נורא קל לדבר לילדים בדימויים בנאליים או בריבוי צבעוני חסר שליטה. אני משתדל שהעבודות שלי יציעו תרבות ויזואלית אחרת, חושבת, אך בו בזמן מתקשרת

לפני שלושה חודשים פרסמתי פוסט על זכייתם של שלושה בוגרי המחלקה לתקשרות חזותית בבצלאל בתעודת הצטיינות טיפוגרפית של ה-Type Directors Club של ניו יורק. אחד מהם היה עידן ועקנין, בוגר טרי שסיים בשנה שעברה את הלימודים. כשהתכתבתי איתו הוא סיפר לי על עדכון התדמית שהוא ביצע למוזיאון המדע ע״ש בלומפילד בירושלים. אחרי שהוא שלח לי במייל כמה דוגמאות מיד רציתי לכתוב על זה, אבל נאלצתי לחכות עד שהוא יסיים את כל שלושת השפות שמופיעות בפרסומי המוזיאון.

והנה זה קרה. ביקשתי מעידן שיספר על תהליך העבודה, על מקורות ההשראה, החלטות טיפוגרפיות וצבעוניות, ועל האתגר לעצב תדמית שפונה לילדים מבלי להתיילד. אבל קודם כל עוד קצת מהאיורים המקסימים (הייתי שמח אם הייתה לי מכונה כזאת בבית. אני לא יודע מה היא עושה אבל זה נראה לי מגניב):

הי עידן. מה שלומך?

מעולה. ואתה?

לא רע בכלל. יום חמישי הטוב

(:

יפה. בוא תגיד כמה מלים על עצמך, מה למדת, מתי, איפה, בן כמה ומה עשית מאז ככה בכללי

אחלה. אני עוד מעט בן 27, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל מהשנה האחרונה (2014). ירושלמי Born and Raised. בשנה האחרנה ללימודים ועד עתה עבדתי כמעצב הגרפי של רשות המחקר והחדשנות בבצלאל, ומאז תום לימודיי עובד כמעצב הגרפי של מוזיאון המדע בירושלים

מגניב! איך הגעת למוזיאון?

המוזיאון עובד עם מעצבים תעשייתיים שהם גם מרצים בבצלאל. הם חיפשו מעצב, פנו אליהם, וכך מפה לאוזן התמודדתי על המשרה

יפה. האמת שזה לא ברור מאליו שהם לקחו מעצב חסר נסיון, בדרך כלל מקומות מהסוג הזה לוקחים אנשים עם יותר ותק

לגמרי. זאת גם הייתה ההתלבטות של ההנהלה, הם שיתפו אותי במעמד הראיון ולאחריו

אז אני יודע שאתה לא הבן אדם לשאול אבל בכל זאת – מה שכנע אותם?

המעצבת שהחלפתי, שהייתה ממקבלי ההחלטות, סיפרה לי שראו בתיק העבודות שלי זיקה לפרויקטים חינוכיים. אחד היה עיצוב חדש לספר מדעים לכיתה ז׳, והשני היה פרויקט הגמר שלי, זהות גרפית חדשה לתיכון שליד האוניברסיטה, או בשמו הידוע הליד״ה

האמת שזה אחד הדברים שאני אוהב ומעריך בפרויקטים במחלקה בבצלאל, שנותנת דגש על עבודה עם מוסדות תרבות מקומיים

כן. בבצלאל דוחפים לפרויקטים חברתים-חינוכיים וגם מעודדים ״לדחוף את הידיים לבוץ״ הישראלי

אז בוא נדבר תכל׳ס על העבודה במוזיאון ועל המיתוג החדש. איך זה קרה ומה היה הבריף?

ראשית, חשוב לציין שלא מדובר בתהליך של מיתוג, אלא בעדכון הנראות תחת גג המותג הקיים. המטרה הייתה לרענן ולהרחיב את השפה החזותית של המוזיאון.

עם כניסתי לתפקיד המעצב של המוזיאון לקראת תחילתה של 2015 נתבקשתי לעצב ברושור ומפה לקהל הרחב בשלוש שפות, חוברת לסיכום פעילות המוזיאון, כרטיס כניסה חדש ועוד מוצרים שונים שהתווספו עם הזמן. מדובר במוזיאון מדע אינטראקטיבי שקהל היעד המרכזי שלו הוא משפחות ושמבקרות בו קבוצות רבות ממערכת החינוך. קראתי קצת על התוכנית השנתית המיועדת, אספתי השראות ורפרנסים, וגיבשתי שפה גרפית ואיורית שאוכל ליישם בפורמטים הנדרשים מעת לעת

אוקיי. אבל מה זה אומר תכל׳ס מבחינה צבעונית / טיפוגרפית / סגנונית, עדכון הנראות תחת גג המותג הקיים? מה היה קודם לעומת מה שיש עכשיו?

לפני זה כמעט כל הפורמטים עברו מספר ידיים של מעצבים שונים, אך נותרו על אותו הבסיס, מה שיצר שעטנז של מספר תפיסות עולם. הרגשתי שנכון לנקות את האבק ולהציג נראות עדכנית שתהווה יסוד ותו תקן להמשך. מבחינה טיפוגרפית הוספתי ל״ארגז הכלים״ של המותג את הפונט siruca הלטיני, יחד עם הגרסה העברית שעוצבה ע״י מיכל סהר. הרגשתי שהקינטיות ותחושת המכניקה של הפונט יתאימו למוזיאון, ושהשילוב שלו, עם פונט המוזיאון המקורי ״פאוזה״ (שהם קצת דומים, לטובתי ולרעתי), מייצר משהו חדש שמדבר גם עם השפה האיורית שגיבשתי במקביל ושעליה ארחיב בהמשך.

הצבעוניות לקוחה משלושת צבעי הלוגו של המוזיאון (עם מעט חידודים שלי). בעיניי, השילוב שלהם הוא מעניין וייחודי ולכן החלטתי לקחת אותם קדימה. הקפדתי על נוכחות מדודה של שחור שמכייל את המערך הצבעוני, והצמצום הצבעוני לשלושת צבעי המוזיאון + שחור מציג מערך ויזואלי מגובש ומזוהה שלא היה קיים לפני זה. אולי זה נשמע פשוט לקחת את צבעי הלוגו ולהניח אותם במרכז, אבל היה מדובר בשינוי שגרם לצוות העובדים וההנהלה להרים כמה גבות

וואלה. מעניין… מה אתה יכול לספר על האיורים וההשראה לאיורים?

החלטתי לאייר אימג׳ מוביל של מכונה לא הגיונית ברוח תנועת המייקרים. זוהי תנועה שצמחה בחוף המערבי בארה״ב בשני העשורים האחרונים, תרבות המעודדת התנסות ו״חשיבה עם הידיים״, מטפחת יצירתיות ומשלבת בין אמנות, מדע, טכנולוגיה, המצאה, יצירתיות, תבונת כפיים והרצון לשתף. היא מתבטאת ביצירה בעלת מנעד רחב של שימושים, החל ממכונה עם איזשהו פלט ויזואלי או קולי וכלה במכונות ללא תכלית.

עקרונותיה של התנועה באים לידי ביטוי במוזיאון, בתערוכות, בסדנאות ובפעילויות. כשאיירתי את המכונה היה חשוב לי שיהיה בה הגיון פנימי ומגוון של התרחשויות, שיזמינו להיכנס אליה ולהבין את התחומים שבהם המוזיאון נוגע ואת הלך הרוח בו. מתוך המכונה יצאתי לסדרה שלמה של איורים ואייקונים המשלבים בין תרבות ״לחשוב עם הידיים״ לבין מדע וטכנולוגיה במובן המוכר והמסורתי שלהם

מעניין אותי לשאול בהקשר של קהל היעד של המוזיאון, שאני מניח שהוא ברובו משפחות וילדים – עד כמה זה היה גורם מנחה בעבודה ובמה זה התבטא

זה היה גורם מאוד, אם לא הכי חשוב בעבודה. בבניית הנראות מאוד השתדלתי שלא להתיילד ולעצב שפה שתדבר גם לילדים וגם להוריהם, ובעיקר שתשקף את המוזיאון. נורא קל לדבר לילדים בדימויים בנאליים או בריבוי צבעוני חסר שליטה. אני משתדל שהעבודות שלי יציעו תרבות ויזואלית אחרת, חושבת, אך בו בזמן מתקשרת.

מלבד עיצוב הפרינטים אני גם מעצב את החלל הגרפי של המוזיאון, תערוכות, מוצגים, כתוביות וכד׳. אני מאוד מקפיד על הטיפוגרפיה בחלל: פונטים, גודל אות, צבע וקונטרסט, גובה קריאה וכד׳. אני מודה שאני קודם כל חושב על הילדים, מה יותר נוח בעבורם. אני בטוח שכך מצפים גם הוריהם (:

כשהתחלת לעבוד הסתכלת קצת מה קורה במוזיאונים אחרים מהסוג הזה בעולם? במוזיאונים בכלל?

בהחלט. אני מאוד מקפיד לבדוק, להסתכל, לגעת. עם זאת, רוב המוזיאונים מציגים אמנות, היסטוריה ועיצוב וקהל היעד שלהם שונה מאוד. אם יש מוזיאונים שיסתפקו בלייבלים שחור על לבן בגודל אות 23, רוב הפעמים אני נדרש לפתרונות אחרים, גם מבחינת הפקה ועמידות: הילדים הישראלים זה לא הילדים השוודים (:

אני מניח שאתגר נוסף היה לעצב מערכת תלת לשונית, נכון? איך התמודדת עם זה?

בהחלט. אחד האתגרים הטיפוגרפים הוא המערכים התלת-לשוניים שלהם אנו מחוייבים כמעט בכל הפורמטים. אני מוצא את עצמי כמעט בכל תערוכה או אירוע מייצר מערך תלת לשוני חדש; זה גם אומר לרכוש לא מעט פונטים. מצאתי למשל שבהרבה מקומות במרחב הישראלי השפה הערבית מעוצבת כ-Seconed Best לעברית וללטינית ולכן היה לי חשוב לתת לה התייחסות שווה. אם בעברית ובלטינית בחרתי בפונטים סנס סריפיים מודרניים, כך גם בערבית. אני מתייעץ המון עם העובדים הערבים לגבי הטקסטים בערבית ואני מתעקש על שוויון בהתייחסות ובנראות

יפה מאד! ואפרופו התייעצות, איך היה לקפוץ למים העמוקים בבריכה, אחרי שבבצלאל יש מנחים וביקורת כל הזמן, ופתאום אתה פה לבד וצריך להוכיח את עצמך?‎

האמת שזאת שאלה סופר מעניינת. פעם הייתי רגיל לקבל ביקורת ממעצבים – מרצים או סטודנטים. פתאום אני מקבל ביקורת מאנשי תוכן, מדע, חינוך. אני מוכרח לומר שדווקא אנחנו, המעצבים, שקועים בהרבה קונבנציות לגבי עיצוב. אתה יוצא מבצלאל עם ״ספר חוקים״ לגבי מה מותר ואסור בעיצוב ופתאום ביקורות של אנשים מתחומים אחרים מאירות את עינייך לגבי עיקר ותפל. הצוות אצלנו מאוד ותיק ומנוסה וגם מעורב בתהליכי העיצוב, ודווקא פתרונות שהם מציעים, שאולי פעם הייתי נוהג לשלול על הסף, מוכיחים את עצמם

אתה יכול אולי לתת דוגמה?‎

עיצבתי לא מזמן תערוכה בנושא חלל ועבדתי עם אחד מאנשי התוכן, פיזיקאי. היה לנו כמה סוגיות בנוגע לעיצוב הטקסטים במהלך העבודה המשותפת ודווקא היו כמה פתרונות שהוא הציע, שעבדו טוב. למשל, כותרות שכתובות דווקא למטה או יישור הטקסט בבלוק. אני זוכר שבבצלאל, בקורס טיפוגרפיה שנה ב׳, אמרו לנו לא להשתמש ביישור בלוק בטקסטים, כיוון שהוא גורם לטקסט להראות כמו טקסטורה. אבל אז לא נאלצתי להעמיד שלושה גושי טקסט בשלוש שפות שונות. פתאום דווקא יישור הבלוק הוא בדיוק מה שהייתי צריך בשביל לאחד את שלוש השפות

איך אומרים – כל מקרה לגופו… בכל מקרה באופן אישי אני מאד אוהב את התוצאה הסופית וחושב שהיא עדכון חשוב ומרענן למוזיאון! משהו נוסף שצריך להגיד לפני שמסיימים? ‎

תודה רבה! ומקווה שיצאו לנו עוד הרבה שיחות כאלה (:‎

בהחלט!‎

–