״משמרת מאוחרת״: כל רגע טעון בפוטנציאל לאסון קטן

פטרה וולפה, במאית הסרט ״משמרת מאוחרת״ (Heldin) – נציג שוויץ לאוסקר (קופרודוקציה שוויצרית/גרמנית), היא אחת הקולות הבולטים בקולנוע השווייצרי העכשווי; ובמובנים רבים מייצגת דור של יוצרות שמעדיפות התבוננות אינטימית על פני דרמה חיצונית. הקריירה שלה מתאפיינת בעקביות סגנונית וברגישות אנושית גבוהה, לצד עניין מתמשך בנושאים חברתיים (סרטה ״עושות סדר״ מ־2017 עסק במאבק לזכות בחירה לנשים בשוויץ של שנות ה־70).

סגנון הבימוי המדויק והאינטימי של וולפה מאפשר להביא את ״משמרת מאוחרת״ לשיאו הדרמטי באופן פשוט. הלוקיישן המרכזי הוא מחלקה בבית חולים בציריך; והגיבורה היא פלוריה, שאותה מגלמת השחקנית הגרמניה לאוני בנש (שפרצה לתודעה בסרט חדר המורים), בתצוגת משחק מרשימה ומלאת ניואנסים, כאחות במקצועה שמוליכה את המצלמה ממטופל למטופל בקצב צעדיה.

הסגולה של בנש היא היכולת המופתית להחזיק סרט שלם על הכתפיים, תוך כדי עבודת משחק פנימית, מדויקת ולחוצה שמקרינה החוצה. עבודת הבימוי של וולפה לא חוששת מתנועה ומתח – המצלמה ניידת ולעיתים נושמת עם הדמות, הקצב מהיר והתחושה היא זמן אמת. השילוב בין וולפה כבמאית ובנש כשחקנית יוצר חוויה כמעט פיזית לצופה.

הזמן מכריע, וכל דקה שמוקדשת למטופל אחד נלקחת ממישהו אחר. וולפה משתמשת בזמן כדי לחשוף פרדוקס עמוק: מערכת הבריאות מבוססת על חמלה, אבל פועלת תחת תנאים שמכריחים חוסר חמל

בשוט הפתיחה שולט העיצוב האמנותי. הוא מציג מסוע שמשנע את המדים הכחולים של האחיות והמדים הלבנים של הרופאים, שתלויים על קולבים בקצב. השוט זה מופיע עוד לפני שהסרט נפתח, עם המצלמה שמלווה את הגיבורה מצולמת מאחור באוטובוס, למשמרת בבית החולים. אנחנו נחזור לשוט הזה גם בסוף היום, אלא שאז יהיה לו מטען רגשי ורוחני. הגיבורה שלנו, אחרי מסע של יום למוד אנושות – תחזור אדם אחר.

מהר מאוד ובקצב מדויק, פלוריה מוליכה אותנו במשמרת אינטנסיבית בבית חולים, שבו חסר כוח אדם וצריך להיות בפיצול קשב מלא, תוך הפגנת רגישות על, שכן חיי אדם תלויים על הכף. דמותה של פלוריה נוכחת באופן כמעט רציף על המסך, תוך כדי מעבר חד בין מצבים רגשיים, שליטה בגוף, בקצב ובאופן שבו הצופים רצים איתה חולה לחולה, ממצב למצב.

״משמרת מאוחרת״ הוא סרט שנבנה בעיקר על חוויה. זהו קולנוע של לחץ מצטבר, של זמן שנשחק, ושל גוף שנדחק לקצה גבול היכולת. וולפה לא מנסה ״לספר סיפור על אחות״ אלא לייצר סימולציה של משמרת: רצף בלתי פוסק של החלטות, טעויות, עיכובים ואחריות שאין לה סוף.

כבר מהדקות הראשונות ברור שאין בסרט מבנה דרמטי קלאסי. אין אקספוזיציה ארוכה ואין קשת ברורה של התחלה־אמצע־סוף. התחושה היא שהמפגש של פלוריה עם הדמויות במסגרת תפקידה, מזכיר רצף סיפורים קצרים. על הגיבורה אנחנו לומדים באמצעות החולים או הפעולות והבחירות, וכך אנחנו מקבלים במנות קצובות מעט פרטים אודותיה ואודות אישיותה.

הבחירה למקם את הסרט בתוך מסגרת של משמרת אחת מאפשרת אסטרטגיה מוסרית. הזמן מכריע, וכל דקה שמוקדשת למטופל אחד נלקחת ממישהו אחר. וולפה משתמשת בזמן כדי לחשוף פרדוקס עמוק: מערכת הבריאות מבוססת על חמלה, אבל פועלת תחת תנאים שמכריחים חוסר חמלה.

התוצאה היא מתח טעון, לא כי קורה משהו ״דרמטי״, אלא כי כל רגע טעון בפוטנציאל לאסון קטן. כל מי שמכיר את מסדרונות בית החולים, ימצא את עצמו מתחבר וקשוב לכל אחד מהמצבים ולכל אחת מהתגובות של פלוריה אליהם.

למרות הכתוביות בסוף הסרט, שמלמדות על מצבה הקשה של מערכת הבריאות בשוויץ והמחסור בכוח אדם מציל חיים, אחד ההישגים הגדולים שלו הוא האופן שבו הוא מצליח להיות אקטיביסטי בלי להיות דידקטי. אין בו נאומים על קריסת מערכת הבריאות, אין דמויות שמייצגות ״עמדות״.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

מערכת היחסים בין האחיות והרופאים הוא ענייני. יחסי האנוש ומערכות היחסים יכולות להיוולד רק למען הרגע עצמו ולבטא קסם פיוטי, כמו שיר קסום, שהופך את אורות הרחוב המשתקפים על החלון למצע של כוכבים זוהרים; או מחוות קטנות כמו צעיף משי על צווארה של האישה המתה. דוגמאות נוספות נמצאות ברגעים רבים, שמוציאים את הניכור מהטריוויאליות הסדרתית של הלוקיישן שכמו נכפה על הדמויות בעל כורחן.

התחושה שאנחנו נותרים איתה היא שהמערכת לא קורסת בגלל אנשים רעים, אלא בגלל תנאים בלתי אפשריים. זו תחושה שמתעוררת בנו תוך כדי הפעלת מנגנונים רגשיים כמו סולידריות וחמלה, ותוך כדי הזלת דמעה. כי בסוף, כשרגעים אנושיים מצליחים לעבור מסך ולפגוש אותנו – הם מוכיחים, יותר מאלף אפקטים – את כוח המהות הקולנועית.

משמרת מאוחרת
בימוי: פטרה וולפה
92 דקות; שוויץ/גרמניה, 2025
4 כוכבים