פסל בהיכל: גור ענבר בבית בנימיני

עמית: הי גור. מה קורה?

גור: הי עמית 🤸🏻‍♂️

עמית: אנחנו משוחחים רגע לפני פתיחת התערוכה שלך בבית בנימיני ואתה כזה cool?

גור: חח אני אף פעם לא קול. אני כן מאוד מתרגש וסקרן

עמית: ברור. אם אני לא טועה זו תערוכת יחיד ראשונה ויש בה דברים חדשים… חלקם ממש. ספר לנו?

גור: תערוכת היחיד הראשונה שלי היתה בעצם לפני שנה, במוזיאון הרצליה – באוצרותה של גלית גאון. אבל זו תערוכת היחיד הראשונה שלי שכולה קרמיקה; והיא מוצגת בבית בנימיני – מקום שבו עבורי, מהרבה בחינות, הכל התחיל. המקום שבו עשיתי את הצעדים הראשונים שלי כיוצר

עמית: נכון. בהרצליה היא היתה חלק מאשכול וממש לא קרמיקה, ועכשיו אנחנו שוב בעולם המרכזי שלך – החימר, ובית בנימיני הוא ההיכל של הקרמיקאים

גור: נכון, בית בנימיני הוא ההיכל ברמות. וכן, כמעט כל העבודות בתערוכה הן באמת… חדשות. ברמה הטכנית אני יכול להגיד שאני מציג גם עבודות פיסול ותבליטים, בנוסף לכדים

עמית: נתחיל מהכיוונים הכי חדשים – הפסלים?

הצבעוניות בדמויות המפוסלות שונה ממה שהייתי רגיל אליו עד עכשיו. אני מרגיש שהיא גם נראית ״קרמית״ יותר – נותנת יותר מקום לתחמוצות ולמלחים. יש בהן משהו איטי יותר, כבד יותר, חם יותר

גור: כן. אני מציג שישה פסלים של דמויות, בגודל 50-60 ס״מ, בנויות בבניית יד. הבנייה שלהן וגם הצבעוניות שלהן התהוותו מתוך אינטואיציה. הן גושניות, חומריות, טקסטורליות. ניסיתי ליישם עליהן צבעוניות שמתייחסת לתכונות החומריות והנפחיות שלהן ועובדת איתה, ולא נראית כמו קעקוע על גבי אבן

עמית: זו טכניקה שמרחיקה אותך מהאובניים?

גור: בכלל לא מרחיקה – להפך! אני מרגיש שככל שאני מרחיב את המנעד שלי – ככה הוא גם מתהדק

עמית: אתה מדייק אותי – זה לא מרחיק, זה מרחיב. ואלו עבודות ראשונות שאתה עושה בבניית יד?

גור: לא, אבל אלה בפירוש העבודות הראשונות מהסוג הזה שיוצאות מהסטודיו, שאני מציג. בשנים האחרונות השתמשתי בבניית יד כדי ״לנער אבק״ – מהידיים וגם מהראש. אבל זו מעולם לא היתה פעולה מוכוונת תוצר

עמית: והצבעוניות שלהן?

גור: הצבעוניות בדמויות המפוסלות שונה ממה שהייתי רגיל אליו עד עכשיו. אני מרגיש שהיא גם נראית ״קרמית״ יותר – נותנת יותר מקום לתחמוצות ולמלחים, אפילו שגם בהן עשיתי שימוש בצבעים מוכנים. יש בהן משהו איטי יותר, כבד יותר, חם יותר

עמית: ופחות מהצורות שאתה יוצר בציור בדרך כלל, יש יותר הנחות של גלזורות

גור: אלה באמת יותר הנחות של צבע ופחות עיטור, למרות שגם בהן יש רגעים עדינים יותר, ברזולוציות גבוהות יותר

עמית: כלומר?

גור: עבודה עם מכחול דק, יותר פרטים. וציבי גבע, שאצר את התערוכה, עשה עבודה כל כך טובה בהצבה שלהן

עמית: ספר גם על התבליטים

גור: גם מהם יש שישה. והם גדולים מאוד. כל אחד בגובה 250-260 ס״מ, ברוחב של כ־60 ס״מ. בכל אחד מהם מופיעה דמות אחרת – הם מעין קריאטידות שצמודות לקיר. הן יצאו דומות אחת לשניה, אבל בשבילי (ונראה לי שגם בשביל צופה שיביט מקרוב) כל אחת מהן מקיימת מערכת נפרדת.

הצבעוניות מתקיימת בשני מישורים – התבליטים עצמם עשויים חומר בצבעים שונים, שעליו עבדתי עם מברשות בצבעי אנדרגלייז ואנגוב. ההבדלים בעובי המברשות, סוגי החומר והחומריות של הצבעים עצמם – יצרו מפגשים שמעסיקים אותי

עמית: שאלה טכנית. הם עשויים מחלקים – מה הגדלים שלהם? הרי יש מגבלת תנור?

גור: זה החלק הכיפי! התחלתי אותם שלמים – וחילקתי אותם לחלקים כך שאוכל לשרוף אותם. יכולתי ליצור אותם באיזה גודל שארצה, והחיתוך עצמו הפך לחלק מהעבודה

עמית: סוג של פאזל. אתה צובע לפני החיתוך?

גור: אחרי. ואז אני גם מצייר על החתך, על הצד שלו

עמית: ככה אפשר לעשות הכל ללא הגבלה – הצביעה/ציור הם שמנהלים את העניין, והשריפות מתבצעות בתהליך הרגיל

גור: בדיוק ככה

עמית: זה מחייב לנהל רישום של החלקים לטובת החיבור שלהם אחרי… פאזל רציני

גור: נכון, כך עשיתי – מספרתי והדבקתי

עמית: גוף העבודות הנוסף בתערוכה הוא הכדים הגדולים

גור: עם הכדים התחלתי. איתם אני הכי חופשי, קל

עמית: זה ה״בית״. הם ענקיים

גור: כן, הם ממש מנחמים

עמית: כמו פחמימה מנחמת ועגולה?

גור: או כורסה נוחה, כמאמר מאטיס… אבל להבדיל

עמית: אתה מאפשר לשכב עליהם או לחבק אותם?

גור: לא לא לא. לראותם בלבד;)

עמית: בכל פעם שראיתי אותך באינסטגרם מכניס אותם לתנור לשריפה ראשונה, איבדתי נשימה. מה הגודל שלהם וכמה מוצבים בתערוכה?

גור: יש שלושה כדים ממש גדולים ועוד חמישה קטנים יותר שמפוזרים בחלל

עמית: ספר על העבודה עם ציבי גבע, שאצר את התערוכה

גור: זה באמת היה תענוג. הוא היה הכי קשוב ומאפשר שיכול להיות. מחד הוא התעקש שאשאר נאמן לפרקטיקה, שלי ומאידך רצה שאנסה להתמסר לחוויה, שאשחרר ממחשבות על ההצבה. המיקוד נעשה תוך כדי תנועה, וזה היה כל כך מדויק

עמית: כמה זמן אתם עובדים על התערוכה?

גור: בערך חצי שנה

עמית: ובמהלך העבודה בניתם את הסיפור?

גור: זהו, שאין ממש סיפור – או לפחות אין ניסיון לייצר אחד. יש רצף פעולות, יש עבודות שהדהדו לפעמים אצלי ולפעמים אצלו ולפעמים אצל שנינו. השיחות עצמן היו תמיד מעניינות – התחילו בדיבורים על בזליץ ונגמרו בפירמידות של המאיה בצ׳יצ׳ן איצ׳ה

עמית: כיף. חבל שלא הייתי זבוב על הקיר. איך אתה מרגיש עכשיו אחרי שיצאת מאזור הנוחות שלך שוב? היו לך בעבר אריחים, שטיחים ועכשיו גוף העבודות הזה. את מי אתה הכי אוהב?

גור: ברור שאת כולם. סתם, לא יודע, אבל נראה לי שעכשיו את התבליטים

עמית: למה?

גור: העבודה עליהם נעשית על הרצפה, ועד שאני לא תולה אותם אני לא ממש מצליח לראות את העבודה כמו שהיא. כנראה שאני גם נהנה להישאר במתח

עמית: אתה כבר יודע מה הדבר הבא? או שאתה עוד במתח לקראתו?

גור: תמיד במתח!!!

עמית: ספר משהו גם על ההוראה. אתה מעביר סדנאות – איך זה?

גור: מרענן. אחרי שנים של עבודה די סוליסטית, זאת הזדמנות להסתכל על אחרים עובדים, לראות מהצד תהליכי עבודה וחשיבה. זה כיף ומכניס לסטודיו אנרגיות לא מוכרות

עמית: מי האנשים שמגיעים לסדנאות?

גור: זה משתנה, אבל לא כולם מגיעים עם רקע בקרמיקה

עמית: רוצה להגיד לנו עוד משהו?

גור: מלבד מהתערוכה שלי מוצגות בבית בנימיני תערוכה זוגית של רעות רבוח ושלי שביט (שאוצרות ומציגות), ותערוכה יפהפיה של שי זילברמן שאצר אבשלום סולימן. שאני ממש שמח להיות חלק מהאשכול הזה

---

גור ענבר | גב אל גב
אוצר: ציבי גבע
בית בנימיני, העמל 17, תל אביב
נעילה: 21.3