אם היית יכול לעשות שוב משהו בפעם הראשונה, מה זה היה?

בחודש שעבר ראה אור בהולנד ספר השיחות, בהשתתפותם של 120 אמנים, צלמים, מעצבים ומאיירים מכל העולם, שההכנסות ממכירותיו מופנות לארגוני צדקה. ג׳ייסון שרגר ומארק קארולן, יוזמי הספר, פנו ל־120 יוצרים – בהם שמות מפורסמים כמו צלם האופנה הבריטי רנקין וגם המאיירת הישראלית רחלי שלו פלאוט, שבעבודותיה נתקל קארולן בזמן ששפט בתחרות איורים בינלאומית.

לכל אחד מהם הציגו שאלה, כגון: האם יש לך מחשבות גזעניות? אם היית יכול לעשות שוב משהו בפעם הראשונה, מה זה היה? האם אתה נהנה בחשאי מהתוצאות של התתחממות הגלובלית? האם המצאת פעם משהו? מה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה מגיע לעיר חדשה? כל אחד מהמשתתפים התייחס אל השאלה שקיבל בדימוי, כשהמגבלה היחידה הייתה שהשאלה חייבת להופיע כחלק מהדימוי.

הפרויקט מיד הזכיר לי פרויקט דומה, אם הייתם יכולים לעשות מחר כל דבר מה הייתם עושים, שכתבתי עליו לפני שנתיים. העקרון אמנם דומה, אבל אם שם אותה השאלה הופנתה לכל המשתתפים, פה היו 120 שאלות שונות. ובכל זאת, רעיון מקסים של שני פרסומאים שהבינו שבעולם שבו אנו חיים אנשים מזמן הפסיקו לתקשר ולדבר, והתחילו במקום לסחור במידע.

כך סיפר שרגר בראיון טלפוני שערכתי איתו ושפורסם היום בגלריה (בצמוד לפרויקט דומה אחר, 50×70): ״הבנו שכשאתה פוגש חבר, השעה הראשונה מתנהלת תמיד באותו האופן: ‘אני הייתי פה’, ‘איפה אתה היית’, ‘זה מה שקניתי’, ואחרי שעה אתה מוצא את עצמך אומר שאתה עסוק מאוד ושאתה חייב ללכת. שיחות נהיו אינפורמטיביות ופחות עוסקות בנושאים שברומו של עולם. ניסינו לחשוב איך אנחנו יכולים לעודד את השיחה שאנשים הפסיקו לקיים. היום, כשאתה נכנס לבית, הספות פונות אל מסכים – טלוויזיה, מחשב. הבנו שאנחנו לא היחידים שהפסיקו באמת לתקשר״.

כמו בכל פרויקט רב משתתפים גם כאן יש דברים שאני אוהב יותר או פחות, מה שלא מנע ממני לחשוב על השאלות שמופיעות בספר, ובמיוחד על השאלה שמופיעה גם בכותרת הפוסט – אם היית יכול לעשות שוב משהו בפעם הראשונה, מה זה היה?

לא. לא סקס.

גם לא נשיקה.

מה בכלל אומרת השאלה? שהפעם הראשונה לא הייתה טובה מספיק וזה הזמן לחוויה מתקנת? או שהפעם הראשונה הייתה כל כך טובה שכל מה שכדאי זה לעשות אותה שוב?

האם מדובר בחרטה או בתקווה?

ואיך לעזאזל אפשר לזכור את הפעם הראשונה.

איך אפשר בכלל לזכור.