איור עכשיו. מפגש 55: עפרה קובלינר

אחת השאלות שאני סקרן לגביהן בזמן האחרון היא האם יש הבדל בין מאיירים שלמדו אנימציה לבין מאיירים שלמדו איור (וגם, בהשוואה למאיירים שלא למדו בכלל).

מכיוון שזה כבר חומר למחקר אחר, תכירו בינתיים את עפרה קובלינר, בת 30, בוגרת המחלקה לאנימציה בצלאל (2010). פרויקט הגמר שלה (עם אלי בן דוד), זכה בתחרות “אסיף 2010” בקטגוריית סרטי הסטודנטים. מאז הלימודים היא הייתה מעורבת בפרויקטים שונים כפרילאנס, ובהם אתרי אינטרנט, סרטונים ועוד.

בנוסף היא איירה את ספר הילדים “יותם לא סתם” מאת גינה שימבורסקי שיצא לאחרונה בהוצאת קרן.

“בפרויקט הגמר החלטתי להתמקד במקום שאני מתקשה בו. עיינתי בספרי שירה של דן פגיס, וקראתי על דמות ששוחה בין חדרים. חשבתי על דימוים של שחייה, והחלטתי ליצור דמות שמתקשה להשתלב בחיים האורבניים ובחברה, ושהדרך שלה להתמודד עם זה היא לצוף מעל המים. בסרט הדמות שוחה מעל כל מיני סיטואציות. סרקנו דף-דף, אלפי ציורים, נורא נרתעתי מהמחשב בזמן הלימודים ורק לאחר מכן כשניגשתי לוואקום ראיתי שהשד לא נורא כל כך. היום נורא נוח לי עם הוואקום כי אני מרגישה שאני שולטת בו כמו על עט, וגם כשאני משתמשת בו אני אבחר במברשת הכי דקה, שיראו את הרעידות של היד”.

“אני אוהבת מאיירים שכשאני מסתכלת על העבודות שלהם אני רואה רגש, רואה איך המאייר תפס איזה קימור בהבעה אנושית, ואם אין את זה אז מבחינתי האיור מפוספס. באיורים שלי אני מנסה לפנות ללב ולא לשכל. אני לא אעשה איור ציני, ובדרך כלל גם לא יהיה בו הומור. אני לא צריכה להסעיר, זה לא יהיה נורא דרמטי, אני מתרחקת מקיטש. חייב להיות משהו מרגש, ובדרך כלל גם זה מרומז ולא בוטה. אני מקווה שהקווים העדינים שלי מצליחים לעשות את זה”.

“כל העניין של המחשב אצלי הוא תמיד בדיליי, עכשיו אני בשיא ההנאה מפייסבוק. אני יודעת שזה ממכר ושאני צריכה להיזהר מזה, כמו כולם גם אני מתלהבת מלייקים. אבל יש בעידן הדיגיטלי גם משהו נוח, כי אני לא צריכה לעמוד פיזית ליד האיור, נוח לי שאני לא צריכה להיות שם, שאני יכולה לשלוח אותו ושהוא חי לבד. חוץ מזה אני לא שולטת במדיות הדיגיטליות, טוויטר לא, וימאו קצת, וגם בוואקום אני יודעת שיש מלא דברים שאפשר לעשות ואני לא משתמשת בהם.

“אני מנסה להיזהר מלהגיע למראה שמנסה להיראות אמיתי למרות שהוא לא אמיתי. גם בפאלטה של צבעים אני משתשמת במספר קטן, לא מסקרן אותי להגיע למספר גדול של צבעים. אני זוכרת שבלימודים הייתי מתישבת ליד המחשב ומישהו היה מראה לי כמה דברים אפשר לעשות, ותמיד אמרתי לו לעצור. המטרה שלי להשתמש ביכולות שלי ולא של המחשב”.

 

“לפעמים אומרים שהדמויות שלי לא יפות, אבל אני כמובן לא חושבת ככה. מבחינתי זה הכי יפה שאני יכולה לעשות, ואם הייתי עושה ספר רק לעצמי בלי שצריך להתחשב בעוד גורמים התוצאה הייתה יותר מרחיקת לכת. אני לא יודעת למה בארץ פחות מקבלים את זה, אבל בחו”ל יש יותר פתיחות לדברים ‘מעוותים’ כמו שקוראים לזה לפעמים בארץ”.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.