גליצ׳ פואטי: אילנית שמיע משתמשת ב־AI כדי לגבש זהות אמנותית

״אחד הדברים שמעניינים אותי בעבודה עם הבינה הוא תנועה״, אומרת אילנית שמיע. ״איך התנועה האנושית מתפרשת שם ואיך היא באה לידי ביטוי. מה שהפך למשהו שעוד יותר מעניין אותי הוא הדרך שבה אנחנו מנסחים תנועה שהיא לא אנושית, אלא כזו שנוצרת בדיאלוג ביני לבין הכלים.

״אני מחפשת את מנעד התנועות השונה שהרבה פעמים מתבסס על גליצ׳, את הטעות שמייצרת משהו חדש ומעניין. לא את הוולגריות של שש אצבעות, אלא את התעתוע, הדבר הזה שמחשק במוח וגורם לי לחשוב – האם הגוף האנושי יכול לעשות את זה או לא?״.

בימים אלה מציגה שמיע את תערוכת היחיד ״אישה עומדת מחזיקה מחבקת את עצמה מהגב״, שאצרה תמר לב־און בגלריה ויטרינה של מכון טכנולוגי חולון. בחודש הבא (26.5) היא תשתתף בכנס עולם חדש – מופרע של פורטפוליו שיתקיים בבית לסין בשיתוף טאבטאבטאב ובחסות ישר אדריכלים, ויעסוק בדרכים שלנו להישאר אנושיים בעידן ה־AI.

אל עולם הבינה נכנסה שמיע (55) לפני כשלוש וחצי שנים, אבל היא יוצרת כבר למעלה משלושה עשורים. היא בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל, ובמהלך השנים עסקה בצילום, באיור, בעיצוב אופנה וטקסטיל ובמחקר שלהם; וגם בכתיבה ועיתונות – רוב הזמן בכמה מהנ״ל יחד. במשך שנים היא היתה בעלת מותג אופנה עצמאי, פרסמה מדורים בעיתונים ששילבו צילום ואיור והציגה בתערוכות.

השלב הראשון מבחינתי היה להבין איך המכונה יכולה להבין אותי – ומה אני יכולה לעשות בתגובה. השלב השני היה – בעזרת סט הכלים שלמדתי – להתחיל לשבש באמצעות מילים ואימג׳ים

היצירה הפיזית שלה, היא מספרת, תמיד נתמכה גם בממד דיגיטלי: ״גדלתי בבית שמחשבים היו חלק גדול ממנו. אחי הגדול היה מאוד בעניינים ולימד אותי לתכנת בבייסיק כבר בגיל 12. אמנם היה ברור באופן מובהק שאני זו שעוסקת באמנות בבית, אבל כשאתרי אינטרנט הפך להיות משהו שאפשר לבנות לבד, היתה לי את הגישה לטכנולוגיה וזה אפשר לי לחבר בין הדברים.

״לכל פרויקט שעשיתי במהלך השנים בניתי בעצמי אתר, וכל פעם שברתי את הראש איך אני עושה את זה מתוך המגבלות שהיו לבניית אתרים. אחרי שהבינה המלאכותית פרצה לחיינו, הרגשתי כאילו מעגל חשמלי התחבר״.

בשלבים הראשונים, כשכלי הבינה היו עוד מאוד בסיסיים, התחילה לצלול שמיע ולחקור את האפשרויות שטמונות בה. ״קראתי במשך ימים שלמים על כל פונקציה ומה שהיא עושה, והתחלתי לשחק עם זה. השלב הראשון מבחינתי היה להבין איך המכונה יכולה להבין אותי – ומה אני יכולה לעשות בתגובה. השלב השני היה – בעזרת סט הכלים שלמדתי – להתחיל לשבש באמצעות מילים ואימג׳ים״.

אחת ההתנסויות הראשונות שלה ביצירה עם הבינה היתה במסגרת ״שבוע האופנה הראשון ב־AI״ שבו השתתפה, יוזמה של משרד פרסום בניו יורק. כבר אז היא ניסתה לחבר דברים שלא יכולים להתחבר במציאות ו״מאתגרים את המכונה. פעם זה היה יותר קל, היום המערכות יודעות לעקוף את זה״.

האתגר הבא שלה היה להוציא ריאליזם מהמערכות, שבאותה התקופה עוד היה עניין לא פשוט. ״במפגש הראשון עם הבינה יש תמיד רגע של היקסמות, ורק אז מתחילים להתייחס לזה בצורה רציונלית ולהבין מה רוצים לעשות עם זה. אני אישית לא חובבת את האסתטיקה הסוריאליסטית – אלא את החיבור לקרקע, הריאליזם. ההיקסמות מבחינתי לא היתה לייצר פנטזיות (מה שהכי קל, כי לשם המערכות מוכוונות), אלא להצליח לייצר את השפה שלי – לגבש זהות נושאית וגם זהות אסתטית.

״התעמקתי בלעשות דברים לא משמעותיים במיוחד. שיחקתי עם סצנות בעיקר של צילום, אבל לא היו לי יומרות של לנסות ליצור עם זה. במקביל – התחלתי לכתוב בנושא. הצעתי לעורכת גלריה הארץ, ענבל פרגר, משהו קטן, והיא הציעה להפוך את זה לטור (תחת השם ׳מחשבוט׳) בגלריה שישי.

״התחלתי בלכתוב על פרוייקטים של AI בעולם, כי לא היו אז הרבה ראויים בארץ. הרבה מהעיסוק בטור התמקד בסכנות של הבינה, שהוא שיח חשוב בעיניי כי יש הרבה סכנות, אבל הפוקוס תמיד היה על אמנות ויצירה. לא כתבתי על פרוייקטים של AI בתחום הרפואה או הנשק״.

חיבוק עצמי מאחורי הגב

חודשים ספורים אחרי שהחלה לכתוב את הטור הגיע 7 באוקטובר, ״ואז הפוקוס עבר לסיקור יוזמות AI שקשוקות למלחמה. בתקופה הזו ואחריה גם לא היו הרבה אנשים מחו״ל שרצו להתראיין, אז התחלתי להסתכל פנימה ולחפש נושאים בהתאם למה שקורה בארץ. בדיעבד, אחרי כמעט שלוש שנים שאני כותבת את הטור, הוא העניק לי מבט נרחב על כל מה שקורה בתחום הבינה המלאכותית בארץ – או אולי יותר נכון – על מה שלא קורה בארץ.

״רוב הפרוייקטים, גם בעולם, הם עדיין כאלה של היקסמות. הדברים המרצדים, היפים, הגדולים מהחיים. עוד ז׳אנר שהרבה אמנים הולכים עליו, גם בארץ, הוא דיאלוגים עם הצ׳אט. היום עוד קשה לי עם עבודות כאלה כי הצ׳אט עדיין לא יודע לייצר טקסט מעניין, הוא בעיקר מודל סטטיסטי שמייצר דיאלוגים ריקים מתוכן.

אנחנו קודם כל צריכות ללמוד את המערכת – איך היא משקפת מושגים וחומרים בסיסיים. לא לקפוץ ישר ליצירה. צריך ללמוד את השפה לפני שמתחילים לערבל אותה, כמו שלומדים בלט קלאסי לפני שלומדים מחול מודרני

״עם הזמן הבנתי שאמנים עדיין לא מאמצים את הכלי הזה ככלי פלסטי של חיפוש אסתטיקה, כזה שיכול לאפשר להם למצוא נתיב חדש בגוף העבודה הקיים. הבעיה היא שנוצרה ׳אסתטיקה של בינה מלאכותית׳ שאנשים מתקשים לצאת ממנה. אפשר לראות גם בתערוכות בעולם (וגם בארץ) שחללים ואוצרים מחפשים את העבודות האלה, כדי שיוכלו להגיד שהם מציגים עבודות בינה מלאכותית״.

אחרי אחד הטורים שכתבה שעסקו באותה אסתטיקה בנאלית שמנציחה את עצמה, החליטה שזה הזמן לעשות בעצמה את מה שכל כך התאכזבה שאמנים ואמניות אחרים לא עושים, עדיין. ״המקום הראשון שהלכתי לחפש בו הוא תנועה ומחול, שנמצאים אצלי תמיד בבסיס. כנערה למדתי בלט, עניין שלקחתי ברצינות; ובשנים האחרונות הסובלימציה שלי היתה לעבוד עם כוריאוגרפים ולייצר אסתטיקה שהייתי שותפה לה באמצעות יצירת לבוש״.

גם שם המקום של השיבוש הוא אחד הדברים שהובילו אותה. ״ניסיתי לתת לבינה הוראות נכונות, אבל גם הוראות שבדמיון שלי יכולות לייצר גליצ׳ פואטי. אחד הדברים שבאמת הצלחתי להפיק הוא חיבוק עצמי מאחורי הגב. יש משהו בתנועה הזו שהיא חמה, אנושית, נוגעת ללב. יש בה התגוננות אהבה וחמלה, אבל יש בה משהו ששובר את הגבולות של הגוף האנושי. הרגע הזה שבין לשבור את הגבול לבין להישאר בגבול – הפך להיות אחד הדברים שיותר מעניינים אותי. היום, ככל שהמערכות משתפרות – הגבול הזה הופך לפחות ברור״.

היא החלה ליצור סרטונים שמבוססים על תנועות של רקדנים שבראה באמצעות הבינה, חלקם מבוססים על דמותה שלה וחלקם כאלה שהם יצירי הדמיון. ״אני מביימת אותם, מייצרת כמו מופע שנע בין המקום האישי הפנימי לבין מבט מבחוץ – שקשור למקומות האישיים שלי אבל גם לבינה המלאכותית.

״אם בעבר התעסקתי רק בשאלות אישיות פנימיות, היום יש לי רובד נוסף של שאלות חדשות שקשורות לישויות הסינטתיות האלה – שאני בוראת אותן וקצת נותנת להם חופש. אני מגדירה את היחסים שלי איתם כמו כאלה שבין דו קרב לכניעה. כשאני מחפשת תנועה מסוימת, אני רוצה להתרגש ממנה, כמו שחיפשתי להתרגש בעבר בצילום. התקווה היא שמי שיצפה בזה יחשוב ויתרגש גם. לא מעניין אותי שאנשים יחשבו ׳וואו, זו בינה מלאכותית׳״.

בעבודת הווידאו המרכזית שמוצגת בימים אלה בתערוכת היחיד שלה בגלריה ויטרינה, שרובה מבוססת על אותם ״רקדנים״ ותנועה, היא שילבה גם תמונות שצילמה בעצמה בשכונה שבה גדלה בפתח תקווה. ״אחד המפתחות לעבודה היה דימוי של בית צף שראיתי בכלל בסרט על שיטפון בארצות הברית. לקחתי את אותו הדבר וניסיתי ליצור אותו עם השיכון שבו גדלתי. אחר כך נזכרתי ששבוע לפני 7 באוקטובר הלכתי לצלם בשכונה שבה גדלתי, וניסיתי להטמיע את הצילומים האלה בתהליך המחשבתי והיצירתי.

״אחד הגילויים שנוצרו תוך כדי עשייה היה דמות שהכפלתי לשתיים שבאיזשהו שלב מתאחות לכדי חיבוק שהופך להיות גוש. הגוש הזה עניין אותי כאובייקט, והתחלתי לפסל אותו מפלסטלינה למידול שמתייבשת באוויר. אני לא יודעת לפסל והכל נעשה בסגנון מאוד חופשי תוך כדי דיאלוג עם האוצרת תמר לב־און, שהשיחות איתה הולידו בי מחשבות ׳לשלוף׳ עוד חפצים מתוך הווידיאו״.

הדיאלוג הזה המשיך כשצילמה את הפסל שיצרה והכניסה אותו בחזרה אל הסרט באמצעות שימוש בבינה המלאכותית, וכך גם באלמנטים נוספים שהחליטה לייצר במציאות הפיזית ואז לשתול אותם בחזרה בווידיאו כמו לופ בלתי נגמר.

״יש כל הזמן דיאלוג בין המציאות הפיזית למציאות הסינתטית. כשאני חושבת על זה, הדיאלוג הזה כבר היה נוכח בעבודה OMG שהצגתי בשנה שעברה בתערוכה ׳שולחן עבודה׳ במוזיאון חיפה לאמנות, בשיתוף עם נועה סגל, שהתחילה בכלל בהזמנה לעיצוב הזמנה לתערוכה. רק שהפעם זה לא נעשה באמצעות הדפסת תלת־ממד, אלא בצורות אחרות״.

מתוך האלמנטים ש״שלפה״ מעבודת הווידיאו מוצגים בחלל התערוכה, לצד פסל הנשים המחובקות, גם צדפה שיצרה מאותו החומר; חולצה שתפרה בעצמה, כדור זהב וסלע. ״הסלע היה אתגר שהתעקשתי לפתור מול עצמי ולא לברוח להדפסת תלת־ממד. היה לי חשוב שזו תהיה עבודת יד, שזה יהיה פיזי.

״בעקבות סרטון ששלחה לי האחיינית שלי התחלתי לבנות קונסטרוקציה מקרטונים ומסקינטייפ. את השלד הראשון עטפתי בשתי שכבות של נייר עיתון שיהיה יפה ונקי, ובחנות בסנטר מצאתי אבקה חולית – חומר מדהים שמרחתי ממנו קילוגרמים בשכבות ואחר כך צבעתי באקריליק. היה לי חשוב שהסלע יהיה אובייקט גדול, כמו שריד שנשאר בחלל אחרי חורבן״.

ההכרה שהעבודה בתערוכה נוצרה באמצעות בינה מלאכותית הוא לא מה שחשוב לה מהצופים. ״התגובות שמעניינות אותי הן התגובות לעבודה כעבודה. זה המקום שהייתי רוצה שעולם האמנות יילך אליו, שישתמש בבינה כחומר ליצירה ויבין שזה לא רק כלי שמיש בעולם הפרסום או לקיצור תהליכים.

״אנשים קפצו נורא מהר מהתנגדות ל־AI לשימוש אינטנסיבי בה, ודילגו על המקום הזה של חקירה. היום, כשאני גם מלמדת את התחום, אני תמיד מסבירה איך אנחנו קודם כל צריכות ללמוד את המערכת – איך היא משקפת מושגים בסיסיים וחומרים בסיסיים. לא לקפוץ ישר ליצירה. צריך ללמוד את השפה לפני שמתחילים לערבל אותה, כמו שלומדים בלט קלאסי לפני שלומדים מחול מודרני.

״זו למידה שלא נגמרת אף פעם כי כל יום המערכות קצת משתנות, ויכול להיות שיום אחד הן יהפכו גם להיות תבוניות. אבל אני מנסה להתמקד בכאן ובעכשיו, ובכל רגע נתון לראות מה עוד אפשר ללמוד, להבין ולהיזהר״.

---

אילנית שמיע | אישה עומדת מחזיקה מחבקת את עצמה מהגב
אוצרת: תמר לב־און
גלריה ויטרינה, אליעזר הופיין 59, מכון טכנולוגי חולון
נעילה: 14.5