איור עכשיו. מפגש 88: יעל בוגן

אחת מתערוכות שיפתחו בשבוע הבא במסגרת שבוע האיור, שאני סקרן לגביהן במיוחד, היא התערוכה ״זו אינה צלחת״ בבית בנימיני. התערוכה, שאצרה נעמה בנזימן, מבקשת לבחון מגוון יחסים ומפגשים בין איור לקרמיקה, בין פונקציונליות לאמנות, בין דו מימד לתלת מימד, בין סיפור לעיטור ובין המציאות לדימויים המייצגים אותה.

״ספל הוא אובייקט תלת ממדי: אפשר להחזיק אותו ביד, למזוג לתוכו מים ולשתות״, אומרת בנזימן. ״איור הוא מסמן חזותי: אפשר לאייר דמות מוזגת מים לתוך ספל ושותה, אבל מספל מאוייר אי אפשר לשתות.

אחת המשתתפות בתערוכה היא המאיירת יעל בוגן, בת 50, בוגרת המחלקה לעיצוב גרפי, בצלאל (1989). לאחר שלוש שנים שבהן עבדה כמאיירת של אתר העין השביעית, היא מאיירת בארבע השנים האחרונות בעבור עיתון הארץ, ובמקביל מלמדת במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר (עוד מימי ויטל).

״כשלמדתי בבצלאל איור לא היה דבר מאד אטרקטיבי, וגם בעיני הוא נתפס כתחום פחות אינטלגנטי. כיום, לעומת זאת, יש הרבה יותר מגוון ועושר, למאיירים יש רמה אסתטית ואקספרסיבית מאד גבוהה, שבאה לידי ביטוי בישומים נרחבים הרבה יותר. בנוסף מתחיל להיות יותר ממשק בין איור לעיצוב, בתחומי ביניים, אצל אנשים שטווח היצירה שלהם כולל מבט גם על עיצוב וגם על איור״.

״תחילת העבודה שלי היא עפרון על ניר, תמיד הייתה. ועדין, רוב העבודה שלי, ובטח ששלבי הסיום הם תמיד דיגיטלי. ככלל אין כזה דבר איור דיגיטלי בעיני. יש איור שהעולם הדיגיטלי מאפשר לו מהירות רבה של העזה, בדיקה מהירה, דברים לא מתוכננים שקורים בתוך העולם הזה – טעויות תוך כדי תהליך העבודה. יש איור שמנצל את מה שהעידן הדיגיטלי מאפשר – אבל מי שלא מוכשר זה לא יעזור לו. זה עוד כלי עבודה.

״בשבילי אופציית העבודה במחשב מאד משמחת, אבל גם מוזרה. זה דואלי. מצד אחד הוא מאפשר לעשות דברים שמאחר שמטבעי אני יותר מדי עצלנית בשביל לעשות אותם ידנית, כמו באמת לצבוע משטח נקי – מעולם לא הייתה לי תאווה למשטחי שמן או אקריליק חלקים – אני נורא נהנית מזה. אבל הריחוק מהאיור הידני לא נגרם בגלל המחשב. גם כשאני עושה איור ידני זה תמיד דרך חומר – הדבקה, גזירה, צילום. המחשב פשוט מאפשר לי נגישות משמחת להרבה מאד אפשרויות״.

״הטכנלוגיה אמנם מכתיבה אסתטיקה, אבל במקרה הזה אולי לא בצורה מספיק מובהקת. לדוגמה, המעבר באסתטיקה הטיפוגרפית מהמודרניזם השוויצרי לדייויד קרסון הוא תוצאה של המחשב. אני לא ממש רואה קורה משהו דומה באיור. איור מאד נקי היה גם קודם, גם מורכבות טכנית, וגם שקיפויות היו קודם. אפקטים כאילו סוריאליסטים שעשויים מחומרים אמיתיים, היה קודם. זה היה קיטשי קודם וגם עכשיו, גם אם קל יותר לעשות את זה עם מחשב.

״בכל מקרה זה לא משהו שהוא תוצר נטו של מחשב. מה כן? אסתטיקת ביטמפ, שאני מכירה יותר מהעיצוב ופחות מהאיור. זה לא היה יכול להיווצר בלי הטכנולוגיה. במובן מסוים אני אפילו אומרת שהאיור שמרני לעומת מה שהמחשב מאפשר. בעולם העיצוב יש למשל הרבה עיסוק בעיצוב גנרטיבי. לא ראיתי איור גנרטיבי. האיור שומר על הגבולות שלו בצורה אדוקה מדי״.

״הסטוק החזותי לשליפה הוא עצום היום אצל הסטודנטים. מאד מאד מורגש בקרב סטודנטים המעבר שקורה בכלל מהמושג הכתוב למושג החזותי, לטוב ולרע. הם באים עם מצע חזותי עשיר מאד והחשיפה שלהם לדימויים גדלה וגדלה. מתוך זה צריך לעשות ניפוי כי המטענים האלו לא כולם בריאים.

״באופן אישי אני חייבת את כל הדימויים ברשת, הנושא של רדימייד בשבילי נורא חשוב. גם כשאיירתי את הספר של יונתן גפן הכל היה רדי מייד, זו הנטייה שלי – קולאז׳ים ורדימייד. אני חייבת אותו ומשתמשת במטענים שהוא מכיל, גם במטען הסנטימנטלי וגם במטען התוכני. אני מנסה להכניס משמעות שלי על בסיס החומרים שאני בוחרת להשתמש בהם״.

״אני לא בטוחה שצריך להבחין בין איור, עצוב ואימג׳מייקינג. אני כן יכולה בקלות להבחין בין איור קלאסי לאימג׳ מייקינג / עיצוב. האיור הקלאסי משמר מרכיב ידני אותנטי, ואז זה מדהים. לא משנה אם זה במחשב בוואקום או לא, משנה התוצר הסופי עובר ישירות מהיד לדף, שאין לו התערבות מכנית דיגיטלית חומרית באמצע.

״לעומת אמנות אני חושבת שההבדל הוא אך ורק במחויבות לקומוניקטיביות, לא בשיטות העבודה. מי שרגיש ומתפקד בעולם חזותי הוא רגיש ונגיש לכל מדיום, חומר, האינטראקציות קיימות בכל מיני רבדים״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.