״אל״: לא רק בלונדינית, לא רק נוסטלגית

בסדרה החדשה המתרחשת בעולם של ״לא רק בלונדינית״, מותג שכבר התרחב לשני סרטי המשך ולמחזמר בברודוויי, אנחנו חוזרים לסיאטל של שנות ה־90 – עיר המזוהה עם קורט קוביין, להקת נירוונה, סצנת הגראנג׳ והאסתטיקה המחוספסת של התקופה.

אל תוך העולם הזה נכנסת אל וודס – תיכוניסטית חייכנית, קטנת קומה, לבושה בבגדי מעצבים בגווני ורוד בוהקים, שנראית כאילו נתלשה מעולם אחר. גם הפעם, כמו בסרט המקורי, היא מבקשת לשבור סטריאוטיפים, לשחק על סתירות, ובעיקר להצדיק את קיומה מעבר לגל הנוסטלגיה הבלתי פוסק שמניע כיום את תעשיית הבידור. במילים אחרות, היא שואפת להיות לא רק פריקוול.

למי ששכחה, או טרם צפתה, ״לא רק בלונדינית״ הוא סרט משנת 2001 בכיכובה של ריס וית׳רספון. במרכזו ניצבת אל וודס, צעירה בלונדינית, חובבת אופנה וחסרת דאגות, שמחליטה להתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטת הרווארד כדי לזכות מחדש בליבו של בן זוגה, שנפרד ממנה לטובת עתיד שאפתני יותר. בדרך היא מנפצת סטריאוטיפים, ולעיתים גם מאששת אותם, מגלה אהבה חדשה, ובסופו של דבר מוכיחה שהידע שלה באופנה, באיפור ובעיצוב שיער – יכול להיות יתרון גם באולם בית המשפט.

בספטמבר 2024 הוכרז רשמית על פיתוח סדרת פריקוול, מהלך שלא הפתיע במיוחד בהתחשב בפעילותה הבלתי־פוסקת של וית׳רספון, הן מול המצלמה והן מאחוריה. לצד קריירת משחק מצליחה, הכוללת בין היתר את ״שקרים קטנים גדולים״ ו״תוכנית הבוקר״, הקימה השחקנית את חברת ההפקות ״הלו סנשיין״, שהפכה בשנים האחרונות לאחד הגופים המשפיעים בתעשייה. במקביל, מועדון הקריאה שלה הפך למעצמה תרבותית, במיוחד בקרב נשים, והוביל לעיבודם של ספרים רבים לסרטים ולסדרות, ביניהם ״הולכת רחוק״, ״סופ״ש חמישה כוכבים״ ו״הדבר האחרון שהוא אמר לי״.

סיאטל מוצגת כעיר אפורה, פוליטית ואקטיביסטית, המזוהה עם חולצות פלנל, מוזיקת גראנג׳ ואסתטיקה מחוספסת. מנגד ניצבת אל – נערה צבעונית, אופטימית וחובבת אופנה, שמאמינה במותגים, במעמד חברתי ובחלום האמריקאי

כשנשאלה וית׳רספון מה הוביל אותה לפתח את הסדרה, סיפרה שההשראה הגיעה דווקא מהצפייה ב״וונסדיי״ של נטפליקס – עוד תוצר של הוליווד העכשווית, שמנסה להתמודד עם משבר המקוריות באמצעות פרשנות חדשה למותגים מוכרים. הסדרה לקחה את דמותה של ונסדיי אדמס, מהדמויות האייקוניות של ״משפחת אדמס״, והפכה אותה לגיבורת סדרת נעורים בהשראת עולמו של טים ברטון, שגם ביים חלק מפרקיה.

גם ״אל״ מנסה ללכת בדרך דומה. במקום להסתפק בהצגת גרסה צעירה יותר של אל וודס, היא מעבירה אותה לסביבה חדשה שאמורה לחשוף צדדים אחרים באישיותה. לשם כך מתרחש אירוע מחולל עלילה כמעט אכזרי: וודס ומשפחתה נעקרים מלוס אנג׳לס החמימה בעקבות ניתוח אף כושל שביצע אביה, מנתח פלסטי במקצועו, ונאלצים להסתתר בסיאטל הגשומה.

אם בסרט הראשון העימות המרכזי היה בין אופנה למשפטים, כאן הוא מתחלף בהתנגשות בין שתי תפיסות עולם. סיאטל מוצגת כעיר אפורה, פוליטית ואקטיביסטית, המזוהה עם חולצות פלנל, מוזיקת גראנג׳ ואסתטיקה מחוספסת. מנגד ניצבת אל – נערה צבעונית, אופטימית וחובבת אופנה, שמאמינה במותגים, במעמד חברתי ובחלום האמריקאי. באופן מעניין, תפיסת העולם של סיאטל, עם הדגש שהיא שמה על אקטיביזם ומעורבות חברתית, מרגישה עכשווית לא פחות משהיא נוסטלגית.

אבל חשוב לזכור שגם אם הסדרה נשענת על זמן ומקום שהתקיימו במציאות, היא מציגה אותם דרך מה שפרדריק ג׳יימסון כינה ״היסטוריית פופ״ – גרסה של העבר שלא מבקשת לשחזר את ההיסטוריה, אלא להפוך אותה לאוסף של דימויים נוצצים, מסוגננים ושטחיים, בדומה לאמנות הפופ.

הדימויים האלה לא משקפים את התקופה כמו שנחוותה בזמן אמת, אלא את האופן שבו אנחנו בוחרים לזכור ולעצב אותה בדיעבד. בהתאם לכך, גם סיאטל של הסדרה מעוצבת דרך התודעה החברתית של ימינו: היא כבר מכירה בעוולות ההיסטוריה, מתבוננת בשנות ה־90 מתוך פרספקטיבה שמכירה במעמדה המיתי של נירוונה, ומעניקה מקום מרכזי לייצוג מגוון מבחינה מגדרית, מינית ותרבותית.

דוגמה טובה היא פרק המחווה ל״מועדון ארוחת הבוקר״ (1985), שנחשב עד היום לאחד מסרטי התיכון המשפיעים והמצוטטים ביותר בתרבות האמריקאית. מעבר להיותו אתנחתא מהעלילה המרכזית, פרק מחווה משמש גם ככלי לביסוס עולמה התרבותי של היצירה.

במקרה הזה, הוא מסמן לצופים בדיוק באילו זיכרונות קולקטיביים הסדרה מבקשת להשתלב: לא רק סיאטל של שנות ה־90 וקורט קוביין, אלא גם הקאנון הקולנועי של דור שלם. כך היא מעמיקה את תחושת הנוסטלגיה, מעגנת את עצמה בציר הזמן התרבותי ומחזקת את מקומן של הדמויות בתוך מסורת קולנועית מוכרת.

אלא שהמחווה לא מסתפקת בשחזור. אם ב״מועדון ארוחת הבוקר״, דמותו של ג׳ון בנדר (בגילומו של ג׳אד נלסון), היא שמניפה את ידה בסיום הסרט כסמל למרד, כאן עושה זאת דווקא אל וודס. במהלך שמזקק את רוח הסדרה, היא טוענת כי עבור הדור שלה – ולמעשה גם עבור דור המתבגרים של היום – המרד כבר לא טמון בשבירת הכללים, אלא דווקא בהליכה בתוכם. כך הופכת הקונפורמיסטית, מי שהייתה האנטיתזה לגיבור בשנות ה־80, לדמות המרדנית החדשה.

מבחינת חוויית הצפייה, ״אל״ מצליחה לשמר את הטון הקומי והקליל, אבל גם האינטליגנטי והציני, שהפך את ״לא רק בלונדינית״ לאהוב כל כך. לקסי מינטרי, שנכנסת לנעליה של אל וודס הצעירה, עושה עבודה מצוינת ומצליחה לשחזר את הקסם, הקצב והגישה שאפיינו את הופעתה של ריס וית׳רספון – הישג לא מבוטל עבור דמות שהפכה לאייקון תרבותי.

אבל בעוד שההומור והמשחק שומרים על רמתם, קשה לומר את אותו הדבר על העלילה. ככל שהעונה מתקדמת, הפרקים הופכים מסורבלים יותר ומאבדים את המיקוד שאפיין את פתיחתה. במקום להמשיך לפתח את סיפור ההתבגרות של אל, הסדרה מנסה לשחזר את נוסחת הסרט המקורי באמצעות שילוב של תעלומת מסתורין, חקירה חובבנית וקומדיה על שייכות ומציאת מקום בעולם.

התעלומה אמנם נפתרת והצדק נעשה, אבל הדרך לשם רצופה בעלילות משנה מיותרות ובטרחנות שפוגעת במומנטום. לכן, למרות שהעונה השנייה כבר אושרה ואפילו צולמה, הסיום לא מצליח לעורר ציפייה אמיתית לקראתה. ״אל״ היא סדרה שנעים לבלות במחיצתה. היא קלילה, מהנה ומצליחה לעורר את אותה נוסטלגיה שהפכה את ״לא רק בלונדינית״ לסרט אהוב. אלא שנוסטלגיה, מוצלחת ככל שתהיה, לא יכולה להחליף רעיון חדש.

בשלב הזה, ״אל״ היא בעיקר תזכורת למה שאהבנו לפני יותר מ־20 שנה, ופחות הוכחה לכך שלסיפור הזה עדיין יש לאן להתפתח. נותר רק לקוות שבעונתה השנייה היא תעז יותר, תתהדק מבחינה עלילתית ותמצא סיבה אמיתית להצדיק את המשך קיומה.

---

אל | אמזון פריים
יוצרת: לורה קיטרל
8 פרקים; ארצות הברית, 2026
3 כוכבים