״מוות אכזרי אש״: דם, גועל ואיברים כרותים

המון גלונים של דם עברו מתחת לגשר מאז שיצר סם ריימי ב־1981 את הסרט ״מוות אכזרי״. לא סרט מושלם, אבל מספיק אימתני, קאמפי ומצחיק, ובעל תנועות מצלמה מטורללות ובלתי אפשריות, כדי להיכנס לספר דברי הימים של ז׳אנר האימה. שני הסרטים שהגיעו אחריו חתמו את הטרילוגיה, שנכנסה עמוק לליבם של חובבי האימה והפכה את ריימי לאוטר שחי בעולם נפרד משלו.

ב־2013 הבמאי פדה אלוורז (״הנוסע השמיני: רומולוס״) התניע מחדש את היקום הזה באתחול מדמם ואפקטיבי ביותר. ב־2023 לי קרונין הוסיף מוטיבים של אימהות שבורה ואלפי ליטרים של דם מזויף, והסדרה עברה למוד גור (gore) של הישמור.

אבל ״מוות אכזרי אש״, הסרט החדש בסדרה שעלה בתחילת החודש לאקרנים, כבר לוקח את האקסטרים של לי קרונין לכיוונים הרבה יותר, ובכן, אקסטרימיים. העניין קשור כנראה לבמאי הצרפתי סבסטיאן וניצ׳ק, שבו בחר סם ריימי, הפעם בתפקיד המפיק. וניצ׳ק לוקח את המתודות האימתניות מתוצרת צרפת ואירופה בכלל – כלומר, מטורפות, מדממות ובלתי מתפשרות מבחינה גרפית – ויוצק אותן לתוך העולם שריימי ברא.

בלב הסיפור של וניצ׳ק נמצאת אליס (סוהילה יעקוב), צעירה צרפתייה שבעלה האלים והרעיל, ויל (ג׳ורג׳ פולאר), נהרג בתאונה טרגית כבר בפתיחת הסרט. התאונה הזו לא קרתה במקרה – היא תוצאה של תוכנית שטנית להעביר הלאה את הדיבוק שאחז בבחורה אלמונית.

״מוות אכזרי אש״ יספק את מי שסרטים בסגנון הזה הם הקיק שלו. אבל לפעמים נדמה שווניצ׳ק ממש מאוהב בגור (gore) שיצר, עד כדי הצגת מראות קשים שלא ממש משרתים את המסר, בסצנות שלא ממש מחייבות אותם

רגע לפני שאותה עלמה דמונית העלתה את מכוניתו בלהבות ושלחה אותו לפגוש את אלוהים, היא בישלה בחור צעיר במי אגם רותחים, לא לפני שהספיקה לכתוש את פניו של חברו בעזרת חוטי דיג וקרסים. כך שכבר בפתיחה האלימה להחריד וניצ׳ק מסמן את מרכיבי התפריט שיחזרו לאורך כל הסרט: דם, גועל ואיברים כרותים.

מותו של בעלה לא משחרר את אליס ממערכת היחסים הרעילה הזו באופן סופי, והיא נאלצת לבלות סוף שבוע של אבל בחיק משפחתו הלא כל כך נחמדה, למעט אחיו ג׳וזף (האנטר דוהן) – סופר וואנאבי, וחברתו ת׳יה (לוסיאני ביוקנן).

אבל מה שהיו אמורים להיות רגעים משפחתיים אינטימיים של זיכרון והתייחדות הופכים לסיוט מטורף, שבו יושבי הבית הופכים בזה אחר זה לאותם שדים מהלכים ומעוררי פלצות. האופציה היחידה לסיים את הקטל נמצאת איפשהו בבית המתפורר, שהוא מטאפורה ברורה ושחוקה לתא משפחתי רקוב ומפורק מהיסוד.

משפחה רקובה ודפוקה ומשקעים שצפים בלי הפסקה – זו התמה שווניצ׳ק בחר ליצוק לתוך אחד מסרטי האימה הקיצוניים ביותר שידע הקולנוע המסחרי בשנים האחרונות. חובבי הז׳אנר יזהו ברמת הגרפיות של ״מוות אכזרי אש״ את האופי האירופי הקיצוני שנוכח בסרטים כמו ״נא״ (Raw) הצרפתי או ״לשון הרע״ הדני. וניצ׳ק לא עושה חשבון לקהל האמריקאי המעודן או מתחשב ברגשותיו, ומגיש לו מנת אימה א־לה פארי עם תוספת השיר ״היא הייתה כה יפה״ של הזמר אלן ברייר בפסקול.

מהבחינה הזו, ״מוות אכזרי אש״ יספק את מי שסרטים בסגנון הזה הם הקיק שלו. יש בו קלוז־אפים למכביר על איברים שנכרתים לאט־לאט, ורידים ועורקים שמשפריצים דם, סכין גילוח מטונפת שחותכת את הפנים, משענת ראש של רכב בתוך הפרצוף ועוד שוטים מעוררי בחילה ומזיזי גוף. אבל לפעמים נדמה שווניצ׳ק ממש מאוהב בגור שיצר, עד כדי הצגת מראות קשים שלא ממש משרתים את המסר, בסצנות שלא ממש מחייבות אותם.

ברמה התמטית, אפשר להשוות את ״מוות אכזרי אש״ ל״שבעה״ המופתי של שלומי ורונית אלקבץ. בלב הסרט נמצאת משפחה אבלה, עמוסה במשקעים ובמטענים. אבל בעוד שבסרט הישראלי החרא הזה צף דרך ריבים, צעקות, דיאלוגים משובחים ואתנחתות קומיות, הסרט ההוליוודי לוקח את השיט המשפחתי המוכר והופך אותו לחגיגה מדממת שלא מתפתחת לדרמה מיוחדת.

בין לבין, וניצ׳ק מנסה להכניס קצת דיאלוגים, קונפליקטים ודמויות שמנסות להיות מעניינות. זה לא ממש הולך לו. התסריט שכתב עם פלורן ברנאר הוא לא הדבר הכי מרתק בספר דברי הימים של ז׳אנר האימה. אין בו דיאלוגים מתוחכמים מדי, ובסך הכול הדמויות בסרט הולכות בדרך כל בשר, כיאה לז׳אנר. וניצ׳ק, שכאמור כנראה התאהב בגועל שהוא עצמו יצר, שכח להשקיע בפרטים הקטנים שהופכים סרט טוב לסרט מצוין.

יש גם כמה נקודות לא ברורות בסרט, שחוסר העקביות שלהן שובר את החוקים הלא כתובים של סדרת הסרטים. השד הרצחני עובר מאדם לאדם כמו נגיף. החלפה של נוזלי גוף או מגע של דם בלחלוחית העין יהפכו כל יצור אנושי לשד.

״מוות אכזרי אש״ פועל על פי עקרון הנוחות: כשצריך, הנגוע יהפוך לשד. כשזה לא משרת את הסצנה – כנראה שאפשר לדלג. זה קצת ניטפיקינג, אבל חובבי הסדרה ישימו לב לחורים הקטנים והמעצבנים האלה בעלילה.

אף על פי שקודמו עולה עליו ברמה הקולנועית, התמטית והתסריטאית, ״מוות אכזרי אש״ בכל זאת מתברג במקום טוב בסדרת הסרטים המדממת, שהפכה עם השנים לאקסטרימית ברמות. הקיצוניות הזו הגיעה, בין היתר, גם בגלל הצורך האקוטי לענות על צורכי הקהל חובב האימה, שסף הריגוש שלו רק עולה מדי שנה ומדי סרט.

הניסיון של הקולנוע ההוליוודי הממוסד לעמוד בקצב של סרטי אימה עצמאיים מוגזמים, כמו למשל סדרת סרטי ״מפחיד״, ניכר בתוצר הנוכחי, והתוצאה היא הרבה דם, הרבה גור, המון סצנות מקריפות, אבל גם מעט מדי קולנוע טוב באמת. בקיצור, יש כאן לונה פארק טראשי, אימתני ומטופש כהלכתו, שדורש קצת יותר ליטוש תסריטאי.

---

מוות אכזרי אש
בימוי: סבסטיאן וניצ׳ק
110 דקות; ארצות הברית, 2026
3 כוכבים