״איש הגלידה״: לא מומלץ לרגישים ללקטוז ודם ניגר (לשאר כן)

אחרי הכישלון הצורם של ״בורדרלנדס״ ב־2024, לאיליי רות׳ נמאס מהשליטה ומהתכתיבים של האולפנים ביצירות שלו, והוא החליט לעשות מעשה ולפתוח את חברת ההפקה The Horror Section. המותג הפרטי של הבמאי היהודי מבטיח להיות בית חם ואוהב לכל מה שאימתי ו״גורי״, ובעיקר לכל מה שהוא טראשי, חסר טעם או מעצורים כלשהם.

סרטו החדש, ״איש הגלידה״, שעלה לאקרנים בישראל ויצר באזז מוגזם סביב הגבלת הגיל שלו, הוא הסנונית הראשונה שרות׳ עצמו יצר תחת אותו לייבל. יודעי דבר יזהו שהטייטל זהה לזה של סרט קאלט משנת 1995 בבימויו של פול נורמן, אבל הקשר בין השניים הוא מקרי כמו הקשר בין גלידת סורבה לגלידה חלבית, למעט העובדה שבשניהם יש מוכר גלידה מטורלל ומוזר.

הסרט הוא מחווה נפלאה לסרטי טראש ומדע בדיוני נוסטלגיים, ואת המחוות הללו רות׳ מלביש על עלילה רזה מאוד. רגע לפני תחילתה של חופשת הקיץ בעיירת החוף ביילין ביי, הילדים מבחינים באוטו גלידה מסתורי ובמוכר הגלידה האילם והחייכן בגילומו של ארי מילן. הגלידה טעימה וממכרת – מכל הסיבות הלא נכונות. מתברר שאכילתה גורמת לילדים להתנהג כמו זומבים ולבני נוער לשקוע בשינה עמוקה עד כדי שיתוק גפיים.

רק הצליל שבוקע מתוך הרמקול של מכונית הגלידה מעיר את הילדים לחיים ושולח אותם לרצוח את מבוגרי העיירה, כולל את הוריהם. והמסורת המוכרת של איליי רות׳ לא מאפשרת לו להראות את המיתות האלה בדרך אחרת. הילדים מנסרים, דוקרים, שורפים, עורפים ראשים, כורתים איברים והופכים את גופות המבוגרים לצעצועים מרוטשים.

מובן למה עלייתו של הסרט הזה בישראל מלחיצה כמה לבבות של בומרים – הכול קשור לתאריך מאוד ספציפי ולאלימות הגואה בקרב הנוער הישראלי. מצד שני, הבאזז הקטן שנוצר סביבו עובד לטובתו ורק מגביר את הרצון לצפות בו

רק ג׳ארד (צ׳רלי זלצר), שמצליח להתחמק מאכילת הגלידה עקב רגישותו ללקטוז, וחבריו טומי (שיילו או׳ריילי) ומיה (קיורי מירזה ולדמן), נשארים שפויים ומנסים לעצור את הטבח המאסיבי הזה. אליהם מצטרפת גם ליזי (שרה אבוט), אחותו הגדולה של ג׳ארד.

רות׳, אמן של אימה חסרת עידון מכל סוג שהוא, פרץ לחייהם של חובבי הז׳אנר כבר ב־2002 עם ״קדחת הבקתה״, אבל ב־2005 הגיע ״הוסטל״ – סרט כל כך דפוק ומצוין, שבעקבותיו טבע מבקר הקולנוע דייוויד אדלשטיין את המושג ״פורנו עינויים״. אבל רות׳ לא נתן למושג הזה להגדיר אותו, והפורטפוליו שלו אכן מגוון.

הבעיה העיקרית שלו היא חוסר האחידות המשווע בין סרטיו. מצד אחד, יצירת מופת מעוותת כמו ״הוסטל״, ומנגד פלופים כמו ״דפיקה בדלת״ בכיכובו של קיאנו ריבס ו״משאלת מוות״. ב״חג ההודיה״, סלאשר לא מושלם אבל טראשי, כיפי ומעודן יחסית, רות׳ הצליח לחזור למסלול. ועדיין, עד כה, ״איש הגלידה״, לחלוטין סרטו הפרוע ביותר של רות׳, כבר מרים כמה גבות ומעורר ספקות – במיוחד אצל רגישים ללקטוז ודם ניגר.

בעקבות הטררם הגדול שסחף את ישראל כשבוע לפני יציאת הסרט, והעובדה שהמועצה לביקורת סרטים בישראל הגבילה את הצפייה בו לגיל 18 ומעלה, צריך להבהיר: מדובר בקומדיה שחורה, מופרעת ומטורללת, אמנם גורית וקשה לצפייה, אבל מצחיקה מאוד. רות׳, בניגוד לישראלים קפוצי תחת, לא לוקח את עצמו, ובעצם שום דבר אחר, ברצינות יתרה. הכול כאן מוגזם באופן מכוון ונמתח עד לקצה על מנת להוציא מהצופה את אותו צחוק מתגלגל. והצחוקים אכן מתגלגלים ללא הפסקה.

בשונה משני סרטי ״הוסטל״ ומשלושת סרטי ״מפחיד״ של דמיאן ליאונה (שהסרט מתכתב איתם ברמת הגרפיות הקיצונית), שהציגו סצנות ארוכות וקשות לצפייה של התעללות גופנית קיצונית, ״איש הגלידה״ – שהוא בייסיקלי עיבוד אימתני ומדמם של ״החלילן מהמלין״ – לא מתעכב או מתענג על המראות הקשים (למעט סצנה אחת). סצנות ההרג מהירות יחסית, אבל אפקטיביות מאוד – הן בגועל והן בדאחקה שהן מנסות להעביר.

 

במידה מסוימת, מובן למה עלייתו של הסרט הזה בישראל מלחיצה כמה לבבות של בומרים – הכול קשור לתאריך מאוד ספציפי ולאלימות הגואה בקרב הנוער הישראלי. מצד שני, הבאזז הקטן שנוצר סביבו עובד לטובתו ורק מגביר את הרצון לצפות בו.

״איש הגלידה״ לא מזמין ניתוח קולנועי מעמיק. כסרט טראשי מודרני, הסאבטקסט הנקמני שלו ברור ואפשר לסכם אותו בפתגם: ״אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה״. לכן מה שנשאר לדבר עליו הוא המחוות הנהדרות שרות׳ עושה כאן לשלל סרטים כמו ״היצור״ המופתי של ג׳ון קרפנטר, צרחות זיהוי בני האנוש מ״פלישת חוטפי הגופות״, ולמרחיקי לכת – ״החומר״ (The Stuff) מ־1985, שעלילתו סובבת סביב חומר מסתורי, מתוק וממכר, שמשתלט על צרכניו והופך אותם לזומבים תאווי דם ובשר.

רות׳ יודע את העבודה, וכמי שגדל על ברכי הז׳אנר והביא את הטראש היישר לתוך המיינסטרים, מצליח להגיש כאן גור־פסט נפלא, שגם אם הוא לא מושלם, העלילה שלו לא מרחיקה לכת ואין בו דיאלוגים לפנתיאון – אלו 86 דקות שהן חגיגה לעיניים, מהנות ברמות ובאמת באמת מצחיקות.

אבל יותר מכל דבר אחר, רות׳ מוכיח גם הפעם שהוא חייב להדק את הטון שלו ולהחליט באיזה כיוון הוא הולך. הוא מאסטר של אימה מופרעת, אבל נדמה שמאז ימי ״הוסטל״ העליזים הוא מתנהל קצת כמו במאי תועה, כזה שמדי פעם מתפלק לו סרט טוב.

אם בסרט הבא שלו רות׳ יצליח לשלב תסריט מהודק יותר עם דמויות טובות ומפותחות, בלי לוותר על מה שהוא הכי אוהב בעולם – גור ואיברים כרותים – הוא יכול להביא בוננזה שאפילו המועצה לביקורת סרטים בישראל לא תמהר להגביל.

---

איש הגלידה
בימוי: איליי רות׳
86 דקות; ארצות הברית, 2026
4 כוכבים