כלים כמבנה קהילתי: זינב גריביע בסטודיו משלך

עמית: שלום זינב. מה שלומך? אני מבינה שאת בהתרגשות עם תערוכה חדשה, ביאנלה… השגים גדולים

זינב: כן, אני מתרגשת מאוד בזכות תערוכת היחיד שלי ״שפת הכלים המשולבים״ שאצר רון ברטוש ומוצגת בסטודיו משלך בירושלים. כל דבר כזה מפתיע אותי לטובה, תמיד

עמית: ספרי על התערוכה

זינב: אני מציגה סדרה של כלים עם שילוב של רקמה מסורתית. את הדגמים של הרקמה אני מציירת על הכלים. נקודת המוצא היא הרקמה הבדואית – שפה חזותית שנושאת זהות ומסורת חברתית.

הצבעים והדגמים שלה הם גיאומטריים – משולשים, חזרות, ומקצבים. כל אלה פועלים כמערכת סימנים תרבותית וסמלית, ונושאים משמעויות של הגנה, כוח, מעמד ועוד. אלו קודים שעברו מדור לדור באמצעות טקסטיל.

אני לוקחת את השפה הזו ומחדשת אותה. המעבר מהטקסטיל לקרמיקה הוא לא תרגום פורמלי בלבד, אלא העתקה של ידע תרבותי ממדיום נשי מסורתי, ושילוב של העדינות שלו לתוך החומר הקרמי הנוקשה

זינב: כבדואית שעוסקת בקרמיקה, אני מטמיעה את המסורת ביצירה העכשווית כמערכת שמופעלת מחדש דרך חומר, גוף וזמן. תהליך העבודה נע בין עדינות לחוזק: בין חוט ובד לבין חומר שרוף ואטום. אני רואה בכך גם דיאלוג בין יסוד נשי ליסוד חומרי כבד יותר. המעבר מהרקמה אל הקרמיקה הוא לא אקט של קישוט – אלא של טרנספורמציה חומרית, והמפגש ביניהם יוצר איזון.

אני עוסקת בבניית הכלי, בציור, בכל מה שמתרחש על פני השטח. לפעמים אני משלבת רקמה ממשית על הכלי, ולפעמים מציירת אותה ידנית בדיוק גיאומטרי

עמית: איך את יוצרת את הכלים? באובניים?

הרקמה בחברה הבדואית היא שפה חזותית שנושאת זהות ומסורת שעברה מדור לדור, והצבעים והדגמים הגאומטריים פועלים אצלנו כמערכת סימנים תרבותית ומסמלים הגנה, כוח, מעמד ועוד

זינב: גם וגם, חלק מהעבודות יצרתי באבניים ואחרות בתהליך עבודה ידני. התערוכה הנוכחית כוללת הצבה מרוכזת של כ־50 כלים: כדים, קערות וכוסות, שנאספים יחד לקומפוזיציה אחת, כמו משפחה.

ההצבה הצפופה יוצרת תחושת קולקטיב: הכלים לא עומדים כאוביקטים בודדים, אלא כמערכת יחסים. הם מאזכרים מבנה משפחתי וקהילתי מלוכד שבו כולם מאוחדים ומגנים אחד על השני.

הרבה מהכלים הם כלי שתייה ומים, לא רק מתוך פונקציה, אלא מתוך הבנה של מים כצורך קיומי וכדבר הבסיסי והחשוב בחיים. עבורי, כלי השתייה הם נקודת מפגש בין קיום יומיומי לבין מטען רוחני וסביבתי

רצף של העברת ידע בין־דורי

עמית: ספרי איך הגעת לעסוק בקרמיקה

זינב: נחשפתי לקרמיקה בלימודי האמנות שלי במכללת קיי. התלהבתי מהעבודה עם החומר שהיה חדש לי, ומהאפשרויות להפוך את גוש החומר הגולמי לכלי. כך עשיתי עוד כלי ועוד כלי. פרויקט הגמר שלי היה כולו עבודות קרמיקה

עמית: מה הוביל אותך ללימודי אמנות מלכתחילה? עסקת בה גם לפני?

זינב: הבחירה בלימודים לא הייתה מובנת מאליה. גדלתי במציאות שבה לימודי נשים נקטעו מוקדם, ועבדתי שנים בחקלאות. המעבר ללימודי אמנות דרש משא ומתן משפחתי והתגייסות קולקטיבית. עבדתי כסייעת בגן כשהגננת זיהתה את כשרון האמנות שלי והמליצה שאלך ללמוד.

מעבר לזה, אמנות תמיד היתה אצלי ברקע. למדתי רקמה בגיל צעיר. לכל המשפחה יש משיכה לאמנות, יש לי קרובים שעוסקים בזה וגם מלמדים אמנות

עמית: במה את עוסקת פרט לאמנות?

זינב: אני פועלת במקביל כאשת חינוך ומנהלת אשכול של שמונה גני ילדים. עבורי, אמנות וחינוך אינם תחומים נפרדים, אלא רצף אחד של העברת ידע בין־דורי. אני רוצה להראות לילדים ולנשים שאפשר ללמוד, להתקדם ולהצליח.

בנוסף, אני מנהלת במשותף עם בעלי גלריה שהקמנו בשגב שלום. זה היה עבורנו צעד מקצועי וגם תרבותי – יצירת חלל תצוגה בתוך חברה שאין בה מסורת של גלריות. בגלריה אני מארחת תלמידים ומנסה לפתוח אופקים, בתוך מרחב שבו משאבים אינם מובנים מאליהם

עמית: וואו. כל הפעילות הזו נעשית לטובת האוכלוסייה הבדואית?

זינב: אני עושה אמנות קודם כל בשביל עצמי. לצד זה, חלק בלתי נפרד מהעשייה שלי הוא להעביר מסר חשוב לחברה שממנה אני מגיעה, ולשמש מודל לחיקוי לנשים. להוכיח להן שהן יכולות לקום ולעשות – ולא לחכות שמישהו יעשה עבורן

עמית: מרשים מאוד. איך התגלגלת להציג בסטודיו משלך?

זינב: לפני שנתיים פגשתי את מיטל מנור, האוצרת של סטודיו משלך, באירוע שערכה שגרירות ארצות הברית לאנשי מקצוע מתחום התרבות. שמרנו על קשר והיא הזמינה אותי להציג תערוכת יחיד ראשונה במקום. את התערוכה אצר רון ברטוש, האוצר הראשי של מוזיאון הנגב לאמנות

עמית: את צפויה להשתתף גם בביאנלה במוזיאון ארץ ישראל שתפתח בחודש הבא. מה תציגי שם?

זינב: שלושה כדים גדולים עם ציורי רקמה, כשהצבע הבולט בהם הוא אדום – צבע שמעניק זהות ומשמעות

עמית: מה המשמעות של הצבע האדום עבורך?

זינב: הצבע האדום מסמל בחברה הבדואית כוח ומעמד. נשים בדואיות מעטרות את הרקמות שלהן באדום כשהן מתחתנות. הרקמה היא שפה חזותית שנושאת זהות ומסורת שעברה מדור לדור, והצבעים והדגמים הגאומטריים פועלים אצלנו כמערכת סימנים תרבותית ומסמלים הגנה, כוח, מעמד ועוד

עמית: ואני מבינה שאת גם עושה דוקטורט באוניברסיטת בן גוריון. מה את חוקרת?

זינב: אני כותבת דוקטורט בהנחיית נועה ארליך. הוא עוסק בנשים בדואיות באמנות העכשווית, השפעת האמנות על חייהן, תנועה בין מסורת לחדשנות והאתגרים בהבאת האמנות כדרך לעצמאות

עמית: כשתסיימי תשתפי אותנו 🙂

---

שפת הכלים המשולבים | זינב גריביע
אוצר: רון ברטוש
סטודיו משלך, כ״ט בנובמבר 10, ירושלים
נעילה: 26.4