דמיון חופשי

מוקדם יותר הערב צפיתי בפינה, סרטו (הנפלא) של הבמאי וים ונדרס מחווה לרקדנית, הכוריאוגרפית ומי שנחשבת לגדולת המחול המודרני- פינה באוש – שהלכה לעולמה בשנת 2009.

–

בדרך מהחניון העילי של דיזנגוף סנטר לקופות של קולנוע לב עברתי בסמוך למועדון הכושר שנמצא באותה הקומה. דרך קירות הזכוכית אפשר לראות את באי המכון, שפתוח 24 שעות ביממה, רצים, מזיעים, מתמתחים, מרימים משקולות ועוד. קצת מוזר הדבר הזה, אבל זה לא העניין. בצמוד לקיר הזכוכית יש מכשירי ריצה שצמודים למכשירי טלוויזה כך שמי שרץ יכול לבחור איך להעביר את הזמן בזמן שהוא שורף קלוריות.

עברתי ליד כמה מכשירי ריצה נטושים שמכשירי הטלוויזיה שמולם פעלו. העפתי מבט על אחד המסכים וראיתי את הכותרת שנחתמה עסקת שליט. בדיוק הוצאתי את הטלפון מהכיס ומרוב התרגשות הוא נפל על הרצפה. המשכתי לבהות כמה דקות במסך והמשכתי לקופות.

–

כבר כמה זמן יוצא לי לחשוב על הדבר הזה שנקרא דמיון, מה זה בכלל לדמיין, איך זה קורה, מאיפה מתחילים. כמי שעוסק בעיצוב – ואני מניח כמו כל האנשים שעוסקים במקצועות היצירתיים – דמיון הוא עניין חשוב. וגם מאד טריקי. אם נניח שבעיצוב אני עוד יכול קצת להבין איך זה עובד, בתחומים אחרים אני יותר אבוד: אין לי מושג איך מישהו מתחיל להלחין שיר, או חושב על רעיון לסרט, או מדמיין איך תיראה יצירת המחול שלו.

ולפעמים אני מוצא את עצמי ממקם את עצמי בסיטואציות דמיוניות. לא חולם, ממש מדמיין. לפעמים זה תאונת דרכים, לפעמים זה זכייה בפרס, לפעמים זה לחשוב איך זה היה להתחלף עם מישהו אחר, להיות במקומו. ולפעמים אני נתקע, לא מצליח. לפעמים אני נתקע בגלל סיבות טפשיות, פרטים שוליים שלא מסתדרים לי בתמונה שאני מסדר בראש, או שסתם בגלל שהדמיון שלי מוגבל. ולפעמים אני לא מצליח להתחיל אפילו, נתקע מיד בהתחלה, לא מתקדם לשום מקום.

–

כתבתי על זה פעם, בפוסט על תומס, אחרי הרצח בבר נוער:

“מאות בהלווית ניר כץ: בן זוגו, תומס, לא הפסיק לבכות מהרגע שהגיע. השניים התגוררו יחד בגבעתיים במשך ארבע שנים, עד שהיריות במרכז הגאה שמו קץ לסיפור האהבה הזה.

זה כבר שבר אותי לגמרי. כמעט 9 שנים יש לי בן זוג, והמחשבה על לאבד אותו, ועוד בכזו סיטואציה… אבל על מי אני עובד, זה משהו שאני לא יכול לדמיין אפילו. גם אם אנסה הכי חזק בעולם, זה לא משהו שאצליח לעשות. ולא פלא, זה לא משהו שמישהו נורמלי אמור לנסות לדמיין. או להבין.”

–

1,935 יום גלעד שליט נמצא בשבי, ואני לא יכול לדמיין איך זה אפילו יום אחד. 1,935 יום זה יותר מחמש שנים ואני בטח שלא יכול לדמיין מה עבר עד היום על ההורים שלו, על המשפחה שלו. לא יכול לדמיין אפילו שעה. אני לא יודע אם זה רק אני, אבל זה באמת לא משהו שמישהו אמור להצליח לעשות. ואני רואה את התמונות השמחות של המשפחה שלו היום וגם את זה אני לא מצליח לדמיין, את הרגשת האושר הזו שבטוח מהולה בחשש גדול כי בכל זאת, זה עוד לא קרה. אני מנסה חזק ולא מצליח. יש התחלות, אני יכול קצת להיות בכיוון, אבל לא באמת.

–

מה שמזכיר לי משהו אחר. פעמים רבות מזכירים את הציטוט המפורסם של סטיב ג’ובס, שנפטר ממחלת הסרטן בשבוע שעבר, שאמר: “אנחנו לא עושים מחקרי שוק, זה לא מתפקידו של הצרכן לדעת מה הוא רוצה”.

אם יורשה לי להגיד את זה במילים אחרות, פעמים רבות אנחנו לא יכולים אפילו לדמיין מה אנחנו רוצים או מה אנחנו צריכים. מישהו פעם ידע שהטלפון שלו יעשה כל כך הרבה דברים? מישהו פעם דמיין שכל ספריית המוזיקה שלו תשכון במכשיר אחד קטן ואלגנטי? מישהו פעם חשב שהוא יכתוב פוסט בבלוג על המחשב הנייד שלו עם האינטרנט האלחוטי? כלומר, ברור שכן, היו את אלו שדמיינו, והוציאו את המחשבות שלהם לפועל, אבל כמה כאלו כבר יש?

–

בחודש – חודשיים האחרונים חיפשתי דירה, ובכל אחת – בין אם היא הייתה ריקה ובין אם גרו בה אנשים – ניסיתי לדמיין את עצמי גר בה. ניסיתי לדמיין איפה יהיה חדר השינה, לאן אפשר להעביר את הסלון או איפה יהיה הסטודיו. כשהדירה הייתה מאוכלסת זה בדרך כלל היה יותר מסובך, אבל גם כשהיא הייתה ריקה זה לא היה פשוט. העובדה שאני מעצב ושיש לי מדור בעיתון שבו אני מבקר בבתים של אנשים וכותב עליהם עזרה לי כמובן, אבל זה אף פעם לא היה קל. לפעמים זה עבד יותר, לפעמים זה לא היה בכיוון. וכשזה לא היה בכיוון הדירה ירדה מהר מאד מהפרק. כשלא הצלחתי לדמיין את עצמי גר בדירה הזו עברנו הלאה.

–

בסוף מצאנו דירה. אז הנה, אולי בכל זאת יש לי סיכוי.

–

והנה שיר יפה יפה מהסרט, שלא יוצא לי מהראש (גם השיר וגם הסרט), Jun Miyake – The Here and After

זה אולי קלישאה אבל באמת שיהיו רק בשורות טובות