין לו ברירה אחרת, הוא מגיע לפתרון קיצוני במיוחד: לחסל את יריביו ולהישאר המועמד היחיד לתפקיד.

״אין ברירה אחרת״ רוצה להיות נשכני, קומי ושחור משחור, אבל משהו בקצב שלו שם לו יותר מדי מקלות ביותר מדי גלגלים. העלילה נעה באיטיות, נמרחת ונמתחת, ומה שצ׳אן־ווק מנסה לעשות מתברר כבעייתי במיוחד.

יבואו המצקצקים ויגידו שזה סוד קסמו של הקולנוע האסייאתי: הכל מדוד ומטופטף באיטיות ישר לווריד, עד שהמסר מובן. ובכן, הסרט הזה איטי להחריד, ולא במובן המסקרן ששומר על מתח, אלא כזה שדוחה את הקץ, מקהה את החושים, מפספס את הפאנץ׳ ומשאיר את העיניים חצי פקוחות.

בסאטירה שחורה, במיוחד כזו שמבוססת על רעיון קיצוני ומופרך ברמות, חובה שיהיה קצב שבונה מתח כדי להצדיק את האבסורד, והכי חשוב – לדחוף את הדמות שלו לקצה. ב״אין ברירה אחרת״ קורה בדיוק ההפך: הרגעים שאמורים להיות מטרידים מסתיימים ב־Mehh, והבדיחות הן חצי כוח בקושי.

התוצאה היא סרט עם שיני חלב שמנסה לנשוך, לא מפתיע, ובהחלט לא מצחיק. בעיקרון זוהי סאטירה אנטי־תאגידית ואנטי־קפיטליסטית ולמען האמת, ״אין ברירה אחרת״ לא מחדש יותר מדי בתת־תת ז׳אנר הזה, עם עוד גבר שפוטר ומנסה להילחם במערכת הגדולה ממנו פי מיליון.

מתחת לפני השטח יש כאן גם סיפור על גבריות פגועה, פגומה ופצועה, על אדם שבנה עולם במשך חיים שלמים והכל נמחק לו ברגע. הוא לא רק מאבד את העבודה – הוא מאבד שליטה ומשמעות, והאימפוטנטיות הבלתי נגמרת הזאת היא שמניעה אותו לאקטים קיצוניים. על הנייר, כל זה חומר גלם פשוט נהדר, אבל הסרט לא מלטש אותו מספיק לכדי מוצר מוגמר ונוצץ.

התסריט של צ׳אן־ווק לא לוקח את הדמות הראשית שלו לקצה, ומצבים שאולי היו גרוטסקיים וציניים להחריד בטיוטה – לא הבשילו לכדי סצנות טובות על גבי המסך הגדול. היה כאן מקום לטירוף הרבה יותר גדול מזה הקיים, אבל העיסה שמתקבלת בסופו של דבר היא חצי טרללת ופספוס ענקי.

מבחינה משחקית, הלסת של מי שיחליט לצפות בסרט הזה לא תיפול על הרצפה, ובספק שבכלל תיפתח. לי ביונג־הון, כוכב ״משחקי הדיונון״, נותן כאן הופעה סבירה למדי שלא באמת מביאה לידי ביטוי את הטירוף שאמור לאחוז בדמות שלו; ואת אותו הדבר אפשר לומר גם על שאר חברי הקאסט.

בטוטאל, קשה לפרגן לאיזשהו אלמנט בסרט הזה עד הסוף ובנדיבות. יותר מדי דברים לא עובדים כאן: הבימוי, המשחק, התסריט, וגם האלמנטים הטכניים נשארים ברמת הסבבה במקום לצאת מגדרם.

אז מה נשאר? לא הרבה. אין ברירה אחרת מלהכתיר את ״אין ברירה אחרת״ כפרק סיטקום טרחני, ארוך ולא משעשע בעליל, ובעיקר כזה שנדמה שאיבד בדרך את העוקץ ואת החדות שאמורים להגדיר סרט של פארק צ׳אן־ווק.

---

אין ברירה אחרת
בימוי: פארק צ׳אן־ווק
140 דקות; קוריאה הדרומית, 2025
2 כוכבים