כל מה שחשוב ויפה
מתוך תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, 2015

גן עצים פראי שנולד כגריד מובנה מעשה ידי אדם, ולאט לאט, כדרך הטבע, הוא מקבל חיים משל עצמו

בחישוב מהיר אני יכול להגיד שביקרתי הקיץ בתערוכות בוגרים של משהו כמו 30 מחלקות, וראיתי אלפי עבודות של מאות בוגרים. אם לשים לרגע את איכות העבודות בצד, הייתה תערוכה אחת שבלטה מעל כולן: התערוכה של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שאצרו נעמי גיגר ודנה גז מסטודיו ג2 (שגם עיצבו את התדמית היפהפיה של התערוכה השנה).

ולמה היא בלטה? במילה אחת: האוצרוּת. אותו מהלך שיש הסבורים שלא צריך להפעיל אותו כשמדובר בתערוכות בוגרים. שכן, יש כמה גישות לתערוכות בוגרים ולאירועי סוף השנה בבתי הספר לאמנות ולעיצוב: חלקן נובעות מאידיאולוגיה, חלקן משיקולים כספיים, וחלקן מעצלות ומקיבעון מחשבתי. ובכל שנה אני תוהה מחדש: אם כבר משקיעים את הזמן, את הכסף, את המשאבים ואת האנרגיות לעשות תערוכה ולהציג את עבודות הבוגרים – האם לא כדאי להתעכב לרגע על משמעות המושג ״תערוכה״? להקדיש מחשבה לשאלות כמו מה מציגים, איך מציגים, מה ליד מה, מה מקדימה ומה מאחורה, מה מימין ומה משמאל, מה בהתחלה ומה בסוף. וכן הלאה. ושלא תהיה תחושה שהכל קצת אקראי.

וכשביקרתי בתערוכה שאצרו גז וגיגר הרגשתי שמתייחסים אלי כמו צופה ומבקר אינטלגנט; שהושקעה מחשבה רבה בכל השאלות של תצוגה, בנסיון להציג מצד אחד טוב ככל שאפשר את עבודות הבוגרים, ומצד שני לתת למבקר תחושה שזו תערוכה אחת, מחלקה אחת, מבלי להשתלט יותר מידי על העבודות (ענין שלכאורה לא אמור להפתיע כשמדובר במחלקה שכל עניינה הוא תקשורת חזותית, שנמצאת באקדמיה לעיצוב ולאמנות).

האם התערוכה מושלמת? לא. האם אפשר היה לעשות אותה אחרת? ודאי. כל מי שניסה להציג אי פעם עיצוב ככלל ותקשורת חזותית בפרט, יודע שזה לא עניין פשוט: איך מציגים בתערוכה אוביקט שאמורים להשתמש בו? איך מציגים אינטראקטיב ומסכים בעולם שמאבד סבלנות מהר כל כך? איך מציגים 300 עבודות של כמעט 100 בוגרים? אלו בדיוק השאלות שהפניתי אל נעמי ודנה. ואם לא ביקרתם עדין, אל תפספסו: התערוכה תינעל ביום שישי הקרוב, ה-7/8.

VC01

Yuval:

בוקר טוב!

Dana + Nomi:

הי, בוקר טוב!

Yuval:

תגידו, אני חייב לשאול: הצלחתן לנוח מאז הפתיחה? או שהיה המון במה לטפל גם אחרי והיה צריך להתפנות לפרויקטים אחרים של הסטודיו?

Dana + Nomi:

כן, נחנו קצת ועדיין מתאוששות… וכמובן חזרנו פול-פאוור על הפרויקטים שחיכו קצת בצד

Yuval:

יפה! אז שבוע וקצת אחרי הפתיחה, ועוד לפני שנתחיל לדבר על התערוכה, איך אתן מסכמות את החוויה? מה אתן יודעות עכשיו שלא ידעתן קודם?

Dana + Nomi:

זאת הייתה חוויה אינטנסיבית ומרתקת. לא משנה כמה תכננו מראש, בכל זאת תמיד הנתונים השתנו כל הזמן. זה לימד אותנו דבר או שניים על גמישות ושינויים מהירים תוך כדי תנועה.

לפני שהתחלנו את העבודה על התערוכה נפגשנו עם כל מי שעשה את זה לפנינו בבצלאל (יעל בורשטיין, מיכל סהר, נועם שכטר, להב הלוי וגיא שגיא) ואספנו אינפורמציה. הרעיון של התערוכה הזו הוא שכל שנה ניגשים אליה לגמרי מחדש, בקונטקסט של מה שקורה עכשיו בעיצוב גרפי, בתוך המחלקה, וגם בקונטקסט של השנים הקודמות.‎

Yuval:

ובכל זאת מעניין אותי לדעת מה הבנתן על הדבר הזה שנקרא תערוכת בוגרים שלא ידעתן קודם, או שחיזק את הנחת היסוד שלכן?

Dana + Nomi:

זאת באמת שאלה מעניינת. אחד האתגרים הגדולים בתערוכה כזו הוא למצוא את האיזון בין העובדה שזו תערוכה של 90+ בוגרים/ות שעומדת בקצה ארבע שנות לימוד מטורפות שלהם/ן וצריכה להציג כל אחד ואחת בצורה הכי טובה והכי מלאה שאפשר, ובין העובדה שהתערוכה צריכה להיות רלוונטית בהיקף שלה – כמה המבקרים/ות יכולים/ות להכיל ולקלוט. התערוכה שלנו מכילה קרוב ל-300 עבודות, ובתוך הארכיטקטורה הפסיכית של בנין בצלאל בהר הצופים זה אתגר לא קטן. הנחת היסוד שלנו הייתה שליצור את המערך הזה זה אפשרי, ועדיין נדהמנו לגלות שזה אכן ככה

Yuval:

מה בכלל היה הבריף שקיבלתן מהמחלקה? מה שציינתן עכשיו או שהיו סעיפים יותר ספציפיים?

Dana + Nomi:

הבריף היה פתוח לגמרי. הדבר היחידי שהוגדר מראש הוא שיהיה ״חדש״

 

VC07 VC08 VC04

Yuval:

ומאיפה הגיע הקונספט של החורשה?

Dana + Nomi:

ה״חורשה״ הגיעה מתוך מחשבה על עיצוב גרפי דו-ממדי שיושב גם על ציר עומק: הרבה מהפרויקטים של הבוגרים/ות הם מרובי פורמטים ועוברים בקלילות בין פרינט למסך, ורצינו לברוא מיכל שמצליח לתפוס את המכלול במבט אחד. ה״חורשה״ היא גן עצים פראי שנולד כגריד מובנה מעשה ידי אדם, ולאט לאט, כדרך הטבע, הוא מקבל חיים משל עצמו.

בתערוכה יש עבודות רחבות היקף של מחקר ויזואלי ואנליטי לצד ספרי סקיצות אקספרסיביים, עבודות הפועלות בחזית הטכנולוגיה לצד תקליטי ויניל נוסטלגיים, כמו גם פרויקטים המשלבים כמה מדיומים עם זליגה חופשית ביניהם. ה״חורשה״ משחקת עם הריבוי הזה, ובאמצעות התלת–ממד מציגה חגיגה של עיצוב גרפי מלא רבדים.

לצורך הפרויקט חברנו לאדריכלית מדהימה, מירב סודאי. היא תכננה את המרחב הארכיטקטוני של התערוכה מחדש, ועיצבה אובייקטים / אמצעי תצוגה המייצרים התרחשויות משתנות מחלל לחלל וריבוי נקודות מבט על העבודות

Yuval:

באיזה שלב הגעתן למסקנה שאתן צריכות להיעזר באדריכלית? כי זה לא דבר נפוץ בכלל. ואם כבר – אני תמיד תוהה – איך זה שבמחלקות רבות (ולא רק בבצלאל) מלמדים מעצבי תערוכות שלפעמים נדמה שכשמגיעות תערוכות הבוגרים הם שוכחים את כל מה שהם יודעים, והתערוכות נראות לא משהו, במילים עדינות (ללא קשר לאיכות הפרויקטים והעבודות כמובן)

Dana + Nomi:

ברגע שהחלטנו על קונספט של עבודה עם תלת-ממד, היה ברור שאנחנו צריכות שיתוף פעולה עם מישהו שזה המקצוע שלו. אנחנו נורא אוהבות עבודה בצוות ושיתופי פעולה עם אנשי מקצוע מצויינים בתחומם. על התערוכה עבדנו בצוות של ארבעה אנשים: אנחנו, מירב ואיל זקין המדהים (אוצר המשנה), ובסופו של דבר השיח המקצועי בין כולנו היה מרתק ומאוד פורה.

לפי תפיסתנו, חלק מהותי מלהיות מעצבות הוא לדעת איפה לשלב את אנשי המקצוע הנכונים לפי מומחיות. ברור לגמרי שגם אם יש למעצב גרפי ענין בתפיסת חלל (ויש לנו), זה לא אומר שהוא או היא יכולים לעצב חלל תערוכה מדוייק או לתרגם את חזון לתכנון מעשי. מירב הצליחה לקחת את המילים שלנו על הקונספט, לתרגם אותם לתכנון, והכי חשוב – להוסיף עליהן את החזון העיצובי שלה

Yuval:

אז בואו נעבור לתכל׳ס: איך בכלל מתחילים? איך אוספים את העבודות? איך מחליטים מה מוצג איפה? מה מראים מכל פרויקט? אני יודע שרק על השאלה הזאת אפשר לענות במשך יום שלם, ובכל זאת… בואו תנסו להתמקד בדברים החשובים

Dana + Nomi:

: ) יש כאן אכן מערכת לוגיסטית מטורפת, עם עשרות טבלאות מורכבות בגוגל-דוקס, שיחות אישיות עם כל סטודנט/ית, ראינו את כל ההגשות והגשות הביניים, אספנו מקטעים של כל הפרויקטים והצבנו אותם בתוך הדמיות על המסך וגם על הקירות בסטודיו. בניית התמות הנושאיות של התערוכה קרתה תוך כדי העבודה, לדוגמה, באובייקט המרכזי של קומה 8 התקבצו באופן אינטואטיבי אוסף עבודות שעוסקות במרחב המקומי הישראלי

Yuval:

באופן אינטואיטיבי או כי זה אחד הנושאים שהמחלקה מקדמת כבר כמה שנים?

Dana + Nomi:

יש לנו אינטואיציה טובה

: )

facebook_490

VC12 VC11

Yuval:

בוא נתקדם לשאלות הקשות יותר… ונתחיל באינטראטקיב. לתחושתי עדיין לא פוצחה הנוסחה איך להציג סרטונים ואתרים בתערוכות בכלל, לא רק בתערוכות בוגרים, מה שיוצר מצב שלפעמים הפרויקטים האלו די מתפספסים. אני חושב שבמקרה הזה אולי זה גם קורה כי יש המון עבודות. מה אתן חושבות יקרה בעתיד בתחום? ואתן מסכימות איתי בכלל?

Dana + Nomi:

כן, זה נכון. הנסיון שלנו לטפל בזה היה להציב פרינט מאותו פרויקט ליד המסך שלו, ועל ידי כך לחזק אותו בתוך הרצף – לפעמים זה עבד יותר טוב ולפעמים לא. היו לנו ה-מון מסכים בתערוכה, גם כי כל שנה יש יותר, וגם כי היה לנו חשוב להציג את פרויקטי הגמר על מסך בודד ולא במקבץ עם עבודות נוספות. ובעתיד, אנחנו מקוות שהמסך לא יישאר דו-ממדי, אלא יתחיל אולי לתפוס נפחים אחרים במרחב… אז גם האינטראקציה איתו וכמובן עבודה עם מסכים בתערוכות תהיה שונה לגמרי. בקיצור – אין לנו מושג

Yuval:

יפה! ולשאלה קשה מספר 2: יכול להיות ש-300 עבודות זה יותר מידי? זו אמנם הפגנת כוח מאד מרשימה אבל אי אפשר באמת לקלוט כזאת כמות, בטח אם אתה רוצה לבקר בעוד מחלקה או שתיים (או 20 ומשהו במקרה שלי…)

Dana + Nomi:

300 עבודות זה המון, אבל במקרה של המחלקה שלנו, באופן מובהק, אפשר לייצג את הבוגר/ת בתערוכה יותר טוב עם יותר עבודות. זה נפוץ שפרויקט הגמר הוא ממש לא העבודה הכי חזקה של הבוגר/ת. כדי להתמודד עם הנפחים, ניסינו לצמצם היקפים בתוך הפרויקטים עצמם, וגם להרחיב את שטחי התצוגה על ידי תלייה בשכבות או על ידי כניסה עם אמצעי התצוגה למרכז החלל

Yuval:

מה אם כך (וזו שאלה קשה מספר 3, אבל מכיוון אחר), אפשר ללמוד מהתערוכה על המחלקה ועל מה שמעסיק את הבוגרים של 2015?

Dana + Nomi:

התחומים החזקים של הבוגרים/ות הם בפירוש אימג׳מייקינג ובריאה של מערכות גרפיות מורכבות שיודעות להתאים את עצמן למדיומים שונים. רואים שהגישה העיצובית של הבוגרים/ות הטריים/ות נובעת מתוך מציאות קיימת שבה נתונים נמצאים בתנועה מתמדת ורספונסיבית. האיכות הזו ניכרת לא פחות בפרינט מאשר במסך, דרך אגב

Yuval:

נראה לי שאפשר לדבר על זה עוד שעות, אבל במקום, פשוט נגיד לקוראים – לכו לראות את התערוכה, הנעילה ביום שישי! ‎

משהו נוסף חשוב בכל זאת להגיד לפני שמסיימים?‎

Dana + Nomi:

רק תודה רבה!‎

Yuval:

בכיף! ותמשיכו לעשות דברים יפים‎

*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. סטודנט

    חבל שצוות האוצרים חשב בעיקר איך לייצג את הסטודיו של עצמו ופחות על איך לייצג את הסטודנטים בכבוד. יש עבודות שנתלו בכל מיני פינות נסתרות, בגדלים מביכים, באיחור היסטרי מפתיחת התערוכה וללא שמות היוצרים (שחלקם נוספו, באיחור של שבוע מפתיחת התערוכה).
    מנוכחות של מספר ימים במהלך התערוכה ניכר שהרבה מבקרים לא מבינים חלק ניכר מהעבודות, או החלטות אוצרות תמוהות כמו עומס היסטרי של עבודות במקום מסוים, אל מול קירות שלמים שנותרו ריקים ונותנים תחושה של דלות ומחסור.
    שלא לדבר על הפערים העצומים בין המספר, הגדלים והמיקום של עבודות הסטודנטים שהם "חביבי המחלקה" לכאלה שקצת פחות.

    מרוב עצים לא רואים את היער.

    1. סטודנט 2

      מילים כדורבנות. נכשה כאן שימוש ציני בעבודות של תלמידי המחלקה כדי לקדם את הסטודיו המוצלח גם ככה. אין ספק שלמעט האוצרים והמבקרים שזכו להדרכה מראש המחלקה אין כאן הבנה בסיסית של איך להציג עבודות, אדרבא 300 שכאלה. חוסר אירגון, בלאגן, קירות ריקים, ערבוב העבודות ורמת גימור נמוכה ממש יש בשפע. כסטודנט במחלקה קשה שלא להיזכר בכל אותם מרצים שביקשו שארבע שנים הטיפו לנו על כך שלא משנה כמה העבודה שלנו טובה, אם אנחנו מגישים אותה כשהיא עקומה, מקומטת, ובכלל אי אפשר להבין היכן היא מתחילה ועבודה של חבר נגמרת אז נכשלנו, ועדיף להוריד אותה מהקיר מאשר לדבר עליה. גם כאן, היה עדיף לבטל את פתיחת התערוכה מאשר להציגה לא גמורה, מבולגנת ובעיקר לא מכבדת את הסטודנטים.

      1. סטודנט 3

        ככה זה כשתכנון ההקמה לקוי, מבולגן, לא מתוכנן ולא עומד ביעדים של עצמו. אייפדים ואייפונים עם לייסטים מאולתרים על הקירות (כנראה לא ככה אפל תכננו שהמוצרים שלהם ייראו), מכשירים שלא עובדים מסיבות כאלה שונות ומשונות, תגי שם חסרים ויתר הפתעות. העיקר לעבוד ימים שלמים- פול גז בניוטרל, תוך הוראות סותרות ומבולבלות ובהמתנה אינסופית למקדחה האחת הקיימת בבצלאל.

        1. בוגרת המחלקה ומבקרת בתערוכה

          סטודנט 1,2,3 היקרים (בואו נישאר כולנו בעילום שם.. כי ככה הכי קל..),
          בתור בוגרת המחלקה אני יכולה להזדהות עם התחושות הקשות איתן אתם יוצאים מהסיטואציה הקשוחה והכמעט-בלתי-אפשרי-לצאת-ממנה-טוב הזאת של תערוכת הסיום. הרי לא שפכנו את הקרביים שלנו בשביל שבסוף נצטרך להצניע, או להתפשר, וגם לא לחלוק עם אחרים.ות מקום על פודיום הנצחון.
          אולי כי אני חיצונית לכל סערת רגשות ולתחושות קיפוח, וכי אני לא מודעת לאילוצים הטכניים והתקציביים וכו'- אני יכולה לומר כי זו התערוכה הכי מתקשרת והכי נקייה, שנתנה את המקום הכי ראוי לכל אחת מהעבודות. גם אם הן היו צריכות לעבור שינויים לצורך הצגתן בתערוכה (מה שבד"כ קורה דרך אגב… זה הקטע באוצרות…).
          זו הפעם הראשונה מזה שנים שהצלחתי להסתובב בתערוכה ואשכרה להבין את משמעות הבחירה של מיקומי העבודות. היה שם את ההיפך מגיבוב בלתי מובן של מאות עבודות שאין בינהן כל קשר…
          החללים והקירות ה'ריקים' הם דווקא אלה שאפשרו נשימה, הפנמה, מיקוד ! והעבודות במקומות ה'נידחים' בחלל זוכות לאפשרות הנדירה של התייחדות איתן, אפשרות שלא זכיתי לה בתור מבקרת בתערוכות הקודמות.
          אני מקווה כי תוכלו בעתיד להסתכל על הדברים אחרת. הקיץ חם ומערפל, אבל אולי עוד כמה חודשים יבוא הגשם וישטוף את הצבע השחור שצובע את מחשבותיכם ותחושותיכם.
          סליחה אם יש נימה התנשאותית בדברי.. זאת לא היתה הכוונה. זה סתם כי יש לי פרספקטיבה של זמן…

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden