כל מה שחשוב ויפה

דמיון חופשי

מוקדם יותר הערב צפיתי בפינה, סרטו (הנפלא) של הבמאי וים ונדרס מחווה לרקדנית, הכוריאוגרפית ומי שנחשבת לגדולת המחול המודרני- פינה באוש – שהלכה לעולמה בשנת 2009.

בדרך מהחניון העילי של דיזנגוף סנטר לקופות של קולנוע לב עברתי בסמוך למועדון הכושר שנמצא באותה הקומה. דרך קירות הזכוכית אפשר לראות את באי המכון, שפתוח 24 שעות ביממה, רצים, מזיעים, מתמתחים, מרימים משקולות ועוד. קצת מוזר הדבר הזה, אבל זה לא העניין. בצמוד לקיר הזכוכית יש מכשירי ריצה שצמודים למכשירי טלוויזה כך שמי שרץ יכול לבחור איך להעביר את הזמן בזמן שהוא שורף קלוריות.

עברתי ליד כמה מכשירי ריצה נטושים שמכשירי הטלוויזיה שמולם פעלו. העפתי מבט על אחד המסכים וראיתי את הכותרת שנחתמה עסקת שליט. בדיוק הוצאתי את הטלפון מהכיס ומרוב התרגשות הוא נפל על הרצפה. המשכתי לבהות כמה דקות במסך והמשכתי לקופות.

כבר כמה זמן יוצא לי לחשוב על הדבר הזה שנקרא דמיון, מה זה בכלל לדמיין, איך זה קורה, מאיפה מתחילים. כמי שעוסק בעיצוב – ואני מניח כמו כל האנשים שעוסקים במקצועות היצירתיים – דמיון הוא עניין חשוב. וגם מאד טריקי. אם נניח שבעיצוב אני עוד יכול קצת להבין איך זה עובד, בתחומים אחרים אני יותר אבוד: אין לי מושג איך מישהו מתחיל להלחין שיר, או חושב על רעיון לסרט, או מדמיין איך תיראה יצירת המחול שלו.

ולפעמים אני מוצא את עצמי ממקם את עצמי בסיטואציות דמיוניות. לא חולם, ממש מדמיין. לפעמים זה תאונת דרכים, לפעמים זה זכייה בפרס, לפעמים זה לחשוב איך זה היה להתחלף עם מישהו אחר, להיות במקומו. ולפעמים אני נתקע, לא מצליח. לפעמים אני נתקע בגלל סיבות טפשיות, פרטים שוליים שלא מסתדרים לי בתמונה שאני מסדר בראש, או שסתם בגלל שהדמיון שלי מוגבל. ולפעמים אני לא מצליח להתחיל אפילו, נתקע מיד בהתחלה, לא מתקדם לשום מקום.

כתבתי על זה פעם, בפוסט על תומס, אחרי הרצח בבר נוער:

"מאות בהלווית ניר כץ: בן זוגו, תומס, לא הפסיק לבכות מהרגע שהגיע. השניים התגוררו יחד בגבעתיים במשך ארבע שנים, עד שהיריות במרכז הגאה שמו קץ לסיפור האהבה הזה.

זה כבר שבר אותי לגמרי. כמעט 9 שנים יש לי בן זוג, והמחשבה על לאבד אותו, ועוד בכזו סיטואציה… אבל על מי אני עובד, זה משהו שאני לא יכול לדמיין אפילו. גם אם אנסה הכי חזק בעולם, זה לא משהו שאצליח לעשות. ולא פלא, זה לא משהו שמישהו נורמלי אמור לנסות לדמיין. או להבין."

1,935 יום גלעד שליט נמצא בשבי, ואני לא יכול לדמיין איך זה אפילו יום אחד. 1,935 יום זה יותר מחמש שנים ואני בטח שלא יכול לדמיין מה עבר עד היום על ההורים שלו, על המשפחה שלו. לא יכול לדמיין אפילו שעה. אני לא יודע אם זה רק אני, אבל זה באמת לא משהו שמישהו אמור להצליח לעשות. ואני רואה את התמונות השמחות של המשפחה שלו היום וגם את זה אני לא מצליח לדמיין, את הרגשת האושר הזו שבטוח מהולה בחשש גדול כי בכל זאת, זה עוד לא קרה. אני מנסה חזק ולא מצליח. יש התחלות, אני יכול קצת להיות בכיוון, אבל לא באמת.

מה שמזכיר לי משהו אחר. פעמים רבות מזכירים את הציטוט המפורסם של סטיב ג'ובס, שנפטר ממחלת הסרטן בשבוע שעבר, שאמר: "אנחנו לא עושים מחקרי שוק, זה לא מתפקידו של הצרכן לדעת מה הוא רוצה".

אם יורשה לי להגיד את זה במילים אחרות, פעמים רבות אנחנו לא יכולים אפילו לדמיין מה אנחנו רוצים או מה אנחנו צריכים. מישהו פעם ידע שהטלפון שלו יעשה כל כך הרבה דברים? מישהו פעם דמיין שכל ספריית המוזיקה שלו תשכון במכשיר אחד קטן ואלגנטי? מישהו פעם חשב שהוא יכתוב פוסט בבלוג על המחשב הנייד שלו עם האינטרנט האלחוטי? כלומר, ברור שכן, היו את אלו שדמיינו, והוציאו את המחשבות שלהם לפועל, אבל כמה כאלו כבר יש?

בחודש – חודשיים האחרונים חיפשתי דירה, ובכל אחת – בין אם היא הייתה ריקה ובין אם גרו בה אנשים – ניסיתי לדמיין את עצמי גר בה. ניסיתי לדמיין איפה יהיה חדר השינה, לאן אפשר להעביר את הסלון או איפה יהיה הסטודיו. כשהדירה הייתה מאוכלסת זה בדרך כלל היה יותר מסובך, אבל גם כשהיא הייתה ריקה זה לא היה פשוט. העובדה שאני מעצב ושיש לי מדור בעיתון שבו אני מבקר בבתים של אנשים וכותב עליהם עזרה לי כמובן, אבל זה אף פעם לא היה קל. לפעמים זה עבד יותר, לפעמים זה לא היה בכיוון. וכשזה לא היה בכיוון הדירה ירדה מהר מאד מהפרק. כשלא הצלחתי לדמיין את עצמי גר בדירה הזו עברנו הלאה.

בסוף מצאנו דירה. אז הנה, אולי בכל זאת יש לי סיכוי.

והנה שיר יפה יפה מהסרט, שלא יוצא לי מהראש (גם השיר וגם הסרט), Jun Miyake – The Here and After

זה אולי קלישאה אבל באמת שיהיו רק בשורות טובות

YouTube Preview Image

*כוכבית מייצגת שדות חובה

8 תגובות על הכתבה

  1. שמרית

    תודה על שיתוף, הזדהתי מאוד. גם אני מרגישה שאני נתקלת בקיר כשאני מנסה לדמיין דברים כאלה. אני מצד אחד נמשכת לקיר ומצד שני לא רוצה לדעת מה עומד מאחוריו, מתח תמידי שמשאיר אותי בלימבו. אבל יש ימים כמו היום שאני פשוט מקבלת את זה שאני לא יודעת ושמחה שגלעד חוזר ושירד קצת גשם 🙂

    1. yuval saar

      אני שמח שהזדהית. במקומות האישיים האלו אני אף פעם לא יודע אם אני לבד או שיש עוד כמה כאלו.
      ואת כל צודקת עם הגשם, כל כך היה מתאים עכשיו איזה מבול שישטוף את הכל.
      ועוד משהו – ראית את הסרט? אם לא, תלכי לראות. אני חושב שכל מי שעוסק ביצירה צריך לראות אותו

      1. שמרית

        עוד לא ראיתי את הסרט אבל זה בהחלט בתוכנית! מאוד אהבתי את השיר מהסרט אבל שמעתי אותו רק אחרי שחפשתי ביוטיוב את 'דימיון חופשי' של קלפטר שהתאים לי גם לתחושת השינוי באוויר..

        1. שמרית

          אוקי, ראיתי את הסרט! כולם יצאו מהקולנוע עם חיוך מרוח ועיניים מנצנצות 🙂 חשבתי תוך כדי הסרט וגם אחריו על כך שהרקדנים לא דברו בשום שלב על הקהל. הם התרכזו בחוויה של הריקוד ושל ההפרייה המשותפת והדינמיקה בינם ובין פינה. בעיצוב גרפי, וגם באיור, תמיד מרגיש שהמילה האחרונה היא של הקהל (או הלקוחות). הם אלה שמקבלים או לא מקבלים את העיצוב, שמחליטים עם הוא "עובד". אולי גם אנחנו יכולים מידי פעם לדבר קצת יותר על התהליכים הפנימיים, לדבר ברגש שלפעמים מהצד נשמע מאוד דרמטי ואומנותי כמו הרקדנים האלה, ולא להסתכל לרגע החוצה ולחפש את הקהל. אני מנחשת שכמו כל דבר צריך למצוא איזון, אבל לפעמים השאלה של התוצר מרגישה אובררייטד.

          1. yuval saar

            לגמרי!

  2. נטע

    כתבת את זה כל כך יפה ומדויק, אני חושבת שבדיוק העירבוב הזה בין נושאים כל כך שונים הוא שמפעיל את הדמיון. הנסיון לנסות להבין מה עובר על אנשים כמו משפחת שליט או ניר כץ הוא כל כך בלתי אפשרי, ועדיין בלתי אפשרי גם הנסיון להמנע ממנו, הרי הם היו אנשים כמונו עד אותו רגע. באותה צורה גם הנסיון להבין איך יוצרים אחרים בונים תהליך יצירתי נראה לי לפעמים כל כך בלתי אפשרי, העבודה שלי מתפתחת ומשתנה לגמרי תוך כדי תהליך ארוך של ניסוי וטעיה, מרתקים אותי יוצרים שיודעים מראש בדיוק מה תיהיה התוצאה הסופית.

    1. yuval saar

      תודה! אף פעם לא הבנתי איך זה עובד אצל אלו שיודעים מראש מה בדיוק תהיה התוצאה. מתבקש להגיד שזה תמיד מעורר אצלי ספקות, שאולי הם לא באמת יודעים, אבל כאמור – מה אני יודע…

      1. נטע

        אולי בדיוק זה באמת ניסוח קצת מוגזם, אולי זה יותר עניין של כמה הידיעה או האי ידיעה מובילות את התהליך.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden