איור עכשיו. מפגש 68: הדר ראובן

שני ספרים שאיירה הדר ראובן יצאו לאור השנה. בהוצאת מטר יצא ״חתולים למסירה״, שגם כתבה, ובהוצאת ידיעות ספרים יצא ״מונו הוא לא ארנב״ מאת גור אילני. ראובן, בת 27, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית במנשר (2011), עובדת במקביל לאיור ספרי הילדים כפרילאנס עם לקוחות פרטיים ומציגה את עבודותיה בתערוכות. בשנת 2011 הוציאה לאור בהוצאה עצמית את הרומן הגרפי המרשים ״אנדרומדה נרדמת״. באותה שנה יצא גם ספר הילדים הראשון שאיירה, יסודר החדר מיד״, ספר בפורמט דיגיטלי שכתבה נורית זרחי.

״אני ציירת, מאיירת והלוואי סופרת. אני לא יכולה רק לצייר, זה חלק ממה שהבנתי במהלך הלימודים. גם אם אני ׳רק׳ מציירת אני חייבת סיפור, והציורים יכולים לעמוד אחר כך בפני עצמם. יש לי המון רעיונות לציורים אבל אם אין לי סיפור מאחורי זה אני נתקעת. גם לפני תערוכה אני מנסה למצוא נרטיב שעל פיו אני מציירת. זה לא נושא כללי כמו נופים או משהו כזה. אני צריכה שיהיה קשר הדוק לסיפוריות״.

 

״אני מנסה לשלב טכניקות שונות בעבודה שלי: צבעים, קולאז׳ים, עפרונות, עטים, אוהבת להוסיף, לשנות ולעבור בין הטכניקות שכבר עבדתי איתן. בכל מקרה אני תמיד עובדת ידנית, אף פעם לא עובדת ישר על המחשב, גם אם האיור תמיד מגיע בסוף למחשב. באיור תמיד יש לקוח, גם אם הלקוח הוא אני, והוא צריך לשרת סיפור. העניין הוא שבמהלך העבודה צריך לעשות שינויים, זה לא משהו שיכול לצאת בפעם אחת. אולי יש אנשים שעובדים אחרת אבל כשעובדים על ספרים תמיד הכפולה הראשונה משתנה במהלך העבודה. המוח עובד, יש מחשבות חדשות ודברים חדשים שהבנת, ואתה צריך לחזור להתחלה. לעשות הכל ידנית זה מסובך. המחשב מאפשר לא לעשות הכל מהתחלה אלא לצייר ידנית רק חלק אחד ובמחשב לשתול אותו״.

 

״למה ידני? זה עניין רגשי, זה מה שטוב לי לעשות. זה גם קשור לטעם. יש אנשים שאוהבים איור שנראה ממוחשב, אבל זה לא עושה לי את זה. איור ידני מרגיש לי אישי יותר, חם יותר, כאילו אני מרגישה את הבן אדם שעשה ואת המחשבות שלו. באיור הידני יש גם יותר טעויות וזה משהו שאני אוהבת, זה פשוט יותר אמיתי. עניין אחר הוא שהטעם משתנה ואני מגלה בכל פעם שמשהו שפעם הכי נראה לי, עכשיו אני לא מבינה מה אהבתי בו. לכן, אולי יום אחד אני אאייר במחשב, גם אני מושפעת ממה שקורה מסביבי.

״בנוסף, כשמאיירים אומרים שהם אוהבים את החלק הידני של העבודה זה לא רק בגלל איך שזה נראה, אלא גם בגלל העבודה עצמה, החומרים שאתה עובד איתם ומתלכלכך בצבע, בדבק, זה אחרת מלעבוד מול המחשב. אני לא חושבת שאפשר להשוות בין השניים. במחשב אפילו איסוף החומרים מרגיש לי כמו משהו טכני. אנשים מתגעגים לתהליך שיוצא לך משהו מהידיים שלך ישירות״.

 

״ברור שבזכות העידן הדיגיטלי והרשתות החברתיות אנחנו נחשפים היום לסגנונות מכל העולם, והאיור הישראלי הרבה יותר נפתח כתוצאה מכך. ברור שיש התפתחות ויש התקדמות, אי אפשר שזה לא יהיה. מצד שני יש עדין פער בין הכמות והמנעד של הסגנונות – יש המון מאיירים, המון סגנונות וטכניקות – לבין מה שיוצא החוצה ומגיע לקהל הרחב ולא נשאר בינינו המאיירים. כל הזמן אמרו לי  שלא תהיה לי עבודה בארץ בתחום של ספרי ילדים. אני חושבת שבסוף כן נהייתה לי עבודה כי גם כתבתי. כל הלימודים אמרו לי את תעבדי רק עם חו״ל, ואני לא עובדת עם חו״ל, אבל זה כי אני לא יודעת איך…״.

 

״אני כותבת סיפורים מהחיים שלי, שכמובן לא נשארים רק במקום הריאליסטי והולכים יותר רחוק. כשאני כותבת אני תמיד רואה תמונות, אבל כשכתבתי את ׳חתולים למסירה׳ הייתי צריכה להתנתק מהטקסט ולשחרר אותו, ולגשת אליו אחרי העריכה כאילו אני מאיירת סיפור של מישהו אחר. הייתי צריכה להתנתק ולהתחיל מחדש. מה שכן, היה כיף שזה ספר שלי והייתי יכולה לעשות מה שאני רוצה. בהוצאות ספרים יכולים לאהוב סוגים שונים של איור לא קונוונציונלי, אבל בדרך כלל קשה לחבר אותם לסופר. במקרה הזה אני הייתי הסופרת והסכמתי שאני אאייר…״.

״לא מצאתי ל׳אנדרומדה נרדמת׳ הוצאה שתסכים להוציא אותו, מבחינתי זה סימן שיש הרבה לאן להתפתח. בהוצאות אמרו לי אנחנו אוהבים את זה, היינו מוציאים את הספר, אבל אין לזה קהל, אף אחד לא יודע מה זה ספר מאוייר למבוגרים. לצערי הם צודקים. מבחינתם זה סיכון, 99 אחוז שהם יפסידו. לי היה ברור שאני מאמינה בו מאד ואני רוצה שהוא יהיה קיים, אפילו אם זה רק לכמה אנשים. עדין יש דברים יחודיים, ויש דברים ששווה להדפיס״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.