כל מה שחשוב ויפה

ערן לוזון ומיכאל נגארי יחלקו את ירושלים

החרא הזה רק ממשיך לגדול, סרט הגמר של ערן לוזון ומיכאל נגארי בבצלאל, מתחרה בפסטיבל אוטופיה לסרטי מדע בדיוני ואימה. ״כולנו נמצאים בסיטואציה מחורבנת וצריכים להסביר את הצרכים שלנו ולנסות להבין אנשים אחרים״

יובל: הי ערן, הי מיכאל. מה קורה? איך אתם בימי הסגר השלישי

ערן: הי יובל 🙂 בסך הכל בסדר. אני משתדל לנצל את כל מה שמותר כדי לצאת מהבית ולהתאוורר

מיכאל: בקושי התחיל… אני באופן אישי לא מרגיש שינוי

יובל: ואיך בכלל עברה השנה?

ערן: נראה לי שגם לנו, כמו לכולם, הייתה שנה מאוד מטלטלת ובלתי צפויה. אבל עם זאת היה גם די כיף ומרגש, ובעיקר מעניין לראות איך דברים שהיו לנו מובנים מאליהם משתנים ברגע

מיכאל: שנה מאוד מוזרה… חתמה את התואר בדרך שהיה אפשר רק לדמיין בצחוק אבל לא דמיינתי שבאמת ככה. עם זאת אני מצטרף לדברים של ערן

יובל: מוזרה באנדרסטייטמנט… נראה לי שמהבחינה הזו שם הסרט שלכם, החרא הזה רק ממשיך לגדול‎, מתאים לגמרי לשנה הזו

ערן: לגמרי 🙂 בוא נקווה שהוא יתאים רק לשנה הזאת אבל כי נראה לי מיצינו

מיכאל: רק ממשיך לגדול

יובל: בהחלט. בוא נדבר על שיתוף הפעולה שלכם: איך הוא התחיל?

מיכאל: התחיל יפה אי שם בשנה ב׳, במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל

ערן: עבדנו על התרגיל המרכזי של אותה שנה שהיה סרט קצר שמבוסס על קטע קיים. השתמשנו בקטע קומי של טייכר וזרחוביץ׳ עם בדיחות קרש על זוגיות והפכנו את זה למערבון אפל על נקמה. בתהליך הזה גם הבנו שמעבר לזה שאנחנו חברים אנחנו מסתדרים טוב בתוך הפקה, שזה מאודדד לא מובן מאליו

מתוך החרא הזה ממשיך לגדול מתוך החרא הזה ממשיך לגדול

מתוך החרא הזה ממשיך לגדול

יובל: אז היה ברור לכם שאת פרויקט הגמר שלכם תעשו ביחד?

ערן: מממ… נראה לי שלי זה היה ברור ומיכאל קצת שיחק אותה קשה להשגה. אבל אולי זה רק מהצד שלי

מיכאל: לא באמת. אני עברתי שנה קשה בשנה ג׳, לקחתי פרויקט זוגי על הגב. לא הייתי בטוח אם אני רוצה לעבוד לבד או להתחייב שוב

ערן: מה שנקרא היה לו פחד מזוגיות

מיכאל: מכה אחרי מכה

ערן: אם להיות רציניים לרגע, נראה לי שבעשיה מהסוג שלנו זה מאוד קשה לקחת פרויקט לבד, וחשוב למצוא פרטנרים טובים שאפשר לשתף איתם פעולה. גם אם זה אומר לוותר על קצת יומרה יצירתית

מיכאל: מסכים לחלוטין. לא הייתי מצליח לסיים פרויקט לבד בשנה (ועוד כזו). זה דבר חשוב שלמדתי על יצירה

יובל: לגמרי. זה הדבר הכי חשוב – לדעת עם מי לעבוד, וזה הכי פריווליגיה אם יש לכם את האפשרות לבחור עם מי לעבוד. אז איך התחלתם? מאיפה הגיע הרעיון לסרט? ואולי תגידו כמה מילים על מה הסרט בכלל, מה קורה בו

ערן: מבחינת התהליך, חשוב להגיד שזה התחיל בכלל כפרויקט משולש עם דנה פטרוב, שהייתה אחראית בעיקר על התסריט ופיתוח הדמויות (היא פרשה באמצע השנה מסיבות אישיות ולכן המשכנו בלעדיה).

בכל אופן, נקודת ההתחלה הייתה תסריט שכתבתי בשנה ב׳ על נהג מונית שחושב שהוא המשיח, אבל חוץ מקיומה של המונית והאווירה המיסטית שינינו בו ממש הכל. בשלבים המוקדמים בכלל חשבנו שזה הולך להיות מין סרט סיפורים קצרים כזה על דמויות במונית, אבל מהר מאוד הבנו שזה לא ממש מתחבר ובנינו עלילה יותר ליניארית עם סיבה ותוצאה וקשרים בין הדמויות

מיכאל נגארי: הסרט מתאר מסע של דמויות עם גישות שונות לקטסטרופה/כאוס. כל אחת בדרכה שלה מביעה התמודדות, בין אם זאת רויטל שבטוחה שהכל בגללה, ניסים שמתעלם מהסיפור או דן שנמצא בחרדה מבדידות

מיכאל: בסרט אנחנו עוקבים אחרי רויטל, אישה מבוגרת שנכנסה להריון בעקבות עסקה עם השטן, והמחיר היה בקע שקרע את ירושלים ושאב לתוכו חפצים. רויטל מתכוונת להיפטר מהתינוק שטרם נולד בכך שתתאבד אל תוך הבקע: היא נעזרת בניסים, נהג מונית הומלס (שחי במונית) ובדרך הם פוגשים את דן, חיל שננטש במוצב בכיכר פריז.

הסרט מתאר מסע של דמויות עם גישות שונות לקטסטרופה/כאוס. כל אחת בדרכה שלה מביעה התמודדות, בין אם זאת רויטל שבטוחה שהכל בגללה, ניסים שמתעלם מהסיפור או דן שנמצא בחרדה מבדידות

עיר ריקה ונטושה בלי שנצטרך לקום באמצע הלילה

יובל: זה חתיכת סיפור, שאני מודה שדי הפתיע אותי כשראיתי את כל הסרטים של המחזור שלכם בקיץ האחרון. היה בו משהו – אני מחפש את המילה – בוגר? מפתיע? עמוק ומורכב עם הרבה רבדים – בטח ביחס לנושאים שמוצאים אצל בוגרים טריים של בתי ספר לאמנות? וזה עוד לפני שנדבר על הטכניקה

ערן: תודה 🙂 כיף לשמוע

מיכאל: ממש

ערן: אני חושב שכבר בשלבים הראשונים היה לנו ברור שאנחנו מחפשים משהו מאוד מרובד, כי זה מה שאנחנו אוהבים ומתעניינים בו. מצד שני לאורך הדרך היה קשה להסביר לאחרים מה בדיוק אנחנו עושים ולמה אנחנו מכוונים. כאילו, בגלל שניסינו לתפור הרבה רעיונות לתוך סרט אנימציה קצר

מיכאל: עד שהיה מה להראות, ואז גם הקורונה הוסיפה

מיכאל נגארי

מיכאל נגארי. צילום: ערן לוזון

מתוך החרא הזה ממשיך לגדול מתוך החרא הזה ממשיך לגדול מתוך החרא הזה ממשיך לגדול

birds

יובל: אז בואו נדבר על האנימציה והטכניקה שהובילו למראה ה… היברידי הזה שיצרתם בסרט

ערן: היברידי זאת לגמרי המילה!

יובל: אם כי באופן אישי זו אחת המילים השנואות עלי של 2020 אבל במקרה שלכם היא לגמרי הולמת

ערן: חחחחח

מיכאל: אוהבים אתגרים

ערן: יצרנו באופן מכוון שילוב בין טכניקות אנימציה שונות. אני באופן אישי אוהב דברים כאלו ותמיד חיפשתי חיבורים מעניינים. ובכלל שנינו מגיעים מדיסציפלינות שונות – אני מסטופ־מושן ומיכאל מתלת־ממד, אז היה ברור שלא נלך על משהו שהוא טהור אלא על איזה חיבור.

מבחינת הטכניקה עצמה, אני חושב שבסטופ־מושן יש קושי אמיתי תמיד בהבעות פנים; בטח בהפקות קטנות שאין בהן את המשאבים ליצור אלפי ריפלייסמנטים לכל הבעה (הכוונה להעתקים של הפנים עם הבעות שונות וגם עם השלבים בין ההבעות, מה שמאפשר ליצור אנימציה חלקה).

הפתרון של השילוב של הווידאו היה דרך להביא משהו מיוחד אבל גם פתרון הפקתי שהיה אמור לחסוך לנו בזמן לפני הצילומים ובמהלכם

מיכאל: לי היה ברור שבשנה הזו אני מעוניין לגעת בכמה שיותר דברים. ההצעה לייצר בטכניקה הזאת סיקרנה אותי מאוד

יובל: והצילומים עצמם? איך הם קרו? ועוד בימי סגר וקורונה?

מיכאל: השתדלנו להיות כמה שיותר מוכנים לצילומים מבחינת סטים ודמויות. אבל כבר בשלב הזה למדנו שלעבוד ממרחק זה בעייתי

ערן: הצילומים של האנימציה קרו בבצלאל, אחרי שנגמר הסגר הראשון ואיפשרו לנו לחזור לסטודיו ולעבוד. הצילומים של השחקנים קרו בשתי פעימות – פעם אחת בפברואר לפני הקורונה ולפני ששכתבנו חצי תסריט, אז בסוף לא השתמשו בשום קטע משם למעט לטסטים.

והצילומים של ירושלים קרו בשיא הסגר הראשון, שבמובן הזה הגיע בשבילנו בתזמון מושלם וסידר לנו עיר ריקה ונטושה בלי שנצטרך לקום באמצע הלילה. ובפעם השניה ביולי! אחרי שכבר צילמנו חצי מהאנימציה/ מה שהוביל אותנו לעבוד הפוך ולהגיד לשחקנים לחקות את התנועות שכבר יצרנו במקום לחקות את התנועות שלהם. לא מומלץ

ערן לוזון: כולנו נמצאים בסיטואציה מחורבנת וצריכים להסביר את הצרכים שלנו ולנסות להבין אנשים אחרים. הרגע שרויטל מציעה לניסים את הדירה שלה מראה לנו שלשתי הדמויות האלו כבר אין מה להפסיד

יובל: באנדרסטייטמנט… בואו תבחרו כל אחד סצינה מתוך הסרט שאתם אוהבים במיוחד ושמייצגת מבחינתכם את השפה והמהות של הסרט

ערן: תכל׳ס אני מתלבט בין הסצנה של המפגש של רויטל עם ניסים למפגש של שניהם עם דן. בשני המקרים יש פה את מה שהכי חיפשתי בתהליך: החיבור בין דמויות מעולמות שונים לגמרי, וצירוף האינטרסים שנוצר להם בתוך סיטואציה מאוד גרועה שהם לא יכלו לדמיין.

במובן הזה זאת המהות של הסרט – כולנו נמצאים בסיטואציה מחורבנת וצריכים להסביר את הצרכים שלנו ולנסות להבין אנשים אחרים. הרגע שרויטל מציעה לניסים את הדירה שלה מראה לנו שלשתי הדמויות האלו כבר אין מה להפסיד

ערן לוזון

ערן לוזון. צילום: דנה פטרוב

מתוך החרא הזה ממשיך לגדול מתוך החרא הזה ממשיך לגדול

מיכאל: מבחינתי השלב שבו המונית מתחילה להישאב לבקע, אמנם היא דלה מבחינת אנימציית דמויות, אבל שם קורה קסם מעניין כיוצר. נאלצנו להתקדם בלוח הזמנים עם כל מני חוסרים ותקלות שהיו לנו אבל עדיין ליצר אמון אצל הצופה.

לדוגמה, החלק שבו הנשק של דן נמשך אל השמשה ומנפץ אותה: במהלך הצילומים הנשק נשבר כמה פעמים ובשלב מסוים החלטנו שנצלם עם מה שיש (חדי עין יראו בפריימים שהנשק מעוות)

יובל: וואלה. קטעים… אז מי שיצפה בסרט עכשיו בפסטיבל אוטופיה, שיחפש את הקטע הזה. באיזו מסגרת בפסטיבל אתם מציגים?

ערן: במסגרת התחרותית, מסגרת עתידות ומסגרת אנימציה פנטסטית

יובל: נייס. מה עוד? סיימתם את הלימודים לפני חצי שנה ויצאתם לעולם בחל״ת. איך אתם מתמודדים עם זה ומה התכניות?

ערן: כן, אין ספק שזה זמן מוזר לצאת בו לעולם המקצועי

מיכאל: החיים ממשיכים במתכונת שונה. בינתיים הבנו שאנחנו עובדים טוב ביחד ויש כיווני מחשבה על יצירות חדשות

ערן: עבדנו ביחד על הצעה לתחרות של פסטיבל אניניישן וקרן גשר על 90 שניות של הפוגה אבל לצערנו לא נבחרנו. בינתיים אנחנו חושבים על איך לכוון את זה למקום אחר. וחוץ מזה אנחנו מחפשים עבודה ומחפשים עוד הזדמנויות ליצור סרטים במסגרות שונות.

אז אני מחפש עבודה. מיכאל מסודר

מיכאל: ״מסודר״… עובד אדמה. גנן

יובל: אני אמנם מאחל לך שתעשה כמה שיותר סרטים, אבל אם כבר עד אז, זה הזמן להיות גנן. אם יש תחום שהקורונה עשתה לו טוב חוץ ממסיכות ואלכוג׳ל זה האנשים שמחפשים את הטבע בבית בזמן הסגר

מיכאל: ללא ספק אחת העבודות החשובות שקיימות

יובל: מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

ערן: האמת שזה פחות להגיד ויותר לספר. לאורך העבודה על הסרט הגשנו אותו לקרנות הקולנוע השונות אבל מכולן נדחנו. בסוף הגשנו את הסרט לתחרות הפיצ׳ינג של פסטיבל חיפה ושם דווקא זכינו בפרס הגדול. שזה היה כיף ומרגש. אז אולי גם כמסר לסטודנטים שעובדים על סרטים מורכבים שלפעמים קשה להבין אותם בתהליך, בסוף זה מסתדר איכשהו

יובל: אז לפעמים החרא מפסיק לגדול…

ערן: חחחח. בדיוק


פסטיבל אוטופיה 2020
17 בדצמבר 2020 – 10 בינואר 2021

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden