סיסמוגרף של אסון: קולנוע מתוך המלחמה בפסטיבל ברלין

כמעט לא היתה הקרנה (שהשתתפתי בה) בפסטיבל ברלין שהבמאים, צוות ההפקה, לפעמים גם הקהל, לא התייחסו לדברים של וים ונדרס, מנהל הפסטיבל, על ״אי הפוליטיות״ של אמנות בכלל ושל פסטיבל הקולנוע בברלין בפרט. אולי זה קשור גם בסרטים שבחרתי. חשבתי שזו הזדמנות נדירה לראות אותם.

זה פסטיבל עצום, אי אפשר להספיק לראות אפילו שמינית שבשמינית, צפיתי בעיקר בסרטים שלא אוכל לצפות בהם בישראל. מתוכם הסרטים המטלטלים במיוחד היו אלו שבדרך ישירה או עקיפה עסקו בישראל עצמה, אבל ממבט אחר לגמרי מזה ש״מותר״ לראות בישראל. סרטי וידאו ארט מלבנון, סרט שהוא הפקה משותפת של פלסטין ואלג׳יר, וגם סרט של במאית מישראל, כל אלו פרשו תמונה מלאת שכבות, נוקבת, שוברת לב, ומטלטלת, של סיפור שהסירוב להקשיב לו כאן הולך ומחריף.

ענת אבן, במאית ישראלית ותיקה והעורכת (בשיתוף עם רן טל) של ״תקריב״, כתב עת לקולנוע תיעודי, התגוררה כאשה וכאם צעירה בקיבוץ ניר עוז. חלק מוותיקי הקיבוץ הפכו להיות דמויות משמעותיות וקרובות בחייה. את חיים פרי, שנחטף ונרצח בשבי, היא מתארת כמי שבזכותו נכנסה לעולם הקולנוע. שנים רבות אחרי שעזבה, ניר עוז ואנשיו המשיכו להיות ״בית״ בשבילה.

מיד אחרי ה־7 באוקטובר, בתוך האלם והזעזוע והחרדה, היא נסעה לשם. היא לא התכוונה לצלם, היא רצתה לראות מקרוב, להיות. בהמשך היא נשארה שם לתקופה ולנה אצל חברה קרובה שלא עזבה את הקיבוץ שספג מכה אנושה ולו ליום אחד. כשהיא מתחילה לצלם עם האייפון שלה את זירת האסון, היא לא חושבת על סרט, היא מנסה להבין משהו שאין לה מילים בשבילו. כשהיא מחליטה להפוך את זה לסרט היא משתפת בו חבר ותיק שחי בצרפת. המיילים, השיחות ביניהם, הכעסים, כל אלו הופכים להיות מעין המצפן של הסרט ״קריסה״.

בצד האבל הנורא והדאגה הגדולה לגורל החטופים, היא עסוקה יותר ויותר בשאלה מה היא לא רואה. היא שואלת איך אפשר לצלם בזירת מלחמה מבלי לראות את מה שקורה מעבר לגדר. איך אפשר לצלם מתקפה מתמשכת שמשתמשים בה ב״כלי עבודה״ אכזריים שכוללים הרעבה, הפגזות מסיביות, מניעת יציאה, מניעת סיוע הומניטרי ועוד ועוד, מבלי אפשרות לראות את כל זה? האם ״מותר״ לצלם מבלי לראות את זה?

בתוך הנופים היפהפיים שהיא מצלמת, בתוך ההתבוננות רחבת המבט, אפשר לראות רק את רישום הסייסמוגרף של האסון שמתרחש מעבר לגבול, לא את הדבר עצמו. אבל היא מתעקשת לנסות לראות. הקלות שבה היא מתניידת, לבדה, ללא צוות, עם המצלמה של האייפון, מאפשרת לה לשרטט את הקצוות של האסון.

בשטחי הכינוס של חיילים, באזורים שבהם חונים ה־D9, ״מלכי המלחמה״ כמו שהיא מכנה אותם, היא עוקבת אחרי כתובות נקמה או התפארות בהרג שכותבים חיילים, מקשיבה למי שאחראים על הגבול וטוענים ל״בושה״ שכרוכה בהחלטה (כלומר באילוץ) לתת לשיירות המשאיות עם הציוד ההומניטרי להכנס לרצועה. היא מצלמת את העשן וההפצצות ברצועה, קילומטרים סיפורים מניר עוז, היא מקשיבה לעדויות מהתופת של עזה.

אפשר לראות בצילומים שלה את האהבה העמוקה למרחב ולאנשים שהיו לה לבית, אפשר לראות את האבל העמוק על הנרצחים, את הזעזוע מממדי החורבן בקיבוץ. ובתוך כל זה ממדי האכזריות הישראל הולכים וסוגרים עליה.

דרך הצילום, הקול, הדיאלוג הנוקב עם החבר מצרפת, עולה כי תאוות הנקמה אינה מאפשרת התפנות לריפוי, זמן לאבל, ובוודאי את החזרת החטופים בעודם בחיים. בצד זה הולך ומתבהר כי היא מאיינת יותר ויותר גם את התקווה לעתיד אחר. הכאב הכפול והמשולש הזה, על כל שכבותיו, הוא לב הסרט היפה והנוגע ללב הזה.

אין פה עתיד

בסרט The Day of Wrath: Tales from Tripoli ובעבודת הווידאו ארט Casting for a Film, Ihsan’s Diary – שניהם מלבנון – עדשת המצלמה נפתחת הרחק אל העבר, ואל המעגליות הנמשכת ממנו אל ההווה והעתיד. הבמאית ראנייה ראפי (Rania Rafei) סיפרה שבדרך כלל היא עובדת על סרטים לטלוויזיה, אבל בתקופה של משבר אישי כשחזרה לבית הוריה בטריפולי שבלבנון, החליטה לעשות סרט אחר. אביה הוא רופא וותיק, והם מעולם לא דברו במפורש על מה שחווה בילדותו ובצעירותו, על המלחמות החוזרות ונשנות בחלקת הארץ הזאת.

היא מתחילה לצלם קצת לפני התקופה שמכונה ״האביב הערבי״, כשההפגנות בשיאן גם בכיכר העיר של טריפולי. היא מבינה היטב שכדי להבין את טריפולי של ההווה, את האופן שבו ההווה שלה נשזר בעבר של לבנון כולה, היא צריכה להתבונן שוב בעבר.

היא מתחילה מסיפור שקשור בדיכוי האלים של השלטון הקולוניאלי הצרפתי את ההפגנות של צעירים לבנונים נגד הכיבוש. באחת ההפגנות האלה, היא מספרת, הצרפתים הרגו 11 סטודנטים צעירים שהפגינו. האכזריות הזו של כובש זר (שמאז הכפילה את עצמה ושלשה ורבעה) היא נקודת ההתחלה שלה. מכאן היא מספרת סיפור שחושף מעגלים חוזרים ונשנים של אותו דבר עצמו. ההתקפות הישראליות, הפיצול הפנימי (שגם ישראל מעורבת בו), הכלכלה שהולכת ומתרסקת, הדיכוי של עמדות אחרות. גלגל חוזר.

חלק מהילדים מספרים על האבסורד לגדול במדינה שבה ההורים והמורים שלך אומרים לך כל הזמן, אתה חייב לעזוב למקום אחר, אין פה עתיד. אחרים מספרים על החרדות היומיומיות שקשורות ברעשי ההפצצות

בסצנה יפהפיה היא הולכת בעקבות סיפור שמספרים לה על אחד מחייטי השוק הנודעים בטריפולי, שתפר חליפה לשארל דה גול בעצמו. איך זה יכול להיות שהוא תפר חליפה לכובש? כדי להבין את זה היא הולכת לפגוש את בנו, חייט בעצמו.

אחד המבוגרים שהיא פוגשת מספר לה על המפלגה הקומוניסטית שהיתה פעילה מאוד, ומאז כבר איננה. ברגע מקסים במיוחד הוא מצביע על איש מבוגר שעובר בדיוק ברחוב ואומר לה, ״הנה, הוא קומוניסט, עד היום״. ה״קומוניסט״ מאשר את הדברים, אבל רק קולו נשמע בווייס־אובר, הוא לא מצטלם.

אבל הדמויות הנוגעות ללב והמטלטלות מכולם הם הילדים שהיא מראיינת לסרט. היא שואלת אותם מה הם לומדים בשיעורי ההיסטוריה על לבנון? האם הם זוכרים מזה משהו? האם הם הולכים להפגנות? חלקם מספרים על האבסורד לגדול במדינה שבה ההורים והמורים שלך אומרים לך כל הזמן, אתה חייב לעזוב למקום אחר, אין פה עתיד. אחרים מספרים על החרדות היומיומיות שקשורות ברעשי ההפצצות.

נערה אחרת מקריאה בשיעור מכתב שכתבה לאחד מאלו שנהרגו במאבק בצרפתים. היא כותבת לו על ההערצה שלה אליו, על ההזדהות איתו, על הנכונות שלה עצמה להקריב את חייה למען האומה. המורה שלה, מוסלמית בחיג׳אב, מקשיבה לה בדריכות. כשהיא מסיימת להקריא ניכר שהמורה כמעט נחנקת. ״בשבילי, כאמא״, היא אומרת לה, ״קשה לי מאוד לשמוע את מה שאת אומרת״.

תמונת המראה שעולה מהסרט על המקום הישראלי היא מטלטלת. המורה הלבנונית שמערערת על מה שמובן מאליו לכאורה, ״על המוות הראוי למען המולדת״, הלכה איתי גם אחרי ההקרנה.

מסיבת פרידה חגיגית במיוחד מהחיים והמוות

אחד הסרטים היפים שהוקרנו בפסטיבל, הוא הסרט ״דאו״, של הבמאי הסנגלי שגדל בצרפת אלאן גומיס (Alain Gomis). לא ראיתי סרט מרהיב כזה, פואטי, מורכב, וחכם כל כך, כבר הרבה זמן. במרכז הסרט אם ובתה, שחוזרות לכפר של האם בסנגל לרגל טקס יום השנה למותו של אביה.

אבל העלילה הפשוטה הזו מורכבת יותר: הבת אמורה להתחתן שנה אחר כך בצרפת, ואלו הסרט עצמו נפתח בכלל באודישנים שבמאי עושה בצרפת לסרט שיעסוק בסיפור של משפחה מסנגל. הוא מספר לנשים שאינן שחקניות שבאות להבחן כי בסרט ישתתפו מעט שחקנים והרבה ״אנשים רגילים״.

המשפחה שהם יבנו בסרט, הוא אומר, תהיה ״משפחה אמיתית״. כל אחת מהנשים שנבחנות מספרת מול המצלמה על ״נסיון חייה״. האם זה הסיפור ״האמיתי״ שלהן או שגם זה חלק מן ״הסרט״? רובן אמהות לבד, מהגרות, מתפרנסות בקושי, חיות באימה.

אחד הסרטים היפים שהוקרנו בפסטיבל, הוא הסרט ״דאו״, של הבמאי הסנגלי שגדל בצרפת אלאן גומיס. לא ראיתי סרט מרהיב כזה, פואטי, מורכב, וחכם כל כך, כבר הרבה זמן

הסרט ערוך מהמעברים בין מה שהוא לכאורה דוקומנטרי (האודישנים והסיפורים העולים מהם) לבין שני החלקים ״הבדיוניים״. הביקור המתמשך של האם ובתה בסנגל, והחתונה המפוארת של הבת שמתקיימת שנה אחר כך בצרפת. המציאות, הבדיה, טקסי החיים, תככי ה״כאילו משפחה״ שחוגגת או מתאבלת, כל אלו מספרים סיפור יפהפה, שלרגעים הוא מפורק ומתפזר, וברגעים אחרים הוא דרוך וכולו אחד.

זה סרט שהוא כמעט שירה על החיים והמוות, קינה קרנבלית, מסיבת פרידה חגיגית במיוחד מהחיים והמוות. האולם בהקרנה היה ״סולד אאוט״, ובסרט שנמשך שלוש שעות אף אחד כמעט לא זז בכסא. אי אפשר היה להתיק מין היופי ומן החוכמה הזו את העיניים.

הבמאי הקים לאחרונה מכון ללימודי קולנוע בסנגל, שם הוא מקווה לפתח את תעשיית הקולנוע ולפתוח את האפשרויות הללו גם עבור צעירים אחרים. בתוך הצפייה נזכרתי ב־ATESIB!, פסטיבל קולנוע אפריקאי נפלא שהתקיים בתל אביב שנים אחדות, ונסגר בשנה שעברה. בזי גטה, מי שנהל אותו, דאג להביא לישראל בדיוק סרטים כאלה, שמציעים איזו פרספקטיבה אחרת על העולם, שמציעים קולנוע אחר, מאתגר, ומלא יופי.

עדות חיה מתופת

אחת ההקרנות המטלטלות ביותר עבורי היתה של Chronicles from the Siege, סרטו של הבמאי עבדאללה אל־ח׳טיב (Abdallah Alkhatib), שזכה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל. סרטו הראשון של אל־ח׳טיב, פלסטיני צעיר שגדל במחנה הפליטים אל־ירמוכ בסוריה, הוא סרט תיעודי שבו תעד את החיים במחנה הפליטים ההוא. את הסרט הנוכחי הוא ביסס על סיפורים מחייו באותו מחנה, ועבד אותם לסרט לכאורה בדיוני.

אחד הדברים המרתקים בסרט שהוא לא קורא למחנה הזה בשם, לא ממקם אותו במקום קונקרטי, והסיפורים כולם הם סיפורים שבנויים כ״אפיזודות״. מה שמחבר ביניהם הוא החיים בעיר נצורה שנמצאת תחת הפגזות. כך הולך ונבנה לאורר הסרט מתח בין סיפור ״חד פעמי״ או ״תיעודי״, לבין סיפור של כרוניקה שהולכת וחוזרת על עצמה, לאורך שנים, כמו שכותבים היוצרים בכותרות הסיום: בכפר קאסם, בלבנון, בסוריה, בגדה, ברצועת עזה. עיר תחת מצור, סגר, אובדן חורבן עוני והרג.

אחד הדברים המרשימים בסרט הוא הצוות שעבד עליו. הבמאי, הצלם, מעצבת הסאונד, העורך, השחקנים, כולם צעירים פלסטינים שחיים בישראל/ ירדן/ לבנון/ צרפת/ סוריה וארצות הברית. במילים אחרות, הפליטות, הסגר ההולך ונמשך, הסירוב של ישראל להכיר בזהות ובסיפור של אזרחיה ותושביה הפלסטינים, הם חלק מהמציאות גם של הדור הצעיר והיצירתי הזה, בכישרון ובתעוזה הם בוחרים לספר דווקא אותו, לחשוף אותו ולהתנגד לו בדרכים היצירתיות האלה.

במפגש שהפסטיבל קיים עם הצוות של הסרט האולם היה מלא עד אפס מקום, רובו בצעירים פלסטינים, בעיקר כאלה שחיים באירופה. ניכר שהסיפור, הזיכרון, הזהות והמאבק עליהם, חיים ובועטים גם עבורם.
היוצרים על הבמה הדגישו כמה פעמים את המחויבות שלהם לסולידריות בין פלסטינים; הקהל שהגיע להקרנה ולדיון הגיע גם מהסיבה הזאת (הסולידריות).

לקח לי זמן להבין ששמעתי ״עדות חיה״. מעולם קודם לא הקשבתי לסאונד בסרט ״בדיוני״ שהוא כולו עדות חיה מתופת, שהוא כולו צרחה מחרידה, על החיים, על המוות, על ההרג והסבל הבלתי נגמר

אחד הדברים המטלטלים במפגש הזה היו דברים שסיפרה רנא עבוד, מעצבת הסאונד של הסרט שחיה בביירות. היא סיפרה שנולדה וגדלה שם ועברה מילדות עשר מתקפות/ מלחמות/ מבצעים של ישראל לאורך השנים. הסאונד של ההפצצות הישראליות שליווה אותה מילדות היה אחד הגורמים שבשלהם החליטה לעסוק דווקא בסאונד, להשמיע מול זה ״סאונד משלה״. מהסטודיו בביירות, היא עובדת בלי הפסקה עם במאים של סרטים מכל העולם.

לפסטיבל הזה היא מגיעה כל שנה עם סרט שעבדה על הפסקול שלו, השנה היא הגיעה עם שניים. במלחמה האחרונה, היא סיפרה, ההפגזות היו קשות במיוחד. יש לה ילד בן כמעט 14, והיא הציעה לו שיעזבו את המדינה. הוא הסתכל עליה, ככה היא סיפרה, הקשיב, ואמר: ״סבא (אביה של עבוד) עזב את חיפה כשהיה בדיוק בגילי. יותר אנחנו לא עוזבים״; חיים שלמים מחיפה עד לבנון.

אבל הדבר המטלטל ביותר שהיא סיפרה היה על האופן שבו עבדה על הסאונד של אחת מהסצנות. זו סצנה שמתרחשת בתוך בית חולים בעיר הנצורה, רעשי ההפגזות הם בלתי נתפסים, הלכלוך וההרס נכרים בכל מקום. בחדר המיון אין כמעט מיטות, אין מספיק רופאים, תרופות, ומנות דם. נשים שבאות ללדת צריכות להתחנן שיטפלו בהן, קרובים של פצועים שמובאים מבחוץ יודעים שאי אפשר יהיה לטפל ולהציל את כולם, ומנהלים מאבק פנימי שדווקא הפצוע ״שלהם״ ינצל.

כשצפיתי בסצנה הזו, חשבתי כמובן על בתי החולים ברצועת עזה, שאלתי את עצמי אם מה שאני רואה על המסך נמלט אל מחוזות הסמליות, או שהוא תיעוד של מציאות ממשית. ואז הגיעו הדברים של עבוד. היא ספרה שאנשי צוות מבית חולים בעזה הקליטו עבורה את ״הסאונד״ של בית החולים שלהם. ההפגזות, הצעקות, הפיצוצים, את כל הסאונד של הסצנה היא בנתה מההקלטה ההיא. ״זה היה מאוד נדיב מצידם להקליט ולשלוח לי את זה״, היא אמרה.

לקח לי זמן להבין מה היא אומרת; להבין ששמעתי ״עדות חיה״. מעולם קודם לא הקשבתי לסאונד בסרט ״בדיוני״ שהוא כולו עדות חיה מתופת, שהוא כולו צרחה מחרידה, על החיים, על המוות, על ההרג והסבל הבלתי נגמר.

הסיפור שמביא איתו מי שיוצא מהתופת

לסיום, עדות אחרת, מבית חולים אחר, באותו מקום. ענת אבן מביאה בסרטה שלוש עדויות של פלסטינים מהרצועה, שתיים מהן של ד״ר עז־אדין שהאב, רופא ומשורר שעובד מתחילת המלחמה בבתי החולים ברצועה. שהאב עצמו הרבה לתאר בעמודי הסושיאל מדיה שלו את המצב בבתי החולים, וגם פנה ישירות אל אזרחי ישראל. אבן מביאה את העדויות הללו, כמובן ברשותם של מי שמסרו אותן.

בתחילת ההקרנה של הסרט, מי שהציגה אותו מטעם הפסטיבל, סיפרה שלפסטיבל היה חשוב להביא את השותפים לסרט להקרנות. לצערם הם לא הצליחו לאפשר לשאהב לצאת מהרצועה ולהשתתף בהקרנה, אבל, היא אמרה, הם עובדים יחד עם משרד החוץ הגרמני כדי שיוכל להגיע לפחות להקרנות האחרונות.

שהאב לא הגיע גם להקרנות האחרות. אשת הפסטיבל לא אמרה את המובן מאליו, שמי שבידיה נתונה הבחירה לתת לו לצאת מעזה, לפסטיבל או לחיים מחוץ לה, היא ישראל. אי האפשרות שלו להגיע כרוכה בסירוב של ישראל לתת לו אישור לצאת. למה ישראל לא אפשרה לו לצאת? האם גם ״הגירה מרצון״ פתוחה רק בתנאי שלא יסופר הסיפור שמביא איתו מי שיוצא מהתופת? האם מדינת ישראל מנסה למנוע ממנו למסור עדות? נדמה שהסירוב הזה עצמו הוא עדות נוקבת לא פחות.

ימים אחרי ההקרנות האלה עוד הלכתי עם הדברים של רנא עבוד, עם סאונד שהוא כולו עדות חיה ונוקבת, שאי אפשר למסך או להשתיק.