איור עכשיו. מפגש 44: דנה שמיר

יום אחד כשלמדה טכניקות הדפס עתיקות בפירנצה, מצאה המאיירת דנה שמיר בתיבת הדואר שלה הזמנה לחגיגת יום הולדת. כשפתחה את המעטפה גילתה שזו לא סתם מסיבה אלא מסיבת יום הולדת 200 לעץ שעם ותיק שצומח בגן הבוטני של העיר. “מאוד הסתקרנתי, אמרתי שאני חייבת לראות מה זה, מה גם שאני מאוד אוהבת ימי הולדת”, היא מספרת בחיוך. “אז גיליתי את הגן ואת העץ הענק, ועוד צמחים עתיקים ומוזרים. הגן הזה נקרא ‘גן הפשוטים’. הוא גן נורא עתיק מתקופת משפחת המדיצ׳י, שם הם גידלו צמחי תבלין ומרפא לשימוש אישי, ומכאן מגיע שמו. ממנו הגיע הרעיון לכתוב סיפור על דמויות דמיוניות שמתגוררות על צמרות עצי הגן”.

כך התחיל הראיון שלי עם שמיר שפורסם היום בגלריה, לרגל תערוכת יחיד שנפתחת לה היום בפירנצה. למרות שכמובן הכרתי את שמה של שמיר מעולם לא נפגשנו קודם לכן וזו הייתה הפגישה הראשונה שלנו. למזלי ולשמחתי הפגישה שלנו התקיימה בסטודיו שלה, מה שאיפשר לי לבחון מקרוב את הרישומים והתחריטים המקוריים. זה לא קורה רבה בעידן הזה, שיש מקור, ובמקרה של תחריט המסך עושה לו עוול. ועדין, אני סבור שגם במסך אפשר להתרשם מהעבודות יוצאות הדופן.

שמיר, בת 47, התחילה את דרכה האמנותית בפירנצה, בין השנים 1988-89. עם שובה ארצה למדה רישום, ציור והדפס בבית הספר “קלישר” בתל אביב. בשנת 1992 שבה לאיטליה, ובשנת 1995 סיימה בהצטיינות יתרה את לימודי האיור במילנו. מיד לאחר מכן החלה לעבוד באיטליה כמאיירת עצמאית, כמרצה לאיור וכאסיסטנטית למאייר פדריקו מאג’וני. בשנת 1997 שבה ארצה והמשיכה לעסוק באיור ובהוראתו במוסדות כמו ויצו חיפה, בצלאל, שנקר (ולפני כן בוויטל), מנשר, אסכולה, מכון אבני, בית האמנים ועוד. באותן שנים היא פירסמה בצרפת ובישראל כמה ספרי ילדים (ביניהם פרי עטה), ואיוריה התפרסמו בעיתונים והוזמנו על ידי הוצאות לאור, משרדי פרסום ואולפני אנימציה בארץ ובחו”ל.

 

“אני עובדת היום בעיקר בטכניקות של דפוס ואם לא אז טכניקות מאד ‘לו־טקיות’, הכי ידני שיכול להיות: חומר, צבע, עפרונות, אקריליק. אני אוהבת את הלכלוך ואת הריח. זה הכי כיף. זה נובע מהאהבה האינסופית שלי לחומר, כבר מילדות. כשאני רואה גיר אני חייבת לבדוק אותו. כך גם נולדה ההחלטה ללמוד תחריט. יש שם סוד, הרגשתי שאני מתחברת לידע קדום. חיפשתי משהו שיש בו תהליך סיזיפי, שקצת קשה לצפות את הסוף שלו. בטכניקות העתיקות של דפוס שקע, בלט או ליטוגרפיה יש תהליך מאוד ארוך שמאפשר לך להאריך את הזמן. אתה לא מגיע ישר לתוצאה ולא בטוח שמה שיחכה לך בסוף זה התינוק שאליו התפללת. זה תרגיל מעניין בענווה. רציתי הפתעה, רציתי שיחדשו לי. אני יודעת שיש נסיעה אבל אני לא יודעת לאן מגיעים”.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה איור עכשיו שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.