איור עכשיו. מפגש 81: נטעלי רון רז

נטעלי רון רז, בת 32, בוגרת מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל (2008), היא האחרונה בשורה של מאיירות ישראליות צעירות שסיימו את התואר השני בתקשרות חזותית באר-סי-איי (2013).

מאז שסיימה את הלימודים בבצלאל היא איירה למגזין עיניים, לסדרת הטלוויזיה ״סימני שאלה״ ששודרה ברשת, לבית האופנה גרטרוד, ולעטיפות דיסקים וספרי ילדים. ביחד עם מאיירים נוספים היא השתתפה בספר ״חשבתי שאני מכיר את עצמי״ מאת עמית וייסברגר שיצא לאור בהוצאת עיניים, ובנוסף היא איירה את ספר הילדים ״רוזלינדה״ מאת איריס ארגמן, שיצא לאור בהוצאת מטר (2013). 

״החוויה של לימודים באר-סי-איי, ובכלל החיים בלונדון, היתה מאוד חזקה ומורכבת בעבורי. בזמן הלימודים הייתי בהרבה הרצאות, סדנאות ותערוכות, ולונדון כעיר מעניקה הרבה השראה. בלימודים הדגש הוא על עבודה עצמאית בסטודיו ופחות על ביקורות, מה שמשאיר הרבה מאוד מקום לביקורת עצמית ועבודה שלי עם עצמי – מאוד שונה מהחוויה בבצלאל. הלימודים הם לאו דוקא ׳אני אהיה המאיירת הכי טובה בעולם׳, הלימודים לא מכוונים אותך להיות משהו אחד אלא לחשוב. ״מבחינתי זו הייתה הזדמנות לבדוק ולהבין למה אני רוצה לעשות דברים, מה מעניין אותי.

״באר-סי-איי יש מגוון גדול של סדנאות ואנשים שמתעסקים בתחומים רבים ושונים, הנמצאים על הספקטרום הרחב שבין אמנות לעיצוב. החוויה היא של מרחב גדול מאוד שנפתח ולא היה כל כך פשוט לצמצם אותו ולהבין במה כדאי להתמקד. בלימודים החלטתי להתעמק בווידאו, תחום שהיה חדש עבורי. במקביל התחלתי לעשות יציקות גבס ופסלים, שאת תהליך הכנתם תיעדתי בווידאו, כחלק מהעבודה. עניין אותי לעשות את הפעולה ובמקביל לתעד אותה; להיות בתוכה, אבל גם מחוצה לה. עניין אותי הנרטיב – איך הוא מקבל צורה שונה במעבר בין מדיומים. השלב שבו חוויה אישית עוברת תהליך ומקבלת צורות שונות, ויוצאת מן המקום הפרטי אל מרחב אחר״.

״אין לי טכניקה מועדפת, זה תלוי זמן, תקופות ומה העבודה. לפעמים אני מרגישה שאני מתפרשת על יותר מדי, אבל בדרך כלל אני מציירת הרבה פרגמנטים ידנית, ומסדרת אותם במחשב. אני אצייר דמות, אני אצייר בית ואז אני אצייר את הדשא. במחשב אני אחבר אותם למרחב. החיבור הזה נעשה מאוחר יותר בהרבה מהעבודות שלי. זה נחמד לי כי כשאני נכנסת לאיור אני לא תמיד יודעת מה יהיה בסוף, זה לא שיש סקיצה פיקס. יש תקופות שבהן אני רוצה יותר ידני, יש יותר במחשב, זה בגלים״.

״אני זוכרת את העניין של מאיירים ישראלים שעובדים כבר כשאני סיימתי את הלימודים: סוכנים, תחרויות. הרגשתי את זה כבר אז, שזה הרבה תלוי בי. אתה יכול לשלוח, העולם גדול ורחב. מיד אחרי הלימודים שלחתי עבודות לקומיוניקיישן ארטס, ואז פנתה אלי סוכנת, וגם אם זה לא הסתדר, הבנתי שככה הדברים עובדים.

״העידן הדיגיטלי מכריח אותך לשאול, איפה אני רוצה למקם את עצמי? איזו עבודה אני רוצה לעשות: מסחרית? אישית? מי אני ומה אני רוצה לעשות בעולם. אחרי בצלאל נורא רציתי להרגיש שמה שלמדתי פועל בעולם בחוץ, שזו לא פיקציה, שיש מקצוע כזה, שמישהו יסכים להדפיס עבודה שלי. אחרי שזה קרה התחלתי להבין יותר, אם קיבלתי פידבק שהעבודות שלי קצת מפחידות לילדים, האם אני רוצה לשנות את זה או להתמיד, כן מסחרי, לא מסחרי? זה הגבול הזה שאני עדין נעה בו״.

״אני לא אנטי העולם הדיגיטלי אבל אני בדיליי. זה בא אצלי בתקופות: יש רגעים שאני אומרת תשלחי מייל, מנסה להתמסר, אבל תמיד יש נסיגה. אתר עשיתי רק עכשיו, מאז סיום הלימודים, לפני זה היה לי משהו עם עבודות משנה ב׳. זה קשור אלי ולקושי שלי. אין לי פייסבוק, אין לי את הדברים האלו, זו מיומנות שאני צריכה לפתח יותר טוב.

״מהבחינה הזו העבודה על רוזילנדה הייתה חוויה מעניינת. גרתי בלונדון באותו זמן והסתכלתי כל הזמן על רפרנסים מהארץ בזמן העבודה. אמא שלי הייתה שולחת לי תמונות: אמרתי שאני רוצה עץ אלון והיא הייתה הולכת לצלם בלוטים, כל מיני דברים כאלו, ושולחת במייל ללונדון. היה משהו נחמד בחוויה הזו, ׳איור בהתכתבות׳. בדיעבד הבנתי שהרבה ספרים נעשים ככה…״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.