איור עכשיו. מפגש 47: דקל חברוני

מי שקצת עוקב בעשור האחרון אחר סצינת המוזיקה בישראל ומתעניין בחומרים הגרפים שלה, אמור להכיר את הכרזות הנפלאות של דקל חברוני. חברוני, בן 34, הוא בוגר מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בצלאל (2006). את הקשר שלו לעולם המוזיקה היה אפשר לראות כבר בבצלאל בפרויקט הגמר שלו. לאחר הלימודים הוא עבד במשך שנתיים במחלקת האינפוגרפיקה של מעריב ובמקביל התחיל לאייר כרזות בתחום המוזיקה, בעיקר להופעות, תחום שהוא עוסק בו עד היום.

הלקוח המשמעותי הראשון של חברוני בתחום היה מועדון הברזילי. כיום הפוסטרים שהוא מאייר הם לא פרומואים סטנדרטיים, כאלו שמספרים על הופעה עתידית, אלא פוסטרים שנמכרים כמרצ’נדייז בסוף ההופעה. “הפוסטרים האלו שייכים לסצינה אחרת, הדפסים ממוספרים בעבודת יד שנסחרים גם לאחר ההופעה, יש אתר שלם שמאגד את כל הסצינה”. עד היום הוא אייר כרזות לרד הוט צ’ילי פפרס, מייק פאטון, בלקאן ביט בוקס, אומללה, מאדהאני, מארק לנגן ועוד. בנוסף, במשך חמש שנים הוא אייר את הטור השבועי של יהונתן גפן במעריב, ובשנה האחרונה הוא עובד כמעצב וכמאייר בחצי משרה בבייקון אופנהיים.

“מוזיקה היא כח מרכזי בחיים שלי, שמוביל אותי לפרויקטים מעניינים, ואני שמח להגיד שעד היום היא מציתה בי את התשוקה בכל פעם מחדש. מעבר ליצירה זו גם הדרך שלי לתקשר ולהכיר אנשים. פרויקט הגמר שלי היה ליצור חוויה מחודשת להופעות שצילמתי. מאז קרו המון דברים בתחום. לפחות ברמה של מה שנתלה ברחובות – התחום מאד התפתח.

יחד עם זאת, למרות העובדה שבעקבות השטף של האינפורמציה כולנו הופכים להיות חלק מכפר גלובלי, נורא חשוב לי להיות מאייר ישראלי, להתייחס לסביבה שבה אני פועל, להשתמש בטיפוגרפיה עברית ליד אנגלית, להתייחס לסמלים מקומיים ולהכניס אותם לקונטקסט של להקה אמריקאית שבאה להופיע בארץ. כשאני מכניס לאיור מונית שירות הם מבינים את זה לפעמים. גם אם זה אומר לעשות פוסטר של מטאליקה ולהשתמש בשיפוד של שווארמה זה לקחת את מה שאתה יודע עליהם ולמרוח את הרוטב שלנו עליו, או להפך. זה לא לעשות עוד כרזה עם פופ אמריקאי אול אובר דה פלייס. חשוב לי שזו לא תהיה כרזה להופעה של הצ’ילי פפרס, אלא להופעה של הצ’ילי פפרס בישראל”.

 

“אני מגיע מיד רושמת, זו תמיד תהיה ההתחלה. תמיד יהיה דף שאיתו אני מתחיל את הרעיון הראשוני, סורק אותו, ורק אז מתחיל לעבוד. המחשב מקל על העבודה אבל הוא עוד כלי, עוד סוג של מברשת. לפעמים מה שאני סורק זה רק רעיון ולפעמים זה משהו שאני אשתמש בו גם באיור הסופי – האיכויות של המכחול שנוצרות על הדף, טקסטורות שונות וכן הלאה. אני חייב להניח על הדף את המחשבות גם מבחינת רעיון או לייאאוט, וגם מבחינת הביצוע.

“למרות שיש הבדל טכני בין איור אייקונים לאתר אינטרנט לבין איור כרזות להופעות, הגישה אותה גישה: גם את האייקון אני מתחיל לאייר במחברת, גם בפוסטר אני נדרש לרמה מסויימת של תמצות. זה לא משנה איך אתה מנגן, אתה עדין צריך למשוך תשומת לב ולהעביר מסר”.

“אף פעם לא חשבתי למה חשוב לי שתהיה תחושה ידנית בעבודות שלי, זה פשוט משהו טבעי שקורה. גם כשאני משתמש באילוסטרייטור אני אוהב דברים שמרגישים כמו הפיפטיז או הסיקסטיז. כמו שבמוזיקה אני לא אוהב לשמוע משהו ‘מופק מדי’, סאונד נקי מדי. אני אוהב לשמוע את הנשימות על המיקרופון, את האצבעות שמנגנות. זה צריך להרגיש כאילו התאמצו אבל לא מדי, שהקפידו אבל השאירו כמה דברים רופפים. אולי מה שמעניין זה המתח בין שליטה וחוסר שליטה כשאתה מתעסק עם חומר.

“גם כשג’ייפג נדפק במחשב אני עושה פרינט סקרין ושומר אותו. ההפתעות שקורות הן מדהימות לפעמים. עשיתי איור של בוב דילן ויצא שהמסיכה בפוטושופ קפצה לי. זה נראה פצצה, הפרצוף של דילן חתוך, הטקטסטורה נשארה, זה המקומות שאני אוהב, כשאני מפתיע את עצמי. זו גם הסיבה שאני אוהב דפוס משי כי שם כל עותק ייראה אחרת, הדף יזוז קצת, הצבע יתערבב. זה גם עניין פסיכולוגי נורא חזק ללמוד לשחרר. זה מאד קשה. אני מודה שלפעמים אני מתאהב באסתטיקה עצמה ככה שחוץ מלהגיד שזה עניין של אופי אין לי תשובה חד משמעית”.

“למה העבודות של שמוליק כץ עדין מרגשות אותי? כי יש שם משהו שעדין עובד בכתם, בקו, בצבעוניות. וזה נכון לגבי כל פריים מוצלח באינסטגרם, מהבחינה הזאת זה תמיד יהיה אותו דבר, זה חוקים שחלים על כל עבודה. אני מציג לסטודנטים כפולה של ‘דירה להשכיר’ ומראה להם איך הקומפוזיציה מפעילה את העין באותה צורה כמו ביוזר אינטרפייס: איך הוא רצה להוביל אותי לחלון בבית או לכפתור. זה עיצוב.

“ועדין, פעם היה צריך להתאמץ יותר כדי לשטוף את העיניים. הנגישות היום מטורפת. אתה נותן לסטודנטים ארבעה לינקים ואתה רואה איך זה משפיע עליהם. הנגישות גרמה לאנשים להכיר יותר דברים, ויותר מהר, ולהגיב אליהם אם הם אנשים יוצרים, גם אם זה יקרה בעוד חודש. מצד שני הם צריכים לגלות יכולת סינון ואחריות ביחס לשטף של המידע שהם נחשפים אליו, שתוקף אותם. אולי זה מייצר אנשים ביקורתיים יותר, ואולי לא, זה משהו שנגלה בעתיד, זה תלוי באופי של הבן אדם. בסופו של דבר החזק שורד ומה שטוב לא נס ליחו”.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה איור עכשיו שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.