מגלים אוצרות // שירה לוי בנימיני

הפעם הראשונה

מאז תחילת דרכי המקצועית, אני יוצרת ומקדמת פרויקטים רב תחומיים בדגש על אדריכלות, שימור ותכנון עירוני, כלמידה מתמשכת ולעיתים כחלק מהפרקטיקה התכנונית עצמה. דרך העבודה התכנונית על השכבות ההיסטוריות של ערים, מקנה המידה של פרטי השימור ועד הבנת הגנום של העיר, וההתעמקות בגישתו של פטריק גדס בתערוכה הנוכחית, התחזקה אצלי ההבנה שעיר היא מערכת הגדולה מסכום חלקיה והתכנון הוא רק חלק מהמשוואה.

הנסיון לחקור את מרכיבי המערכת העירונית דרך פורמטים ומדיומים שהם בין האקדמיה לממסד התכנוני, מנחה את פעולתי האוצרותית בשנים האחרונות.

המעבר לאוצרות לא התרחש ברגע אחד. הוא צמח מתוך הפרקטיקה התכנונית ומתוך הוואקום שזוהה בתוכה, ההבנה שתהליכים אמנותיים יכולים לייצר שינוי דווקא בתחומים שנמצאים בשוליים של התודעה הציבורית, כמו אדריכלות ותכנון עירוני.

אחת התערוכות המשמעותיות הראשונות שאצרתי, ברוכים הבאים לרה_פאבליק, נולדה מתוך המקום הזה. היא ביקשה לבחון את המרחב הציבורי לא רק כמרחב פיזי אלא כמרחב של יחסים, של פעולה ושל אפשרות אזרחית. מרחב שמשתנה בהתאם לזמן, לנסיבות ולאנשים הפועלים בו.

תערוכת ה״רה_פאבליק״ החלה במחקר שבכלל עסק בשימושים זמניים בעיר, ומהאופן שבו מרחבים שאינם מוגדרים, ריקים, נטושים או ״ביניים״, מקבלים חיים חדשים דרך פעולה אזרחית ותרבותית. ההבנה שהשימוש הארעי, המשתנה במקום, הוא לא רק פתרון פרקטי אלא כלי תכנוני, הייתה נקודת מוצא מכוננת עבורי ביחס למרחב הציבורי בכלל, ודרכו למדתי איך אפשר ליצור שייכות וזיקה למקום דרך עיצוב מינימלי וסתגלני.

העבודה על התערוכה ״חי, צומח, עיר״ התרחשה תוך כדי המלחמה המתמשכת, ובמהלכה גם העימות עם איראן, שהביא לפגיעת הדף משמעותית במבנה. הפגיעה יצרה חיבור פיזי וישיר אל מציאות המלחמה, שנכנסה לתוך חלל התצוגה עצמו

הקמת בית ליבלינג היה הניסיון הראשון לתרגם את התובנה הזו לפרקטיקה אוצרותית, ולבסס את המחקר בתערוכת הרה_פאבליק שנפתחה בשלושה שלבים שליוו את סגרי הקורונה.

בשלב הראשון, בשנה הראשונה לפתיחת בית ליבלינג, התערוכה עסקה בשאלה איך מבנה מגורים שלא ״יודע״ להיות ציבורי יכול להפוך לכזה, ואיך אפשר לייצר חוויה שבה הציבור לא רק מבקר אלא משתמש, פועל ומגדיר מחדש את המקום. התקופה היתה שיא מגפת הקורונה ובשלב השני נבנתה התערוכה כמהלך רב־שכבתי שבחן את המרחב הציבורי דרך היבטים קנייניים, חברתיים ופוליטיים, בעיקר לאור המגבלות שנוצרו סביבנו.

בשלב האחרון, עם ההשתחררות ההדרגתית מהסגר, היה ברור שהדיון לא יכול להישאר בתוך חלל התצוגה, והוא יצא אל הגג, המרפסות והרחוב. בתקופה הזו, יצרנו גם מרחב וירטואלי מקביל לתערוכה שעיקרו בפרוייקט ״איים ברשת״ (באוצרות משותפת עם ליאור זלמנסון).

העבודה על התערוכה הייתה שלב נוסף בתהליך האמנותי של הסבת בית ליבלינג מבניין מגורים מופנם והסתגלותו למרכז תרבות ציבורי גם לאחר פתיחתו הרשמית. במהלך תקופת ההקמה, יחד עם אדר׳ שרון גולן שותפתי לתהליך, ובשיתוף עם מחלקת השימור, פותחו מסגרות פעולה מתמשכות שאיפשרו למידה, בחינה ופיתוח תוכן, תהליכים שממשיכים גם היום עם אוצרים שהיו חלק מתהליך ההקמה (אדר׳ סברינה צגלה, אדר׳ ערן איזנהמר שהם חלק מהצוות גם היום; והילה כהן שניידרמן ואדר׳ ליה כוכבי).

פלטפורמות מחקר ופעולה אלה היוו הלכה למעשה הזדמנות לבחון את המתודה של שימוש זמני ככלי לפיתוח אסטרטגי של המרכז, ואיפשרו להפוך את הבניין למעבדה חיה. אמנים, יוצרים וחוקרים הוזמנו לשהות בו, לפעול בתוכו ולבחון את גבולותיו, ובכך תרמו לעיצוב התוכן והזהות של המרכז עוד לפני שהוגדר באופן סופי.

תהליכי ההקמה עצמם המשיכו לעצב את התפיסה האוצרותית שלי, הרואה בפורמט ובתהליך חלק בלתי נפרד מהפעולה האמנותית, כדרך עבודה המאפשרת ניסויים, שיח ומחקר. תהליכים שמאפשרים לייצר השפעה מתמשכת, כזו הפותחת מרחב לדיאלוג ממשי בין יוצרים לבין הממסד.

התחנה האחרונה

התערוכה ״חי, צומח, עיר״ היא תחנה משמעותית במהלך זה. בתערוכה, שאצרתי בשותפות עם אדר׳ לימור יוסיפון גולדמן, התעמקנו בדמותו הרב תחומית של גדס כדי להבין את תכנון עיר הגנים של תל אביב. התערוכה נבנתה בהתאם לאופי הקומות השונות בבניין ובהתאמה לפעילות היומיומית המתקיימת בו.

הבניין עצמו, שמדגים את מימוש חזון המגורים בעיר הגנים, משמש כחתך אנכי ואופקי המאפשר הכרות עם החזון של גדס מההיסטוריה והמחקר דרך פרשנויות עכשוויות בתל אביב בפרט ובעולם ככלל, ועד לחשיבה לגבי עתיד העיר.

העבודה על התערוכה התרחשה תוך כדי המלחמה המתמשכת, ובמהלכה גם העימות עם איראן, שהביא לפגיעת הדף משמעותית במבנה. הפגיעה יצרה חיבור פיזי וישיר אל מציאות המלחמה, שנכנסה לתוך חלל התצוגה עצמו. במהלך השיפוץ בחרנו לא לתקן הכל אלא לעבוד עם הנזק כחלק מהתערוכה: כמחווה לזכוכיות שנשברו בחדר המדרגות נוצרה עבודה שמצד אחד מהדהדת את שפת העיצוב של החלונות ההיסטוריים, ומצד שני מתכתבת עם רעיונותיו של גדס.

בתוך מציאות קיומית וקוטבית, העשייה שלנו כל הזמן מלווה בקונפליקטים פוליטיים ואתיים. גם מול אמנים מחו״ל שהיו אמורים להציג בתערוכה (וחלקם אכן הציגו) וגם ביחס לעצם האפשרות להמשיך ולהאמין בחשיבות האמנות והעיסוק בה כשהאדמה רועדת.

במהלך תכנון התערוכה, תוך כדי תיקון שברי ההדף והרצון להיאחז במשהו, התחזקה מחדש ההכרה שדווקא בזמני משבר, יש צורך בשפה שמבקשת לשמר את הרוח ואת האפשרות לנשגב. רגע לפני הפסקת האש האחרונה, הסתכלתי סביב והיו שם ייאוש ועייפות, וככל שיש ביכולתי ליצור ולהשפיע, אני מרגישה שהתפקיד שלנו הוא לעורר השראה ולהרחיב את המבט מעבר לנקודה שבה אנחנו נמצאים.

כחלק מהמחקר לתערוכה זו ומתוך רצון לבדוק פורמטים אמנותיים נוספים, אצרתי שתי תכניות רזידנסי שעסקו בקני המידה השונים של המרחב הציבורי – תכניות שהפכו לתערוכות ״בית.בנין״ שעסקה בבניין המשותף ותערוכת ״הבלוק״ שעסקה בבלוק המגורים של גדס.

התכניות שפותחו ומומשו עם אדר׳ ענת לוי מהוות המשכיות לרעיונות שנבחנו ב״רה_פאבליק״ ורצף לנושאי התערוכה האחרונה. בכל אחד מתהליכים אלו נבחנת האפשרות להטמיע את התוכן בתוך הפרקטיקה העירונית עצמה, ולייצר חיבור בין יצירה, מחקר ותכנון בפועל, בשאיפה להשפיע על המוסדות הציבוריים.

מכל מלמדיי השכלתי

היצר להטמיע את הפרקטיקה מהשטח אל תוך תהליכים ממסדיים הוא לא דבר חדש אצלי. הדרך המקצועית שלי נעה מעיסוק בתכנון חברתי וסביבתי עם קהילות בארגוני סביבה וחברה לבין עבודה מול המגזר הציבורי, תהליך שעיצב את תפיסת עולמי, לפיה תכנון הוא לא פעולה פיזית בלבד, אלא מערכת יחסים מורכבת בין אנשים, מדיניות ומרחב.

לאורך השנים ליוותה אותי הבחנה עקרונית על הפער ביחסים שבין האזרח לממסד. במשפט המינהלי – עבור האזרח – מה שלא נאסר מותר, ואילו עבור איש הממסד מה שלא הותר אסור. זה מפתח להבנת קונפליקטים, אבל גם לעבודה בתוכם. עם הזמן הבנתי שדווקא ההיכרות עם גבולות המערכת מאפשרת לפעול מתוכה, לא רק מולה, ולפענח דרכים מדויקות יותר להשפיע על המציאות.

זו גישה פרגמטית שמאפשרת אקטיביזם עמוק ועם הכלים האלה אני מובילה את הפרוייקטים והתערוכות כדי ליצור למידה הדדית. זה מצריך המון עבודה מול מגזר האמנים, שלעיתים רדיקלי בגישה שלו לממסד; ומול הממסד, שמפרש את היוזמות הללו לעיתים כאנטי ממסדיות וחתרניות.

במובן זה, העבודה על תכניות עירוניות בכלל ותכנית השימור בפרט היה עבורי בית ספר משמעותי בהבנת תהליכי תכנון מורכבים בעיר המשלבת שימור ופיתוח כמו תל אביב. הישגי השימור של העיר, גם אם נוצרו בתהליך כואב, המחישו את חשיבותה של מדיניות כבסיס לכל תכנית מרחבית כדי שאפשר יהיה להתעקש עליה כערך למקום.

אני מאמינה גדולה במדיניות ככלי שמאפשר להחזיק חזון ולעצב מציאות. בהקשר הזה, הקריאה בגדס היתה רדיקלית. אצלו התכנון הוא לא policy במובן המנותק, והוא לא police במובן הכופה, אלא מה שאפשר לכנות POLISY, מדיניות שמבקשת לבטא את הפוליס מיוון העתיקה, את האופן שבו חיים משותפים מתקיימים ונרקמים במרחב. זה מחזיר את המדיניות למקום עמוק יותר, כזה שלא רק מארגן מרחב אלא גם שואל איזה מקום נרצה להיות ואיך אנחנו מבקשים לחיות בתוכו.

תערוכת החלומות

זה יישמע מאוד בסיסי, אבל הייתי רוצה ליצור תערוכה כוללנית על ערכים ואסתטיקה בתכנון ועיצוב עירוני, כמעין רטרוספקטיבה ומעבדת לימוד יחד. תערוכה שתבחן מה עיצב את הערכים שלנו כחברה וכמקום, מה השתבש לאורך הדרך, ותלמד גם מדוגמאות טובות בארץ ובעולם. במרכזה יעמוד סטודיו למידה על תכנון עירוני, מהחזון ועד הפרקטיקה, עם התמקדות בעיר ובמרחבי מגורים, שינסה לנסח הבנה ברורה של עקרונות, כללי עשה ואל תעשה.

בסופו של דבר, למרות השינויים, הצרכים הבסיסיים נשארו דומים – אור, אוויר, צל, מרחב למגורים, תנועה ותחושת שייכות. דווקא הם לא תמיד מקבלים את המקום הראוי, למרות שהם מעצבים את חיי היומיום שלנו באופן עמוק. נדמה לי שהרבה מהתכנון היום מוכתב מתוך אילוצים, על ידי מגבלות של משאבים, שטח, כלכלה ותשתיות, ופחות מתוך השאלה מה אנחנו מבקשים ליצור כאן.

אני מדמיינת סטודיו עם האקדמיות וחילופי ידע, מול ערים ומרחבים דומים בעולם, והלוואי שגם מול השכנות שלנו. נדמה לי ששיח תכנוני יכול לחצות גבולות ולהפשיר משקעים, דרך שפה משותפת של מרחב, חיים ועתיד. יש תחושה של הסתגרות בתוך החירום והבעיות של עצמנו, אבל במובן עמוק צרכי האדם מהמרחב העירוני שבו הוא חי דומים בכל מקום. זה אולי נשמע כללי ויומרני אבל דווקא בעבר, עם הרבה פחות אמצעים, ידעו לנסח ולממש את זה בשדה התכנון והאדריכלות.

בקרוב אצלך

התערוכה ״חי, צומח, עיר״ פתחה מהלך שאני מבקשת להמשיך ולחזק, סביב מורשתו של גדס ובתרגומה לפעולה, מתוך רצון לתרום לגיבוש ידע בתחום המורשת הנופית העירונית, בדומה לאופן שבו שימור מבנים התבסס כשדה ידע משמעותי. כחלק מהמהלך התחלנו שיתוף פעולה עם בצלאל והטכניון, ובמקביל עם העירייה, ליצירת מאגר ידע שיסייע להשיב לגינות ולמרחבים הציבוריים את תפקידם כמרחבים טבעיים, אקולוגיים וקהילתיים במסגרת תפיסה רחבה של תכנון העיר.

במקביל, אני עובדת על תכניות רזידנסי שיאפשרו להתעמק ולפרק מושגים בתחום התכנון והאדריכלות ביחס לסוגיות עירוניות גלובליות עם מוסדות שותפים ומתכננים מחו״ל, בעיקר בגרמניה.

שלוש השנים האחרונות החזירו אותנו אחורה. יש לנו כאן כל כך הרבה מה לתקן, והעיסוק הפוליטי הסיט אותנו זמן רב מדי מהנושאים הבוערים, משבר האקלים, דיור, ניכור ואבדן ערכים. הערים בעולם עסוקות בכך. זה מצטרף לצורך בניסוח חזון עדכני. אלה גם שאלות של קהילתיות ושל יצירת חברה עירונית בריאה ומתוקנת. לסביבה יש תפקיד מרכזי בזה, והיא לא יכולה להישאר בשוליים של השיח.