איור עכשיו. מפגש 52: איגור טפיקין

פרויקט הגמר הווירטואוזי של איגור טפיקין במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר מ-2011, היה ניסיון אישי להתחקות אחר הצד של אביו שכמעט ולא הכיר, דרך סדרה של שלושה פורטרטים: סבו, אביו והוא עצמו. פיסות זיכרון מילדותו ונעוריו התערבבו עם תמונות, חפצים, מקומות ואנשים בניסיון לשחזר דמות נוכחת-נעלמת. בעיפרון בלבד הוא יצר בווירטואוזיות עומק אינסופי, מלא תנועה ודינמיות, והתוצאה הייתה דיוקן מרגש ומרשים, שבחרתי בו לאחד הפרויקטים המצטיינים בגלריה באותה שנה (סרטון שמתעד את הפרויקט נמצא בהמשך הפוסט).

כיום עובד טפקין, בן 27, כמעצב ב”כלכליסט”, וממשיך להעלות את הפורטרטים הנפלאים שהוא מצייר לחשבון האינסטגרם שלו (שווה לעקוב). הערב, בשעה 19:30, יפתח בגלרייה גורדון 2 שיתוף הפעולה של הגלריה עם לה-קולטור, פלטפורמה ללא מטרות רווח לאמנים צעירים שנולדה מהצורך באמנות עכשווית, מקורית ונגישה, במחירים של עד 500 שקל. בין האמנים שיציגו את עבודתם יהיה אפשר למצוא גם את טפיקין!

“מהילדות ציירתי, בעיקר בעיפרון, והבחירה להמשיך עם העפרון היא גם בגלל שזה משהו שאני הכי שולט בו, זה די טבעי. כבר בלימודים היה לי איזשהו יתרון כי ידעתי לצייר. יש אנשים שפוחדים לגעת בעיפרון, גם כשהם עושים סקיצה ללוגו. אני הכי נגד המחשב, ואחת המטרות בפרויקט הגמר שלי הייתה לנסות לעשות פרויקט גמר בלי להשתמש במחשב. בלימודים תמיד ניסו להוציא אותנו מהמחשב: שלחו אותנו לצלם, לאייר, אמרו ‘תגיעו למחשב ברגע האחרון’. יכול להיות שזה השפיע עלי. אני רואה בזה יחוד שאני יכול להוציא עבודה טובה גם בלי העזרה של המחשב. ככלל אני לא אוהב להיות תלוי במשהו חיצוני, לא בנגר שיעשה לך מדפים, לא בבית דפוס שידפיס לך, וגם מחשב הוא משהו כזה”.

“בשנקר הייתי במסלול פרינט, לא במסלול איור. לכן אני לא קורא לעצמי מאייר כי לא למדתי איור; קשה לי להגדיר את עצמי כמאייר. אבל זה לא משנה איך נקרא לזה – איור, עיצוב או אמנות – אני חושב שבכל העבודות שלי וגם באלו שאני מעלה לאינסטגרם, יש משהו מאד שהוא מאד גרפי – נקי, מינימליסטי, בדרך כלל בשחור לבן.

“כשאומרים לי ‘אתה מאייר טוב’ זה תמיד מפתיע אותי כי לא למדתי איור ומה שאני עושה זה לא איור כפי שאני מדמיין אותו. קודם כל אני חושב שלמאייר צריך להיות סגנון אופייני ודומיננטי. תמיד מעניין אותי לראות איך לא משנה מה יבקשו ממאיירים, לאייר כתבה או לעשות ציור קיר, הרעיון תמיד עובר דרך הפילטר של המאייר. אני לא בטוח שכל דבר שייבקשו ממני יצליח להיות אני”.

“אני מכור לאינסטגרם, שממש מדרבן אותי לעשות הרבה יותר כי אני יכול לקבל תגובות. לפני זה הייתי ממש עצלן, עכשיו אני יכול לצייר כמעט כל יום כי יש את האופציה להעלות תמונה, לא להשאיר במגירה. זה גורם לי לעשות עוד ועוד. אבל אני לא רואה את זה כגלריה שמציגה עבודות, אי אפשר באמת לראות או להעריך את העבודה שלי דרך אינסטגרם. זה לא באמת עובד בקטן, הגודל האמיתי של העבודת בדרך כלל נע בין A4 ל-A3. אני פשוט אוהב את התפוצה, שאנשים רואים את העבודות. בגלל שאני לא אוהב לעבוד יותר מדי, אני מתחשב באיכויות של הסריקה ומצייר בהתאם, אני לא חושב שיש לי סבלנות לעבוד על משהו יותר גדול או בכלל יותר משלוש או ארבע שעות.

“שלוש-ארבע שעות זה כלום, בעיקר באיור שמצריך הרבה סבלנות. אני מסתכל על עבודות של אנשים אחרים ואני מתאר לעצמי שהם יושבים שעות על גבי שעות להגיע לתוצאה הסופית, עובדים על הטקסטורות. אצלי זה מאד סקיצתי, שזה משהו שאני אוהב, שהעבודה תיראה שהיא נעשתה בדקה, וזה הכי קשה. כלומר, שלא ייראה יותר מדי סקיצה אבל גם שלא ייראה over, חסר נשמה כזה. לא באמת בא לי להתחקות אחר הצילום ולהעתיק את הצילום במדויק. אני יכול להגיע גם לזה עם הרבה זמן וסבלנות, אבל זה הדבר הכי קשה – להגיד טוב, סיימתי, אני לא נוגע בזה יותר”.

 

“רוב הפורטרטים שלי הם מוזיקאים ואנשים שאני מכיר או אנשים שאני לא כל כך מכיר אבל רוצה להכיר. האינסטגרם הוא גם סוג של יומן וגם סוג של סקצ’בוק. בטאמבלר, לעומת זאת, אני שם את העבודות שאני יותר שלם איתם. יש באינסטגרם דחף רגעי להעלות משהו, וכשאתה חוזר אליו אחרי כמה זמן אתה אומר אולי לא הייתי צריך להעלות את זה, אני כבר לא שלם עם זה. אני רוצה לצייר כאילו אין לי עוקבים, להעלות את זה לעצמי. אני נלחם לא לחשוב מי יראה את זה, מי יעשה או לא יעשה לייק. פשוט להעלות את מה שאני חייב באותו רגע”.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה איור עכשיו שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא