שקד ארקין הופכת את הארכיון ממקום סגור למעבדה של רעיונות

שקד ארקין מאמינה שארכיון אופנה הוא המקום שבו נשמרים הסיפורים של כולנו. שנה לאחר שנכנסה לתפקיד של מנהלת ארכיון האופנה והטקסטיל ע״ש רוז בשנקר, היא מבקשת לשנות את הדרך שבה אנחנו חושבים על ארכיונים.

מבחינתה הם לא מחסני עבר, אלא מרחבים חיים שממשיכים לעצב את העתיד. בין שמלות כלה היסטוריות, חולצות מחאה, ז׳קט של קובי הלפרין וסנדלים שהגיעו ממפעל משפחתי שהוקם אחרי השואה, היא מזכירה שבגד הוא לעולם לא רק בגד – אלא עדות אנושית.

״אף פעם לא יכולתי להתנגד לסיפור טוב״, היא אומרת. עבורה, כל בגד שנכנס לארכיון הוא התחלה של סיפור חדש. לעיתים מדובר בזיכרון משפחתי, לעיתים בפריט אופנה נדיר, ולעיתים דווקא בטי־שירט פשוטה שספגה לתוכה רגע היסטורי.

ארקין, משמרת וחוקרת אופנה, נכנסה לניהול הארכיון אחרי מספר שנים שבהן עבדה כמשמרת האוסף. הדרך לשם החלה עוד בילדות, כשהייתה מבקשת מהוריה לעצור ליד חלונות הראווה של חנויות שמלות הכלה ברחובות. בהמשך למדה עיצוב אופנה בשנקר, המשיכה ללימודי רקמה בבית הספר היוקרתי לסאז׳ בפריז, עבדה לצד האוצרת יערה קידר, ולבסוף מצאה את עצמה במקום שבו כל התחנות התחברו לכדי מקצוע אחד.

בעידן שבו בינה מלאכותית משנה את הדרך שבה ידע נוצר ונלמד, גם לארכיונים יש אחריות חדשה. לא רק לשמור את העבר, אלא להחליט איזה ידע יהיה זמין לדורות הבאים

לדבריה, כבר בזמן הלימודים הבינה שהדבר שמושך אותה הוא לא רק עיצוב הבגד, אלא הסיפור שמאחוריו. ״לפני שבגד הוא מוצר, הוא רעיון. העבודה בארכיון רק העמיקה את התחושה הזאת. פתאום פגשתי בגדים שכבר חיו חיים שלמים. הם נשאו עליהם סימני זמן, תיקונים, שימוש וזיכרונות״.

זו גם הסיבה שהיא מסתייגת מהתפיסה הרווחת שלפיה עבודת השימור היא ניסיון להחזיר את הבגד לימי התהילה שלו. מבחינתה, ההפך הוא הנכון. ״שימור הוא היכולת לשמור על עקבות החיים של הפריט, על הקמט, על הכתם, על התיקון הקטן. דווקא אלה הם הפרטים שמספרים את הסיפור״.

אחרי שנה של ניהול, מהו היום בעינייך תפקיד הארכיון?

״בעיניי, ארכיון לא יכול להסתפק רק בשימור העבר. הוא חייב להשתתף בשיח התרבותי של ההווה. בימים אלה הארכיון הופך לנגיש יותר, לא רק לחוקרים אלא גם לסטודנטים, למעצבים ולקהל הרחב. בעידן שבו בינה מלאכותית משנה את הדרך שבה ידע נוצר ונלמד, גם לארכיונים יש אחריות חדשה. לא רק לשמור את העבר, אלא להחליט איזה ידע יהיה זמין לדורות הבאים.

״הגישה הזאת הופכת את הארכיון ממקום סגור למעבדה של רעיונות. סטודנטים ממחלקות שונות בשנקר מגיעים אליו – לא רק כדי לחפש השראה, אלא כדי ללמוד איך בגד נבנה, אילו חומרים שימשו ליצירתו ואילו סיפורים הוא נושא איתו. אני אוהבת לראות את הרגע שבו נופל להם האסימון. לפעמים הם מגיעים לחפש השראה אסתטית ויוצאים עם רעיון חדש לגמרי״.

שומרים את הסיפור

הארכיון של שנקר כולל אלפי פריטים, אבל עבור ארקין, ערכם לא נמדד רק בנדירותם. אחד הרגעים המטלטלים שחוותה השנה התרחש דווקא בזמן מבצע צבאי. במהלך אזעקות, פגשה שכנה שסיפרה לה על סבה, יצחק זוהר, ששרד את השואה בזכות כישוריו כסנדלר, ובהמשך הקים בישראל את מפעל ״נעלי זוהר״.

בזכות המפגש הזה נכנסו לארכיון שלושה זוגות סנדלי ילדים ותבנית מקורית לייצור נעליים. ״עמדנו שתינו, אימהות צעירות ומודאגות, ופתאום חשבנו על הסבא שלה. הרגשתי שאנחנו חייבים לשמור גם את הסיפור הזה״.

אבל האוסף שהכי מרגש אותה הוא זה של חולצות הטי הישראליות. האיסוף החל במהלך המחאה נגד המהפכה המשפטית בשנת 2023, והתרחב משמעותית לאחר 7 באוקטובר. חולצות שהודפסו להפגנות, ליוזמות אזרחיות, למאבק להשבת החטופים ולזיכרון הנרצחים הפכו לחלק בלתי נפרד מהארכיון. ״אנשים לא שומרים בגדים רק בגלל הגזרה או איכות הבד. הם שומרים את הסיפור״.

בין הפריטים נמצאת גם חולצה שתרמה רעות אילן שפיק, בת קיבוץ כיסופים, שעליה הודבק סרט מסקינטייפ המסמן את מספר הימים מאז 7 באוקטובר. עוד לפני שנכנסה לארכיון, עברה החולצה טיפול שימור מיוחד כדי שגם סרט ההדבקה – אחד המרכיבים השבריריים ביותר, יוכל לשרוד לאורך שנים.

אחד הנושאים שחוזרים שוב ושוב בשיחה עם ארקין הוא הקשר בין עבר לעתיד. היא לא רואה בארכיון מקום נוסטלגי, אלא מנוע ליצירה חדשה. ״ארכיון שלא מייצר יצירה חדשה מפספס חלק מהייעוד שלו. יצירה יכולה להיות בגד חדש, אבל גם מחקר, תערוכה או אפילו שאלה שנולדת מתוך מפגש עם פריט״.

זו גם הסיבה שהיא מאמינה כל כך במפגש הפיזי עם בגדים היסטוריים, למרות ההשקעה העצומה בדיגיטציה. ״צילום לא יכול להעביר את המשקל של הבד, את צפיפות התפרים או את התחושה של בגד שנתפר ביד. יש דברים שאפשר להבין רק כשעומדים מולו״.

למרות המורכבות השימורית, הביטוח והלוגיסטיקה, אני מאמינה שהאוספים צריכים להמשיך לחיות מחוץ לקירות הארכיון. הלב שלי מתרחב בכל פעם שאני רואה מוזיאון מלא. ואם הפריטים שלנו מוצגים שם, אני משוויצה כמו אמא גאה

ארקין מודה שהרקע האישי שלה מלווה כל החלטה מקצועית שהיא מקבלת, גם אם היא משתדלת לבחון כל בחירה מחדש. ״אני לא באמת מאמינה שאפשר להפריד בין האדם לבין העבודה שלו. כולנו מגיעים ממקום מסוים ונמשכים לדברים מסוימים. הצוות שלי יעיד שאני אף פעם לא מצליחה לסרב לדברים מנצנצים״.

אבל לצד הטעם האישי, היא מדגישה, ניצבת אחריות ציבורית. אחת השאלות שהיא נשאלת היא איך מחליטים אילו פריטים ראויים להיכנס לאוסף. ״בסופו של דבר אני מנסה לחשוב אילו סיפורים יהיה חשוב לספר גם בעוד שלושים, חמישים או מאה שנה. אילו פריטים יעזרו למישהו בעתיד להבין איך חיינו, במה האמנו, ממה התרגשנו ומה היה חשוב לנו.

ובכל זאת, היא מזכירה, מאחורי כל החלטה עומד אדם. ״מי בכלל יכול לדעת מה יהיה בעל ערך בעוד מאה שנה? אי אפשר להוציא את האישי מהעבודה הזאת, ואולי גם לא צריך. כל עוד אנחנו מודעים לנטיות שלנו, בוחנים את עצמנו שוב ושוב ומקבלים החלטות מתוך אחריות ולא רק מתוך טעם אישי, זה הופך לחלק מהאופן שבו אנחנו מספרים את ההיסטוריה״.

השנה השתלב הארכיון גם בתערוכה ״קול כלה״ (שאצרתי אני), שמוצגת בימים אלו בבית קלנג באשדוד. התערוכה היא חלק מהמשך קידום החזון של אשדוד כעיר אופנה, מהלך שמבקש למצב את אשדוד כמרכז משמעותי של יצירה, עיצוב ואופנה בישראל.

בתערוכה מוצגים חמישה דגמים היסטוריים של שמלות כלה ופריטי לבוש חגיגיים שנוצרו בין שנות ה־60 לשנות ה־2000, ומייצגים רגעים שונים בהתפתחות דמות הכלה ושפת הלבוש הטקסי. חלק מהשמלות נלבשו באירועים אמיתיים ונושאות איתן סיפור אישי, נוסף לזה ההיסטורי והעיצובי.

דרך הגזרות, החומרים והפרטים נפרשת ההיסטוריה של שמלת הכלה כבגד, כזיכרון וכעדות לשינויים תרבותיים וחברתיים לאורך הזמן. שמלות הכלה ההיסטוריות מוצגות לצד עבודות של סטודנטים לעיצוב אופנה, שמלות של מעצבים פעילים ועוד.

עבור ארקין, זה היה ביטוי מושלם לתפקידו של הארכיון. ״הסטודנטים לא תמיד מבקשים לראות שמלות כלה. לפעמים דווקא מעיל ישן או מחוך מהמאה הקודמת הם אלה שמציתים אצלם רעיון חדש. לכן גם השאלת פריטים לתערוכות חיצוניות היא חלק בלתי נפרד מהתפיסה הזאת.

״למרות המורכבות השימורית, הביטוח והלוגיסטיקה, אני מאמינה שהאוספים צריכים להמשיך לחיות מחוץ לקירות הארכיון. הלב שלי מתרחב בכל פעם שאני רואה מוזיאון מלא. ואם הפריטים שלנו מוצגים שם, אני משוויצה כמו אמא גאה״.

איך את רואה את עתידו של הארכיון?

״אני לא חולמת על ארכיון גדול יותר, אלא על ארכיון משמעותי יותר. כזה שיגיע לעוד סטודנטים, מעצבים, חוקרים, וגם לאנשים שמעולם לא חשבו שאופנה מעניינת אותם. אם הארכיון יגרום לעוד אנשים לעצור מול בגד ולשאול ׳מה הסיפור שלו?׳, אדע שהגשמתי חלק גדול מהחזון שלי״.

אילו פריטים את עוד חולמת לקבל אליו?

״הייתי שמחה לצרף לארכיון שמלה של פאקו ראבן מקולקציית Twelve Unwearable Dresses in Contemporary Materials מ־1966. זו קולקציה ששינתה את עולם האופנה, עם שימוש במתכת ובחומרים תעשייתיים במקום בבד. אני מוקסמת מאופנת הספייס אייג׳ של שנות ה־60 ומהאופטימיות שאפיינה את התקופה; מהאמונה שהעתיד נמצא ממש מעבר לפינה. בעיניי, השמלות של פאקו ראבן הן ביטוי מושלם לרוח הזאת״.