איור עכשיו. מפגש 61: עינת פלד

במהלך הלימודים במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, נסעה עינת פלד (כיום בת 46) לחילופי סטודנטים לניו יורק. זו הייתה נסיעה – שכמו שלפעמים קורה גם היום – שהשפיעה על הקריירה שלה מעבר לסמסטר האחד ההוא. ״בבצלאל היה מאד מעניין, הייתה אווירה תחרותית שהוציאה ממני דברים שלא ידעתי שאני יכולה לעשות״, היא מספרת. ״בניו יורק היה לי טוב, לצאת קצת מהלחץ של בצלאל, לחוות משהו קצת אחר. לקחתי שם קורסים של איור ואז הגעתי למסקנה שזה מה שאני רוצה לעשות. אחרי הלימודים התחלתי קצת לעבוד וחזרתי לניו יורק. הרגשתי שלסגנון שלי יש יותר סיכוי להצליח שם, יש בעבודות שלי מין אנדרסטייטמנט שאולי יותר התאים לשם מאשר לפה.

״סיימתי את הלימודים ב-1992 ולאחר מכן חזרתי לניו יורק כמה פעמים לתקופות של חצי שנה, זה מה שיכולתי מבחינת הוויזה. בסוף השגתי ויזת אמן ונשארתי בניו יורק למשך שלוש שנים. בין לבין מצאתי סוכנת אבל את רוב העבודות השגתי בעצמי. זה היה לכתת רגלים עם פורטפוליו ענקי, להשאיר אותו כשמבקשים. במקביל עבדתי גם עם הארץ. בשנת 2000 חזרתי לארץ ובמקביל המשכתי לעבוד גם עם לקוחות בארצות הברית״.

במהלך הקריירה שלה איירה פלד בעבור מגזין Food & Wine, אוניברסיטת Yale, אוניברסיטת קליפורניה, הניו-יורקר, ניו יורק טיימס ועוד. בארץ היא איירה בין השאר את ספר הבישול של מאנטה ריי. ״כתוצאה מהירידה של הפרינט והמעבר לעידן הדיגיטלי, המצב היום מאד שונה ממה שהיה בשנות ה-90. גם בניו יורק מזמינים היום פחות איורים ומשלמים פחות. במקביל לקוחות הולכים הרבה פעמים למאגרי סטוק כי הם יותר זולים או שהם בוחרים להשתמש בצילומים מאותה סיבה. כמו בארץ, גם בניו יורק חושבים על כסף, ומשלמים פחות ממה ששילמו בעבר על עבודה. יחד עם זאת, אני אוהבת לעבוד עם אמריקאים בסך הכל. הם נורא מקבלים את מה שאתה עושה, מאד מעריכים. גם אם הם מבקשים תיקונים הם מבינים שזו עבודה. הם משלמים בזמן, שולחים עותקים, מכבדים את העבודה. יש להם מוסר עבודה שהוא חלק מהתרבות״.

״אני עובדת בשילוב של ידני ופוטושופ. פעם הייתי עושה גם דברים אחרים, הייתי עובדת עם אקריליק וצבעי מים, אבל היום נוח לי ככה. ועדין, החלק הידני – הציור, הרישום – הוא החשוב. אני צובעת במחשב, אין לי וואקום, אני מציירת משטחים של הצבע, עובדת בשכבות ומשנה צבעוניות. למרות שיותר קל לתקן היום טעויות – אם עבדת באקריליק היה קשה יותר לתקן וכשלקוח בקש תיקונים לא היה צריך להתחיל מהתחלה – קשה לי להגיד אם זה פחות או יותר טוב. איור הוא כמו כתב יד ואני עדין אוהבת את הדברים שהם יותר רישום, האולד סקול, יש שם את החיבור הישיר לנשמה. זה הרבה יותר היד שמתקשרת עם המחשבות, אני חושבת״.

״הצטרפתי לאורבן סקצ׳רס ואני נורא שמחה כי קצת פחדתי בהתחלה. אני בדרך כלל עובדת עם רפרנסים מצולמים ופחדתי שרישום מהתבוננות ייצא קצת עקום, וזה באמת יוצא קצת עקום אבל זה נורא נחמד, אני נורא נהנית מזה. אני לא אוהבת לצייר מהדמיון. אני אוהבת להסתכל על משהו ולצייר. כשלא מציירים מהדמיון נתקלים לפעמים בדברים מפתיעים הרבה מעבר למה שהיית יכול לדמיין, נתקלים בפרטים קטנים ואני אוהבת את זה. אני אוהבת לדייק. מאד.

״כשאני מסתכל על המאיירים הצעירים שעובדים הרבה על מחשב, המנעד הוא גדול, אבל אני חושבת שחסר לי לפעמים העניין של התבוננות, של עבודה עם רפרנס, עם פרטים. נדמה שהם יותר עובדים מהדמיון ואני חושבת שזה חסר; זה משהו שקיבלתי מהתקופה שהייתי בחילופי הסטודנטים, שהיה דגש רציני על עבודה עם רפרנס. אתה מגיע לפרטים מדויקים יותר ככה, שלא הייתי יכול לדמיין אותם. אם אתה רוצה לצייר עיר אתה יכול לצייר מהדמיון אבל אם תשתמש בתמונות תגלה פרטים שלא היית מגלה רק מהדמיון״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.