כל מה שחשוב ויפה
מתוך תערוכת האוסף. צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

דן הנדל: אוסף הוא העתיד של המוזיאון, לא העבר

״אתה לא צריך להבין שום דבר בעיצוב כדי ליהנות מהתערוכה״. דן הנדל, אוצר העיצוב והאדריכלות של מוזיאון ישראל, מסכם שנה בתפקיד בראיון ראשון לפורטפוליו, עם שתי תערוכות עיצוב חדשות שנפתחו בשבוע שעבר

למרות שהמחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל הוקמה לפני למעלה מ־40 שנה (בשנת 1973), דן הנדל, שהחל את תפקידו לפני שנה, הוא האוצר השלישי בסך הכל של המחלקה מיום הקמתה. קדמו לו איזיקה גאון, האוצר המיתולוגי שעמד בראשה למעלה משני עשורים, ואלכס וורד, שכיהן כאוצר בין השנים 1999-2012. במשך ארבע שנים התפקיד לא אוייש, וכעת, שנה לאחר שנכנס הנדל לתפקיד, אפשר להבחין בשינוי המיוחל.

בשבוע שעבר נפתחו שתי תערוכות עיצוב שאצר הנדל. האחת, ״סימני דרך: 60 שנות עיצוב של דן ריזינגר״, המציגה בצורה אינטלגנטית ומעוררת השראה כיצד הטביע דן ריזינגר את חותמו על התרבות החזותית בישראל לאורך 60 השנים האחרונות, תוך שהוא מעצב ומפתח אותה. התערוכה השנייה חושפת למבקרים את אוסף העיצוב של המוזיאון באמצעות הצבה פיזית ואינטראקטיבית יחודית, בוחנת ממה הוא מורכב וכיצד הוא נבנה במשך השנים. ואם זה לא מספיק, בהמשך השנה תיפתח במוזיאון תערוכה שלישית שתתבסס על עבודתו של דוד קרויאנקר.

דן הנדל. צילום: Amanda Kirkpatrick

צילום: אלי פוזנר

אם את התערוכה של ריזינגר קיבל הנדל בירושה, לאחר שזו עברה כמה גלגולים והייתה אמורה להיות מוצגת כבר לפני שנתיים, תערוכת האוסף כבר מאפשרת לבחון מה מעניין את הנדל כאוצר מוזיאלי של מחלקה לעיצוב ואדריכלות. בראיון ראשון מאז כניסתו לתפקיד הוא מספר לפורטפוליו שאת השנה האחרונה הוא בילה קודם כל בלהבין את האוסף: ״מה יש בו? איך מה שהוא כולל הגיע למוזיאון? למה זה שם? איך הדברים האלו קשורים או לא, מזינים או לא אחד את השני? וגם בניסיון להבין איך המוזיאון עובד, איך המכונה הזאת עובדת, ואיך אני יכול לעבוד בתוך הדבר הזה. במובן הזה תערוכות ריזינגר והאוסף היו ׳תירוץ׳ טוב להבין גם את האוסף וגם את המערכת״.

ומה הבנת?

״הדבר אולי הכי קיצוני שגיליתי היה שהאוסף של המחלקה לא היה אמור להתקיים. לפני שהמחלקה הוקמה התקיימה ישיבה שבה הוחלט שהמחלקה תשקיע את מרצה בתערוכות ולא בטיפוח אוסף קבוע. איזיקה גאון היה גם סוג אוצר כזה: ההצטברות של הפריטים במרתפי המוזיאון היא תוצאה היסטורית של התערוכות שהוא אצר, והיו המון תערוכות, שיצרו המון קשרים, ואלו הביאו דברים למוזיאון.

״העניין של איזיקה היה לייצר תערוכות ואינטראקציה עם אנשים, וגם אצל אלכס וורד אפשר להגיד שהרכישות הפעילות היו הרבה יותר מכוונות, טקטיות. הייתה הרבה מחשבה, אבל אני חושב ששאלות כמו מה זה האוסף ומה הוא צריך להיות, אלו שאלות מספיק חשובות להתעסק בהן והייתי שמח להשקיע את מרצי בהן בצורה מאוד רצינית. יש באוסף 10 אלפים פריטים, זה אוסף ענק״.

למה הכוונה?

״קודם כל צריך להבין מה ה׳פורטה׳ של האוסף, וזה קשור גם לסוגיות שקיימות באוספי עיצוב באופן כללי, שאלות שפחות קורות באוספי אמנות. לדוגמה, יש לנו באוסף מאפרה של ׳דנזה׳ שעיצוב ברונו מונארי: אחלה פריט, ההולמרק של העיצוב איטלקי משנות ה־50 וה־60. הבעייה האחת היא שהיא נמצאת בכל מוזיאון עיצוב בעולם, והשנייה היא שעדיין מייצרים אותה. זה מעלה את השאלה למה צריך לאסוף את זה? אני לא אומר כן או לא, למרות שאני נוטה להגיד הרבה לא, אבל פריט שמיוצר בסדרות גדולות ועדין אפשר להשיג אותו? זה מעורר שאלה.

״וזו שאלה שגורמת לך לשאול איפה המוזיאון ממקם את עצמו ביחס אליה? במובן זה הצלילה לאוסף עזרה לי להבין מה החלק באוסף שיש בכל מוזיאון אחר ומה יש רק כאן. לדוגמה, לפעמים יש פריטים שיש רק אחד מהם בעולם, אבל הערך העיצובי שלהם לא כזה מדהים״.

ומטבע הדברים יש באוסף עיצוב ישראלי שיש רק לו.

״נכון, מטבע הדברים המוזיאון צריך לבדוק את המקום ששומר או מטפח עיצוב מקומי. בשנה הקרובה אחת השאלות הגדולות שנעסוק בהן תהיה איך המוזיאון לא רק אוסף יותר עיצוב ישראלי, אלא איך אפשר להפוך את האוסף לשחקן בעל משמעות בזירה המקומית, וזה יכול לקרות בכל מיני צורות״.

מתוך התערוכה של דן ריזינגר

הנדל, יליד 1978, אדריכל, עומד לקראת סיום הדוקטורט שלו בפקולטה לאדריכלות בטכניון. הוא אצר בעבר בין השאר את התערוכה ״נושאת מטוסים״ שהוצגה בביתן הישראלי בביאנלה ה־13 לאדריכלות בונציה, בניו יורק ובמוזיאון ישראל, ואת התערוכה על האדריכל אברהם יסקי במוזיאון תל אביב. בתערוכת האוסף הוא עבד עם עוזר האוצר, עידן אמטי; מעצבת התערוכה, לילך שטיאט; ועם שלושה בוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל – מתן שטאובר, סימונה כצמן ואלי מגזינר – שתרמו לממשק האינטראקטיבי של התערוכה.

התערוכה עצמה מאורגנת כמעין גרף תלת־ממדי והיא מציגה כ־200 פריטים מהאוסף הקיים של המוזיאון. על גבי הגרף, מימין לשמאל, הפריטים מחולקים הפריטים לפי קטגוריות שימוש: מנוחה, משחק, עבודה ואכילה. מלמעלה למטה הפריטים מחולקים מחפצים תעשייתיים ביצור המוני לחפצים יחידים במינם הקיימים רק באוסף המחלקה. אופן החלוקה, והממשק האינטראקטיבי שנוצר במיוחד בעבור התערוכה, מאפשרים לצופה להתוודע לשכבות של ההחלטות במוזיאון ולצירופי המקרים שהובילו להיווצרות האוסף, ולפתח נקודת מבט חדשה על המקום שתופס עיצוב בחייהם.

״כשהתחלנו לעבוד על התערוכה נכנסנו למחסנים – גם פיזית וגם דרך מערכת הקיטלוג. הדפסנו את כל התמונות של כל האוביקטים שיש באוסף, סידרנו על שולחנות וחשבנו מה מעניין להגיד עליהם. זה אלפי תמונות, המון המון תמונות קטנות על שולחן, שעזרו לנו לעשות סדר ולהכיר את האוסף.

״ואז אמרנו, בוא ניקח את הגלריה המאוד קטנה שיש לנו, ונקים תערוכה שהיא לא ההיי־לייטס של האוסף; לא נספר סיפור על העיצוב דרך 100 האוביקטים הכי טובים, אלא נקים תערוכה ונתייחס אליה כדגימה סטטיסטית. ניקח חמישה אחוזים מהאוסף תוך כדי שמירה על היחס בין סוגי השימוש. לא אמרנו זה יותר טוב וזה פחות, ההיגיון של הפרויקט היה לחשוב מבחינה סטטיסטית.

״והתוצאה היא מעין הר, או תל, עם ממשק שמאפשר את החיפוש והחתכים שלא באופן דיגיטלי או מסכי מגע אלא משהו פיזי. למשטח שכל אוביקט יושב עליו יש תאורה הקפית, וכשאתה לוחץ על הכפתורים של החתכים האורות נדלקים ועולה על הקיר אנימציה קצרה שמספרת על הבחירה שלך. זה הופך את התצוגה להרבה יותר קומוניקטיבית, הופך את הדבר המורכב למשהו פשוט ומתקשר: סליידר אחד שאיתו אתה תוחם את השנים וחמישה כפתורים לחתכים״.

צילום: אלי פוזנר

מה יבין המבקר בתערוכה? ולמה זה חשוב שהוא יבין משהו על האוסף?

״אלו שאלות שהתמודדתי איתן די הרבה. גם אני, כשאומרים לי ׳המוזיאון מציג את האוסף שלו׳, אני לא ישר אומר ׳אני חייב לראות את זה עכשיו׳. זה היה ניסיון להראות שאוסף הוא לא משהו מת ששוכב במחסנים, אלא משהו שבוחרים בפינצטה. אוסף הוא העתיד, לא העבר של המוזיאון: הוא משהו שיכול וצריך לעורר שיחה. אתה יודע ומבין שהוא שם, שהוא כולל הרבה דברים יפים, ועכשיו בוא נתחיל להבין איך המכונה הזו עובדת.

״ולמה זה מעניין? כי זה לחשוף את הקהל למה שהוא לא נחשף אליו בכלל, ודאי לקהילת המעצבים. יחד עם זאת, אתה לא צריך להבין שום דבר בעיצוב כדי ליהנות מהתערוכה. גם אתה מן אספן עיצוב, יש לך בבית עשרות פריטים שמישהו עיצב. במובן הזה עיצוב הרבה יותר נגיש מאמנות: ברגע שאתה מבין שהדבר הזה מעוצב, וגם זה וגם זה, ושאתה משתמש בו כל הזמן, הרבה יותר קל להתחבר לתערוכה כמו זו. עד שלא שמנו את כל האובייקטים בחלל התערוכה אפילו אני לא הבנתי את הכוח שיש ל־200 ומשהו חפצים בחדר קטן. יש לחפצים אאורה, וזה לא רק אצלי״.

מה הלאה? מה התכניות לעתיד?

״בסתיו תיפתח התערוכה על ירושלים, שמתבססת על עבודתו של דוד קרויאנקר על ידי מקטעי בניינים ופרטים שתיעדנו, אבל בעיני היא מתעסקת בדמיון, בדרך שבה אנשים מדמיינים את ירושלים. מעבר לכך העניין הטבעי שלי כרגע הוא לשאול שאלות על עיצוב יותר תמטיות ופחות מונוגרפיות, דרך נושאים ולא אישים. הדבר השני שאשמח לעשות זה פרויקטים שאני כמוזיאון יכול להזמין; זה משהו חשוב שמוזיאון יכול וצריך לעשות. והדבר השלישי הוא לנסות ולייצר טריטוריה שתאפשר לנו לעשות פרויקטים טיפה יותר מהירים, מן אאוטלט שמאפשר דינמיקה מהירה יותר. בכל מקרה השנה הקרובה תוקדש לאוסף, מה אנחנו יודעים עליו ומה הוא יכול או צריך להיות. זה דורש הרבה עבודה…״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden