איור עכשיו. מפגש 46: יעל אלברט

בשנתיים האחרונות יעל אלברט חילקה את זמנה בין ניו יורק לתל אביב. “כשנסעתי לניו יורק אחרי הלימודים זה היה לחופשה אבל נשארתי שם חצי שנה. שלחתי מלא מיילים ולאט לאט אנשים חזרו אלי. לכאורה זה לא רלבנטי איפה אתה גר אבל קשה לי להגיד אם לא הייתי נפגשת עם האנשים האלה בניו יורק זה עדיין היה כל כך קל. יכול להיות שכן. לא הייתי אומרת שזה כזה פשוט לשלוח תיק עבודות מהארץ ושיתייחסו אליך. אחרי שפוגשים אותך ומכירים אותך יותר קל לסמוך עליך”.

אלברט, בת 29, היא בוגרת מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2011). היא איירה את ספר הבישול ה-50 של בני סיידא, “מתכונים שאספתי בדרך”, ושלושה ספרי ילדים שיצאו בהוצאת מודן: “דברים שקורים באמת” מאת אורלי וילנאי, ו”התבלין החסר” ו”מקומו של בית המקדש” מאת דבורה עומר (בשיתוף ספריית פיג’מה). בנוסף היא איירה גם לניו יורק טיימס ובעיקר למגזינים עיניים ואודיסאה. לאחרונה היא התחילה לעבוד גם במחלקת האינפוגרפיקה של ידיעות אחרונות.

 

“את האיורים שלי אני מתחילה ידנית, מציירת בדיו או עיפרון ואת העיבוד של הצביעה אני עושה בדרך כלל בפוטושופ. אני מנסה לצייר גם רק במחשב אבל תמיד מרגישה שזה לא מספיק, תמיד יהיה באיור משהו ידני. נראה לי שזה פשוט משהו מאד אישי. אני בעד קראפט באופן כללי, בעד כל מה שקשור בדפוס, בתפירה, אני כורכת ספרים בעצמי, מצאתי עיסוק שאוהב לגעת בחומר.

“אני לא מרגישה שזה מכפר על משהו שחסר, זה פשוט משהו שנוח לי להתחיל איתו ולהתעסק איתו. יש הרי הרבה מאיירים שאין להם את זה, שהאיור שלהם מאד וקטורי ונקי, זה פשוט סגנון. יש אנשים שיותר אוהבים את הנקי והמסודר ויש את מי שאוהבים להתלכלך. נקיון מבחינתי זה כשבא לך לעבוד רק במחשב. אם השולחן שלך כולו בלאגן, זה אופי, איך אתה אוהב לגשת לעבודה. יכול להיות שתגיע לאותה רמת לכלוך דרך תוכנות גרפיות, בסוף זה תלוי באיך אתה ניגש לזה”.

 

“אולי הסיבה שהרבה מאיירים צעירים רוצים לאייר ספרי ילדים ולא אפליקציות, היא כי ספר זה משהו שנשאר ואתה יכול לשים בארון ואפליקציה זה משהו שנעלם ואפשר למחוק בקלות. זו מגמה לאו דוקא באיור, כמו שאנשים קונים צעצועי עץ לילדים שלהם בזמן שאפשר לקנות צעצועים אחרים. זו מגמה של לחזור לחומר באופן כללי. אני עובדת הרבה על המחשב אבל הרגעים שהכי טוב לי בהם קורים כשאני מחזיקה מכחול ביד”.

“אני חושבת שהיום כבר מבינים שאיור נמצא בכל מקום, שלא צריך להגביל אותו לספרי ילדים. פעם למאייר היו פחות אופציות. אפילו תערוכה כמו תערוכת אמנות הרחוב שהתקיימה בהלנה רובינשטין משפיעה ומראה שאיור נכנס לכל מקום. יש מאיירים שלא מעניין אותם ספרי ילדים, אלא ספרי אמנות, זה משהו שאני לא חושבת היה קיים כאופציה להתפרנס לפני חמש שנים”.

“קשה לי עם העידן הדיגיטלי אבל אני יודעת שאי אפשר אחרת, אני מתאמצת. יש לי בלוג שאני מנסה לתחזק אבל מצד שני אני לא אוהבת לפרסם אותו בפייסבוק שלי. יש לי גם חנות אינטרנטית שאולי אם הייתי מפרסמת אותה יותר היה קורה שם יותר. יש לי הרבה הערכה לאנשים שמצליחים להתחבר לעולם הזה. זה לגמרי כלי מעולה למי שיודע איך להשתמש בו ולא מנצל אותו לרעה יותר מדי. בסך הכל אנשים מחוץ לתחום האיור רוצים לעקוב אחרי מאיירים, מעבר לאיפה ומה אתה מוכר. מעניין אותם להכיר אותם, מעניין אותם לדעת מה יש להם להגיד ואיזה מוזיקה הם שומעים. פשוט החשיפה הזו קשה לי”.

“בלימודים, ובמיוחד בשנים ג’ ו-ד’, נותנים לך חופש לבנות הכל מאפס וזה משהו שאני מנסה לשמר אותו גם עכשיו, לא לחכות ללקוח שיתן לך בריף אלא לחשוב על מה מעניין אותך, כי אם תחכה לפרויקט המושלם הוא לא יגיע לעולם”.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה איור עכשיו שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.