איור עכשיו. מפגש 97: שירלי רחל רוכמן

הגליון הראשון שלו יצא לפני פחות משנה, אבל לפחות בדבר אחד מגזין ליברל – ירחון עצמאי, שמתעסק בעיקר בפוליטיקה, תקשורת ותרבות – כבר הספיק להיות יוצא דופן לעומת מגזינים אחרים. יותר מ-80 אחוזים מהדימויים המרכזיים שמופיעים בו הם איורים מקוריים מוזמנים! המאייר הקבוע של שערי המגזין הוא אלון ברייאר, את הראשים בטורים הקבועים מאייר ערן מנדל, את הטור של אמנון לוי – נועם וינר, את הטור של רוגל אלפר – תום אנגלר ואת הטור של אביעד קיסוס – יותם כהן. בנוסף הופיעו בו איורים של יונתן פופר, דניאל גולדפרב, יואל פלדמן, יניב טורם, זוהר וינר, רונלי פאר, דנה פאר, עידו הירשברג, איתי בקין, אפרת חסון, יוסי לגזיאל, עדי אלקין, ​ארקדי זייפמן, עמשא מנחם, סיון ברון ואור בראל (וסליחה אם השמטתי מישהו).

אחת האחראיות העיקריות לכך היא שירלי רחל רוכמן, העורכת הגרפית של המגזין. ״האיור הוא אחד הדברים הראשונים שאומרים לי על העיתון, שהאיורים נורא יפים״, מספרת רוכמן, בת 34, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2006). לאחר הלימודים עבדה במשך תקופה קצרה בסטודיו אדלר וברשת שוקן, שנתים וחצי בגלובס כעורכת גרפית של מגזין פירמה ושל המוספים החד שנתיים, שנה כעורכת הגרפית של המהדורה הירושלמית של מגזין טיים אאוט ירושלים, ובשמונה חודשים האחרונים היא העורכת הגרפית של ליברל. במקביל לימדה במכללת גורן וחוג לעיצוב בסמינר הקיבוצים.

״הההחלטה להשתמש באיור היא חלק מהחזון של רותם, עורך המגזין. אני חושבת שמבחינתו אם היה אפשר לצרף איור לכל התכנים הוא היה עושה את זה. באופן כללי זה נשמע לי מאד מתאים לאופי של התכנים שמתפרסמים במגזין. הוא מתעסק בעיקר בפוליטיקה וגם מגזינים גדולים אחרים בעולם נותנים במה לאיורים. אלה תכנים שקשה לצלם אותם וקשה גם למצוא דימוי מתאים מאימג׳ בנק. בנוסף זה גם מקום שמאפשר להביע עמדה דרך מאיירים. קשה להציג דימוי עכשווי בכתבות תחקיר וכתבות עומק, למצוא צלם שתיעד תופעה לאורך זמן, ואין דרך טובה מהאיור כדי להעביר ביקורת, להביע עמדה, לכוון את הדימוי למקום שאנחנו רוצים.

״לפעמים לנו יש רעיונות משלנו לאיור, לפעמים אני מתעקשת לתת למאייר לחשוב מה צריך לעשות. לפעמים, כשלנו קשה לתווך את הרעיון, אנחנו מחברים בין המאייר לכתב, אבל אני לא אוהבת לעשות את זה. בנוסף, הרבה מאיירים – בעיקר צעירים – מתעקשים לקרוא את כל הכתבה לפני שהם מתחילים לאייר אבל לדעתי זו טעות. תפקיד האיור הוא כמו כותרת, למשוך את הקורא ולא לספר את המסקנה. הרבה פעמים המאייר מתעכב על פרטים, מחליט בעצמו מה עיקר ומה טפל ועושה את עבודת העורך. זו נראית לי שגיאה שמאיירים צריכים ללמוד ממנה״.

״חשוב לי שהאיורים יהיו שונים מכתבה לכתבה. כשמדובר בפורטרטים של אנשים מוכרים, פוליטיקאים בעיקר, צריך לדעת לעשות את זה כמו שצריך. כל הסגנון הילדותי פחות מתאים לנו, וגם יש משהו בסגנון ובקו העיצובי של המגזין שהוא מאד נקי וגיאומטרי, אז באופן טבעי יש לי משיכה לאיור יותר וקטורי ופחות ידני. אין לנו הרבה משחקים של הצצללות וטקסטורות, אנחנו מאד וקטורים בעיצוב שלנו, אבל קשור גם לתהליך העבודה: מאד קשה לשנות סקיצות או איורים שנעשו ביד. וגם, אני חושבת שהרבה מאיירים שעובדים ידנית נשענים על האסתטיקה של הטכניקה ופחות על הסיפור (אבל זו לא אקסיומה). באיור עיתונות הטכניקה משרתת את הסיפור ולא הפוך.

״מצד שני קל יותר לפתח שפה אישית שנובעת מחומריות ופחות מעולם וקטורי, ואני מחפשת מאיירים שלקחו את השפה הווקטורית ופיתחו שפה אישית, זה משהו שקצת חסר. מאד. יש הרבה מאיירים שעובדים מאד דומה כשהם עובדים במחשב, משהו בצורת הצביעה שלהם, שם הם יותר דומים אחד לשני בניגוד לטכניקות הידיניות. אבל שוב, הבעייה שהאיור הידני מאד מגביל את הדיאלוג בין המערכת למאייר ובעיתונות הדיאלוג הזה מורכב, ומשתתפים בו המאייר, העורך ואני״.

 

״למה אין עוד מגזינים שעובדים עם איור? זה לא כסף, בוא נתחיל מזה. לא תמיד צלם יעלה פחות ולפעמים יש הפקות שלא רק שזה עולה יותר, זה גם לוקח יותר זמן. הרבה פעמים זה תלוי תוכן: אם אפשר לצלם את הבן אדם ולא לאייר אותו אז עדיף, אני חושבת. הייתי שמחה לצלם את ביבי בפוזה ביקורתית, אבל אני לא באמת יכולה לעשות את זה.

״הסיבה השנייה היא שיש עורכים שמאד מפחדים מזה. הם מפחדים לאבד את השליטה על האמירה שלהם, על התיווך הזה שקורה בין הקורא לטקסטים. זה תלוי בעורכי התוכן שצריכים לדעת לשחרר. מאייר יכול להשתלט על אמירה של כתבה ובשביל לדעת איך לעבוד עם זה צריך אומץ. אולי זו גם הסיבה שעורכים עובדים עם מאיירים בעיקר בטורים אישיים: זה משהו אישי, והם גם מקשרים בין הכותב למאייר וכמעט ולא לוקחים בזה חלק״.

 

“אני חושבת שהתעוררות של הסצינה הידנית באיור היא דבר מאד חיובי בעולם הדיגיטלי שאנחנו חיים בו היום, צצו כמה כשרונות מדהימים. ככלל משהו בשנים האחרונות מתהפך ומתפתחת סצינת כשרונות ברוכה. מאפיין אחר שלה הוא יותר עצמאות, יותר מאיירים שיוזמים, עושים לבד, נחשפים לעולם, משתתפים בתחרויות. זה משהו שהדור שלי לא עשה. הם גם מעיזים הרבה יותר מבחינת הסגנון האיורי שלהם.

״יחד עם זאת ממש ממש ממש חסר מאיירים שיודעים לאייר פורטרטים טובים ובשפה אישית. ראו את זה כקול קורא… זו לא בעיה רק שלי, אני זוכרת את זה עוד כשעבדתי בפירמה, ואני מדברת עם עורכים גרפים במקומות אחרים, זו בעיה״.

פוסט זה פורסם כהמשך למחקר על התערוכה אומת האיור וכחלק מהעבודה לקראת שבוע האיור 2015. בלינק אפשר למצוא את כל הראיונות שהתפרסמו עד כה.