אני מרגיש שאני משתתף בניסוי שאף אחד לא יודע מה יהיו התוצאות שלו

ראיתי עכשיו ברצף שלושה פרקים של מחוברות, הדרמה היומית החדשה של הוט. האמת, עד שדבורית לא כתבה על זה לא היה לי מושג שהסדרה קיימת בכלל. וגם אחרי שקראתי את מה שהיה לה להגיד, לא התעורר בי שום חשק לראות את הסדרה, למרות שרק אז נזכרתי שבעצם יש לי דיסק עם חמשת הפרקים הראשונים של הסדרה שקיבלתי מהוט.

אני לא ממש מחבב את הטורים של דנה ספקטור, הם קצת מתאמצים בעיני. על הבלוג של ליאת בראון אני מרפרף מידי פעם. את מירי חנוך עוד יוצא לי לקרוא אבל מאז שהיא בלי הטבח קצת פחות. את זרוב מעולם לא הבנתי, וגם לא התחברתי. ואת חנה אני מן הסתם לא מכיר.

אבל, היום קראתי בבלוג של ליאת את הפוסט שעניינו הסדרה, שכותרתו אתם סתם בוהים בטלוויזיה, שמתחיל ככה: ״בהתחלה כולכם תדברו על החשיפה. תעשו לנו ניתוח לב פתוח. תנסו להבין למה הסכמנו להיחשף, כי זה הדבר הראשון שצופים עושים: מחליפים אותנו. אתם פוחדים להיחשף ולכן כועסים עלינו, כאילו עשינו את זה במקומכם, לא לידכם. לא בשבילכם.

״אתם שוכחים שהכעס הזה קורה בגלל שהסדרה כל כך נוגעת, מה זה נוגעת, בועטת לכם בתחת. בגלל שהיא אמיתית כמו המיתון וכנה כמו פנטזיית אוננות. בגלל שהיא כל כך אתם, נו. וזה בסדר, זה טבעי. מה אכפת לכם, אתם לא באמת שם. אתם סתם בוהים בטלוויזיה. ומבין שני הכיוונים, אתם מעדיפים להישאר מציצנים״.

הצליחה לסקרן אותי.

נכנסתי למיטה ב־11 בלילה עם המחשב, הכנסתי את הדיסק – דבר שאף פעם לא עשיתי, את הטלויזיה שלי אני מעדיף בסלון עם היס מקס – והתחלתי לראות. אחרי שלושה פרקים ועיניים פעורות, אני לא מתקרב אפילו לתובנה. נכון, השאלה הראשונה היא למה הן הסכימו להיחשף ככה, מה מזה אמיתי ומה מזה מחושב. ויש גם את השאלה למה או איך האנשים שמסביבן הסכימו להיחשף גם הם.

ואין לזה מין הסתם תשובה אחת. זה קצת מתקשר לפוסט קודם שלי, אונליין/אופליין. אני באמת מרגיש לפעמים שאני חי בתקופה שאף אחד לא יודע מה יהיה מחר, בשבוע הבא, בעוד חודש, בעוד שנה. מרגיש שאני משתתף בניסוי שאף אחד לא יודע מה יהיו התוצאות שלו. אף אחד לא יודע איך הריאליטי וטוויטר ופייסבוק ישנו לנו את החיים מעבר למה שעשו עד עכשיו. כל המושגים של פרטיות, של ידע, של אמת ושקר, של נכון ולא נכון.

לפעמים אני מרגיש שאנחנו כולנו ניצבים בקושי על אדמה רעועה, ששום דבר לא בטוח, ששום דבר לא באמת חושב, חוץ מ… חוץ ממה? וזה מוצא חן בעיני ומלהיב אותי ומסקרן (אז אולי בכל זאת יצאתי עם תובנה).

אחרי שלושה פרקים אני מאוד מחבב את ספקטור. מאוד. ובמיוחד את בעלה. גם את מירי חנוך. חנה היא בכלל משהו, מצד אחד ילדה מתבגרת טיפוסית, מצד שני דוקא בגלל שהיא לא מוכרת, לא מתל אביב, יש משהו בעולם שהיא חושפת, שאני קצת מרגיש לא בנוח מההיקסמות שלי ממנו, התל אביבי שמוקסם מהפריפריה. ועדין, מוקסם. זרוב פחות מרשימה בעיני, אולי בגלל שבחלקים שלה היא פחות מדברת ומראים יותר את החברים שלה, אולי בגלל שגם ככה כל הדמות שלה זו הצגה, כמו שהיא עצמה אומרת. וגם ליאת, אולי בגלל שגם אני הייתי רווק, וקל לי יותר להזדהות עם הסיטואציות שהיא מתעדת. אבל צריך לזכור שזה רק 3 פרקים, וזה אולי גם המקום להגיד מילה טובה על העריכה, הבימוי והליהוק, שאין ספק שבלעדיהם הסדרה הזו הייתה נראית אחר לגמרי.

נשארו לי עוד 2 פרקים ואז מה? אין לי הוט, וכל הקונספט של ללכת לחברים שיש להם הוט (לא בטוח שיש לי ושתיים בלילה זו בטח לא השעה לבדוק) לא נראה לי. יאללה, הולך לראות עוד פרק.