כמו חדשה: קולקציית החולצות של עינב בן דוד ודורון אשכנזי

עמית: הי עינב. מה נשמע?

עינב: הי עמית 🙂 אני בסדר גמור, מה שלומך?

עמית: גם, מנרמלת את החיים. אבל את בהתרגשות של עשייה: קולקציית קפסולה עם דורון אשכנזי – כבוד. רוצה לשתף אותנו?

עינב: כן, אני מתרגשת, זה צעד וכבוד ענק בשבילי. כמעט שנה שאני עובדת עם דורון בסטודיו, אבל זו הפעם הראשונה מאז סיום הלימודים שבה אני עובדת על משהו בעיצוב שלי. אני שמחה כל כך שנתנו לי הזדמנות לעשות את זה, במשותף עם המורה והמעצב האהוב עליי

עמית: פרטי, מה כולל הפרוייקט המשותף?

עינב: קפסולה של 19 חולצות מכופתרות לבנות שעברו מחדוש. במהלך העבודה בסטודיו ראינו שמדי פעם מגיעה חולצה שנפגמה באיזושהי דרך, וניסיתי לחשוב מה אפשר לעשות איתה – כדי להפוך את הפגמים לחלק מהשפה ולאו דווקא לחיסרון. דורון זרם איתי ויצאנו לפרויקט שנשען על הערכים של הסטודיו – ייצור מקומי ואיטי ועבודת יד. באמצעות טכניקות שונות כמו פאצ׳ים, רקמות וצביעות ידניות – הפכנו כל חולצה למשהו שונה, מיוחד וחד פעמי

עמית: כל חולצה היא וואן אוף א קיינד? קולקציה ״חד פעמית״ שיצרתם יחד

עינב: נכון מאוד 🙂 חד פעמית, לצערי ולשמחתי. זה פרויקט שאנחנו עובדים עליו לאט לאט, כבר יותר מחצי שנה. כל חולצה עברה ניתוח וטיפול בשקט ועם הרבה מחשבה. הן נוצרו ממש מהלב ועם המון אהבה לחומר, לא כדי ליצור כמות או מתוך חשיבה מסחרית

עמית: תני דוגמה לטיפול כזה? איך הגיעה החולצה ואיך יצאה?

עינב: כל מי שעובד עם בדים לבנים יודע שאורך החיים שלהם קצר – כל כתם קטן נשאר, ולצווארונים יש נטייה להתלכלך בקלות. זה קורה אפילו אחרי מדידה אחת, מספיק שמישהו קצת הזיע

כל חולצה עברה ניתוח וטיפול בשקט ועם הרבה מחשבה. הן נוצרו ממש מהלב ועם המון אהבה לחומר, לא כדי ליצור כמות או מתוך חשיבה מסחרית

עינב: להרבה מהחולצות הסרנו את הצווארון, השארנו צווארון סיני או החלפנו לצווארון חדש. חורים קטנטנים שנוצרו בבד כי נתפס במשהו על המדף כוסו בפאצ׳ים משאריות בדים שמצאתי בסטודיו. חולצה שדהתה והפכה למעט צהבהבה עם הזמן עברה צביעה כוללת ועכשיו היא אפורה או שחורה. יש הרבה דוגמאות – כל חולצה והסיפור שלה 🙂

עמית: עד כמה הצבעוניות החדשה של הטיפול השתלטה על הלבן?

עינב: רוב החולצות נשארו לבנות, יש אולי שתיים שנצבעו לחלוטין. היה לנו חשוב לנסות לשמור על כמה שיותר מהחומר הקיים כמו שהוא, ולתת לו את הכבוד שמגיע לו

עמית: הקולקציה היא רק של חולצות?

עינב: נכון, חולצות בלבד. הן יוצעו למכירה לצד פריטים נוספים מקולקציות אחרות של הסטודיו, שאנחנו ממליצים לשלב עם החולצות 🙂

עמית: והן נטולות מגדר, כמו הרבה מהפריטים של דורון?

עינב: לגמרי, זו גם הסיבה שהן במגוון של מידות – כדי שכולם וכולן יוכלו להתחבר

עמית: הן יימכרו תחת השם שניכם? דורון אשכנזי X עינב בן דוד?

עינב: כן, אני גאה שקולקציית ה״רדי טו וור״ הראשונה שאני מוציאה למכירה היא שיתוף פעולה עם המקום שמגדל ומחנך אותי

עמית: ומהם טווחי המחירים שלהן?

עינב: 420-590 שקלים

התבגרות וכאבי גדילה

עמית: בואי נחזור אליך. סיימת לימודי עיצוב אופנה בבצלאל רק לפני שנה. ספרי על השלב הזה?

עינב: מאוד נהניתי מהשנה האחרונה שלי בבצלאל. פרוייקט הגמר הרגיש כמו הדבר שבשבילו הגעתי ללימודים, והרגע ליישם בו את כל מה שלמדתי. זו הייתה תקופה אינטנסיבית, כי התחלתי גם את העבודה אצל דורון עוד לפני סיום הלימודים. אבל הכל הסתדר ממש לטובה.

לאחרונה הצגתי חלק מפרוייקט הגמר שלי בתערוכה במינכן, ועכשיו מושקת הקפסולה. זה מרגיש שהעולם מסביבי קורס כל הזמן, אבל איכשהו אני מצליחה לשמור על הבועה שלי וממשיכה לנסות ולהגשים את החלום

עמית: רגע, רגע – הצגת גם בתערוכה של פורטפוליו יוצאים לאור: אופנה שהתקיימה באשדוד. ספרי לנו על פרוייקט הגמר שלך?

עינב: נכון! זה גם היה כיף גדול וכבוד עבורי. הפרויקט שלי כלל קולקציה לגברים תחת הנושא הענק של התבגרות וכאבי גדילה. הוא ניסה להסביר דרך הבגדים את הקושי שבהתמודדות עם שינויים; את התחושה שלי שבמסגרתה ככל שגדלתי – הכל נראה חשוב וקשה לעשות. בחירות בנושאים של משפחה, חברים, עבודה, ספורט, אוכל – הכל חשוב ומהותי. הקולקציה ייצגה את המסע ואת הקצוות הפרומים שמשאירים בדרך.

הנושא של הפרוייקט הולך איתי כל הזמן, ואני ממשיכה לחשוב על עוד ועוד רעיונות לעיצובים שיכולתי להוסיף לו. אבל זה נגמר וטוב שכך, אני עם הפנים הלאה

עמית: דורון היה מורה שלך בבצלאל? מה למדת איתו?

עינב: למדתי איתו בשנה ג׳ קורס שנקרא סופרהירו – עיצוב בהשראת ספרי ילדים. בהמשך הוא היה המלווה הטכני שלי בפרוייקט הגמר

עמית: הוא ללא ספק מעצב ואיש מעורר השראה. מה התוכניות להמשך?

עינב: אני חולמת על פתיחת מותג שלי שאני מתכננת ובונה לאט לאט. לפתוח עסק בארץ זו סכנה כלכלית מטורפת ואני רוצה לעשות דברים באחריות, אבל מקווה שתוך שנתיים זה יקרה

עמית: אז אני לא אשאל איפה את בעוד חמש שנים… נמשיך לעקוב