כל מה שחשוב ויפה

גו גלובל 2014: מיכל לרמן

בחודש מרץ יצא לדרך בשנקר אחד הפרויקטים המעניינים והחשובים שנתקלתי בהם בזמן האחרון – גו גלובל 2014 ישראל פלסטין. במסגרת הפרויקט יצאו קבוצות מעורבות של סטודנטים מתחומי העיצוב וההנדסה השונים – מהרויאל קולג׳ ומשנקר – לנגב, לצפון הארץ ולגדה המערבית, על מנת לסייע לאומני מלאכת היד המקומיים בפיתוח פתרונות מעשיים לקידום היצירה המסורתית שלהם.

במהלך הפרויקט פרסמתי שני ראיונות. הראשון עם מירב פרץ, שמנהלת את הפרויקט מבחינה אקדמית מטעם שנקר; השני עם מירב פרץ ועידית ברק, אחת המנחות מהמחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. ראיונות אלו פורסמו תוך כדי הפרויקט. חשבתי שיהיה מעניין לדבר גם עם כמה מהסטודנטים שלקחו בו חלק, ולשמוע מהם מה הם חשבו על הפרויקט לפני שהוא קרה, מה החוויה שעברה עליהם תוך כדי, ובמבט לאחור מה הפרויקט נתן להם.

מי:

מיכל לרמן, התואר השני בעיצוב. גרה בתל אביב, עובדת בסטודיו שלי לתכשיטי אופנה בתל אביב. אמא לסנדרו בן ה-3.

לפני:

כשמירב פרץ הציגה בפנינו את הפרויקט היה אפשר להרגיש את הרצינות והמטרה שלשמו ולמענו הוא נוצר. לא כל יום ישנם פרויקטים שעוסקים בשיתופי פעולה חוצי תרבויות מהסוג המעשי, ולא רק הוורבלי כמו שלרוב קורה בתחום העיצוב באקדמיה או בתהליכי השלום. כסטודנטית לתואר שני בשנקר ראיתי את התרגשות הסגל לקראת שיתוף הפעולה הראשון מסוגו בין שנקר לבין הרויאל קולג׳ מלונדון.

עושר שיתופי הפעולה שהפרויקט הציע הגביר את ההתלהבות: קבוצת אתיופיות קולעות ומפסלות מקרית גת, הנשים הבדואיות בלקייה שאורגות שטיחים, הנשים הרוקמות מקבוצת המשפחות השכולות – כולן הציעו אתגרים מתחום הקראפט ורקמו אצלי פנטזיה של אפשרויות עשייה משותפות שאינן נגישות לי באופן יומיומי. עם זאת האינטנסיבות וההקרבה שיש לעשות על מנת להיות חלק ממנו היו מאיימות – ימים שלמים של נסיעות רחוקות, ביקורות אינטסיביות, הקרבת קורסים אחרים ודרישה להצלחה במרווח זמן מאד קצר.

מתוך תחום העיסוק שלי, תכשיטי אופנה, ולאחר התיעצות עם מירב פרץ, החלטתי לבחור במעגל הנשים הרוקמות הפלסטינאיות. הרגשתי שכאן אוכל לתת משמעות לעיצוב מעבר להתמודדות והצבת פתרונות תפקודיים או אסתטיים; משמעות בעלת נפח הומאני. עם כל הרצון הטוב שבי להדברות בין העמים, אני מנהלת את חיי באופן די טיפוסי תל אביב-בועתי. המיאוס בפוליטיקה הרחיקה אותי מרצון אקטיבי לשינוי, והנה פרויקט זה פתח בפני צוהר אופטימי של אפשרות לקיום משותף מהצד היצירתי, מהמקום שבו מניחים לכותרות לתפוס תפקיד התנהגותי אלא יחס ישיר, בת-אדם לבת-אדם.

mlerman1

תוך כדי:

במפגש הראשון של הסדנה התאספנו כולנו, סטודנטים מכל העולם: דרום אפריקה, פינלנד, איטלה, רומניה, וישראל יחד עם 16 נשים מכפרים שונים מהגדה – בית-לחם, שכם וחברון. התישבנו במעגל והסבב נפתח עם דבריה של רובי דמלין – דוברת הארגון המשפחות השכולות ויוזמת הרעיון ששכלה את בנה. על ידה יושבת אום אחמד ששכלה את שני אחיה, כל אחת מספרת את סיפורה. הגרון שלי התחיל את פעולת הכיווץ והדמעות עלו להן בתעלות העיניים. איך ממשיכים מכאן הלאה? דרך היצירה, העשיה, הריקמה. כל אחת מהנשים הרוקמות הראתה את השלל שלה. כל אחת הביאה את שימלת הכלה המסורתית שרקמה.

במבט ראשוני הריקמות נראו כולן דומות אך עם שימת לב נוספת ניתן לזהות אפיוניים שונים של מוטיבים המגיעים מאזור מגוריהן: מוטיב הטווס, מוטיב החיטה, מוטיב הירח וכד׳. כולן כולן רוקמות עם החוט האדום מתוך המסורת, אך השפה המסורתית לא מצליחה ליצור מוצרים שהם מעבר למסורת. מהר מאד ניתן היה להסיק שאיכות הרוקמות נמצא בריקמה עצמה ולאו דוקא בגיזרה של השמלה, החולצה, או במוצרים כמו נרתיקים, ארנקים למטבעות וכד׳. ומכאן נולד הרעיון לפיתוח ויצירת קולקציה של תכשיטי טקסטיל.

מרגע שהבנו לאן רוצים לקחת את זה נכנס הלחץ שכן הזמן קצוב והמלאכה מרובה. הרעיון הכללי היה ליצור מותג המאחד את העשיה של כל הנשים הרוקמות ולשווקו דרך פלטפורמה אינטרנטית שבה הלקוחות יוכלו לבחור ולהרכיב את הדגם של התכשיט, את סגנון הריקמה ואת הצבעוניות. ההזמנה האינטרנטית נשלחת ישירות לאחת הרוקמות וכך מסכת התיווכים איננה קימת והרוקמת מקבלת את מלוא התשלום.

האתגר הגדול היה להעביר את הרעיון לנשים הרוקמות מתוך כבוד לעשייה שלהן ובלי התנשאות; לחשוף בפניהן את אופי העבודה והכלים שאנחנו עובדים עמם: לוחות השראה, טרנדים עכשווים, ופלטות צבעוניות עשירות. בחלק המעשי יותר הבאנו בדים איכותיים, חוטי ריקמה בצבעים שונים, והראנו להן כיצד העבודה שלהן יכולה להיות נחשקת.

כקבוצה של 10 סטונדטים חילקנו את פיתוח המיזם לפי תחומי העיסוק והענין. באופן כללי הסטודנטים מהרויאל עובדים בשיטה קצת שונה. שלב התיכנון לפני העשייה מקבל הרבה נפח ונתח גדול בתהליך הבניה וזה תסכל אותי, אולי בגלל היותי בעלת ניסיון ובעלת אורינטציה פרקטית. אך הדבר המשותף לכולנו היה היסודיות שבה עבדנו והרצון העז לפרוץ את הגבולות של כל העולם. כל מפגש הציב אתגר חדש ועימו ההתרגשות עצומה שהנה, העבודה המשותפת נרקמת, וזה הורגש מכל הצדדים.

mlerman2

אחרי:

במפגש השני רובי הודיעה בחגיגיות על פגישה עתידית בניו יורק עם חברת האופנה Mayiet האמריקאית על מנת לעניינם במוצרים אלו ובשיתוף פעולה עם הרוקמות (כך שאנו מצפים כולנו להתפתחויות חדשות וחיוביות). לעבודה המרובה נוספה חברות יפה ביני לבין נוי גולדשטיין מהמחלקה לעיצוב אופנה בתואר הראשון, דבר שהוביל ליזום יחד ובהתנדבות גם לאחר סיום הפרויקט סדרת צילומי אופנה שאותן עיצבנו לכדי לוק-בוק, בכדי שרובי תוכל להשאירו בפגישותיה השיווקיות.

ואי אפשר שלא לציין את עידית ברק, מנחה מהמחלקה לעיצובהאופנה בשנקר, שהיתה המנחה הראשית שלנו בקבוצה. רמת המסירות שלה, ההכוונה המדויקת והרצון להוציא מוצרים ברמה גבוהה דחפה אותנו לעשייה ללא גבולות. זכות היתה לי להכירה.

ההגשה הסופית של הפרויקט היתה במרכז פרס לשלום, דבר שהסב חגיגיות נוספת לקבוצה שלנו. ההגשה כללה את הקולקציה הכוללת 11 פריטים, מיתוג ואתר פיילוט שעובד! קבוצת הנשים הרוקמות קיבלו פסי מעבר בכדי שיוכלו להשתתף בארוע וכשרובי דמלין הגיעה עמם ראיתי את ההתרגשות בעיניה. בעיני הגיעו עוד פעם הדמעות אך הפעם הן היו אופטימיות, וגם קצת בגלל העייפות…

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden