איור עכשיו. מפגש 53: שרית עברני

לפני שנתיים ערכה רשות התיירות הבריטית (visit britain) בדף הפייסבוק שלה משחק תחרות נושא פרסים של שאלות טרייויה על הארי פוטר. על עיצוב ואיור הדמויות והרקעים הייתה אחראית שרית עברני. איך דווקא מאיירת צעירה בתל אביב מקבלת את האחריות לאייר את האייקון הבריטי (שלא לומר העולמי) הזה? כצפוי, התשובה נמצאת בנפתולי העידן הגלובלי.

עברני, בת 34, היא בוגרת מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל (2006). לאחר הלימודים בבצלאל עבדה אצל ברוך נאה כחמש שנים בתור מאיירת וארט–דירקטורית, ובמקביל עשתה פרילנס. לפני שנתיים וחצי עזבה את הסטודיו וכיום היא פועלת תחת השם קריאייטיב נינג’ה ועושה הרבה מיתוג איורי – אופנה, סטארט אפים, אריזות, מסעדות, עיצוב דמויות, אייקונים, UI, מוסיקה, משחקים ועוד.

ובחזרה להארי פוטר: כשעברני סיימה את הלימודים היא השתתפה בתחרות איור בינלאומית. העבודה שלה נבחרה והוצגה בספר שיצא לאור בהוצאה הולנדית. משם התחילו להגיע פניות, אחת מהן הייתה להציג בתערוכה באירלנד. סוכנות בריטית שביקרה בתערוכה הציעה לה לעבוד בעבור רשות התיירות הבריטית.

“נינג’ה משתמשת בשיטות לחימה לא אורתודוקסיות. הבחירה בשם משדרת משהו שיש לו הרבה יכולות מיוחדות, לעבור דרך קירות וכל זה, ובמקביל אין לו גבולות. בעיני זה מקביל למאייר היום: אנחנו כבר לא רק מאיירים ספרים, זה הרבה יותר רחב. זו יצירה של עולמות ויזואליים ללקוחות מתחומים שונים וזה מה שמושך אותי לאיור יותר מכל דבר אחר – כל האפשרויות פתוחות. אם פעם היה רק ספרים ועיתונות היום אין סוף לפלטפורמות שאיור משתלב בהן. מתוך זה שהכל כל כך רווי מבחינה חזותית, אנשים מחפשים דימויים חדשים ומרענני עיניים – וכאן היתרון והכוח של איור בעיני. מאייר היום מספר סיפור משלו, בשפה משלו. המון דברים מעניינים אותי ואני סקרנית כרונית – לכן גם העיסוק האינסופי שלי עם שפות איוריות שונות במקביל”.

“כשהייתי סטודנטית בבצלאל עדיין רווחה בעולם התפיסה שעבודה ידנית תמיד עליונה על עבודה דיגיטלית. הייתה חלוקה מעט פשטנית בין עבודה ידנית שיוצרת משהו חם ושעבודה דיגיטלית, שבאה בקלות ומשוכפלת, יוצרת תמיד משהו קר ופחות מעניין. הייתה פחות לגיטימציה לעבוד ישירות לתוך המחשב אבל לא התחברתי לתפיסה הזו. מה שחשוב זה אם דבר עשוי היטב ומחדש לך משהו או לא.

“העבודה הדיגיטלית נותנת מקום לחדש, להביא דברים מפתיעים ומקדמת התנסות. אני מתחילה אמנם כל עבודה ביד אבל לרוב רק ברמת החשיבה והתכנון. בעבודה הדיגיטלית אני מצליחה לשמור על חופש, היא לא כובלת אותי, זו דרך לעשות משהו בצורה ספונטנית. היום אני לא מטילה בזה ספק. אני לא רואה ערך עליון בעשוי טהור ביד או גם ‘נראה ממש כמו’. הערך של האיור נמדד בדברים אחרים”.

     

“אני מסתכלת מסביב ורואה התקדמות אדירה בעולם האיור המקומי, יש המון מאיירים מעולים. היום אפשר לראות מנעד רחב הרבה יותר של שפות, זה אולי משונה וטיפה פרדוקסלי, כי כולנו שותים מאותה הבאר. אני חושבת שזו באמת צורת העבודה הדיגיטלית שנותנת את החופש הזה לנסות יותר דברים, לא להישאר נאמן לשפה אחת ולחוקים שלה, לערבב שפות, חוקים וטכניקות וגם החשיפה לכל מה שקורה בעולם הגדול נותנת אומץ לעשות יותר אקספרימנטים”.

“באיזשהו שלב הבנתי שאני אצטרך לבחור במה להתמקד. יש לי אתר אבל בכל שאר הרשתות החברתיות אני לא טובה, יש לי עמוד פייסבוק אישי שאני לא שוהה בו ממש. אין לי זמן להעלות הרבה דברים, עדיף לי לעבוד, גם אם אני לא יודעת אם זה בהכרח הדבר הנכון. יש שפע של אפשרויות לקידום וחשיפה, הרבה יותר מפעם, אבל בגלל שהכל הרבה יותר מוצף צריך לעבוד פי כמה כדי שיראו אותך. זה הפלוס והמינוס של העידן הזה. יש יותר חשיפה אבל היא לכולם.

“אני עדיין מתפעלת מחיבורים שלא היה סיכוי שיתקיימו לפני כל זה – מיילים מאנשים מכל העולם, להשתתף פתאום במגזין אמנות מבואנוס איירס או בספר עיצוב אוסטרלי, מישהי שקיעקעה דמות מהמיתולוגיה, התכתבות עם חוקר יהדות אמריקאי שראה את הסדרה באיזה בלוג, לראות תרגיל שלי באיור אלף–בית מבצלאל משמש כחומר לימוד באיזה תיכון אי שם בארה”ב (!), אמן ספרדי מדהים שעשה הומאז’ לסיטרא אחרא בפליקר, הצעות לשיתופי פעולה (והרבה הצעות מפוקפקות מסין). העולם נפתח בקלות וגם ה’קלות’ שבביצוע – שהיא מדהימה בעיניי כי יותר אנשים יכולים להיות מאיירים – דווקא דוחפת אותך להיות עוד יותר ייחודי ומדוייק ולחפש להביא מבפנים את המשהו שלא כל אחד אחר יכול להביא”.

“נסעתי לפיקטופלזמה כמה פעמים. בתור סטודנט זה מעיף לך את המוח: אתה מבין לאן אפשר לקחת את האיור, לתלת מימד, לבובות, לעולם שלם שנובע מדמויות ומסיפור. בשנה האחרונה הרגשתי שהכל טיפה קופא, הרגיש לי משונה שזה הכנס הגדול בעולם לעיצוב דמויות אבל אנחנו רואים תמיד דמויות באיפיון מאוד דומה, באותה אווירה, מאותו סיפור. נראה לי משונה שמישהו מהלסינקי, מטוקיו או מאמסטרדם מציירים את אותן דמויות פחות או יותר ובצורה כל כך דומה.

“אז חשבתי שיהיה מעניין לראות עיצוב דמויות ששואב השראה מעולמות אחרים, שעשוי אחרת. החזרה למקום המסוים שממנו אתה בא מול כל הכפר הגלובלי והחיים ללא גבולות בתוך הרשת, פותחת ערוצים לאיור חדש. זה מה שניסיתי לעשות בפרויקט האישי שלי, jujujan (ג’וג’וג’אן), שהמשמעות של זה בפרסית היא ציפור נפש או נשמה של ציפור. זו התרפיה שלי. העבודה מושפעת מעולם של פיקסל ורקמה/אריגה מסורתית, פולקלור ועבודות שבטיות; אני מנסה לחפש בתוך העבודה הדיגיטלית דרכים לפרום אותה”.

“השלב הבא באיור נמצא לאו דווקא בנסיון לחקות את העולם, לאייר בדיגיטל ככה שייראה עשוי ביד – זה פחות מעניין בעיניי – אלא לגלות ‘חומריות’ שנובעת מתוך הכלי עצמו, חומר חדש שלא קיים עדיין. למצוא דרכים ‘לפרום’ את המכונה ולשלב צורת עבודה טבעית ואנושית מהעולם ה’אמיתי’, על כל הרווחים שמפיקים ממנה; להכניס יותר אוויר, פתח לרנדומליות, לתת לטעויות להיות ולהמשיך איתן בלי לברוח ל-undo אינסופי. מכאן נובעת ההנאה שלי בג’וג’וג’אן לעשות ‘פאקים’ מכוונים בסיסטם, לשבור את הגריד של הפיקסל, וליצור צורות/דמויות מעניינות פי אלף”.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.