כל מה שחשוב ויפה
אירנה גורדון, על רקע עבודה של אירית חמו. צילומים: ענבל כהן חמו
אירנה גורדון, על רקע עבודה של אירית חמו. צילומים: ענבל כהן חמו

אירנה גורדון: ״עבורי האמנות נוגעת בסוגיות פואטיות וקיומיות בו בזמן״

״הדרך שבה אנחנו שורדים״, תערוכת הבכורה של אירנה גורדון כאוצרת ראשית של מוזיאון פתח תקוה, היא בעיניה נקודת מוצא הקושרת בין אמנות ואקטואליה לקהילה ולסביבה הקרובה והרחוקה

בתערוכה ״הדרך שבה אנחנו שורדים״ מציגים 12 אמנים עבודות בעלות נפח, שכל אחת מהן ניצבת במרחב נפרד ומבודד, עם מעט קשר עין ביניהן, כמו מהדהדות את הקיום בעידן הנוכחי. האוצרת אירנה גורדון בחרה והזמינה לתערוכה עבודות לא קלות, שעוסקות בהישרדות באופנים שונים. הישרדות ממשית, בעבודה של אנרי סאלה, ״1,395 ימים ללא אדום״, שעוקבת אחרי אישה המנסה לחצות את סרייבו תחת סגר ומצור, כשצלפים מאיימים לפגוע בעוברים ושבים, והיא מנסה להגיע אל חזרת התזמורת בצד השני של העיר.

הישרדות כדימוי, בעבודה של אירית חמו ״סופה״, שמפרקת ומרכיבה בשכבות אבק דימוי מופשט בעקבות עבודות הפסיפס של מרדכי גומפל, מאוסף המוזיאון. עלית קרייז מספקת לצופים מדריך קולי אלטרנטיבי, שלוקח אותנו למסע בתוך התודעה שלה ושלנו.

זו תערוכה ראשונה לגורדון בתפקידה כאוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקוה, שאליו נכנסה לפני כשנה וחצי, אחרי 20 שנה כאוצרת עצמאית ואוצרת בסדנת ההדפס בירושלים. ״הרגשתי צורך בשינוי. אהבתי את מוזיאון פתח תקוה, העבודה שדרורית גור אריה עשתה כאן הייתה פנומנלית. הנושאים שבהם עסקה והתוותה עם אוצרים שהזמינה, והובילה גם בכיוון חברתי וגם בכיוון מדיומלי אוונגרדי״, היא מסבירה את המשיכה למקום, ומצדיעה למנהלת והאוצרת הראשית לשעבר, שלנעליה נכנסו היא כאוצרת ראשית ורעות פרסטר כמנהלת המוזיאון.

איה בן רון

איה בן רון

אנרי סאלה. צילום באדיבות האמן וגלריה שנטל קרוסל, פריז

אנרי סאלה. צילום באדיבות האמן וגלריה שנטל קרוסל, פריז

״זה נראה לי מקום איכותי ומוביל ומאתגר ומאפשר לממש מחשבות. מבחינת הדיאלוג – זו אפשרות מעוררת השראה לעבוד עם רעות, לחשוב על הנושאים שמעניינים אותנו, לא ללכת אחרי תבניות מוכרות בהכרח. לנסות להעלות סוגיות חברתיות, אמנותיות ותרבויות. לתת מקום למחקר אינטרדיסציפלינרי – לא רק של האמנויות.

״בעבר היה למוזיאון הרבה קשר לקולנוע ומחול. בשנה האחרונה רעות הקימה יחד עם המנצחת מיכל אורן את תזמורת המוזיאון, שעובדת במקביל לתוכנית התערוכות. במוזיאון יש סוגי אמנות שונים ותחומי מחקר שונים. זה מתחם שלם של תרבות, והשאיפה היא להיות עם הפנים לקהילה; לחשוב איך להיות אוונגרדיים ולהמשיך פעולה של בדיקת גבולות, והצעות מתקדמות וחדשות הן מבחינת האמנות והן מבחינת התרבות, ובו בזמן להיות חלק מן המרקם המקומי, העירוני, הישראלי וגם האוניברסלי״.

איך התפתח הקונספט של התערוכה הנוכחית?

״הדרך שבה אנחנו שורדים היא תערוכה שרוצה לגעת בקשר בין האמנות לחיים, לראות תהליכי הישרדות, במיוחד בשנתיים האחרונות אבל לא רק, החוויה שלנו אחוזה בזה. רציתי שהתערוכה תציע את הריבוי של ה׳להיות או לא להיות׳ הזה.

״זה נבע גם מתוך החוויה האישית שלי. עבורי האמנות נוגעת בסוגיות פואטיות וקיומיות בו בזמן, וזה משהו שהיה לי חשוב לעשות כבר בתערוכה הראשונה. כל אחד מהאמנים מביא אספקט אחר בתוך העבודה שלו. בחרתי באמנים שזה מה שהם עושים.

״הישרדות זה נושא גדול ורחב. מה שהיה חשוב זה הדרך – הדרכים להישרדות, ריבוי של מצבים, ריבוי של רגעים כאלה – של הישרדות. ולכן יש בה הרבה סאונד, והיא אולי קצת תובענית – יש גם סאונד שמבקש זמן, למשל אצל אבי סבג, יש ריבוי קולות שקשורים לפליטות והגירה״.

אבי סבג

אבי סבג

אבי סבג. צילומים: מצילום: מ״ל

שרון פז

שרון פז

כרם נאטור

כרם נאטור

״ההתבגרות בחוויה הזו היא שרידות, מה לזכור ומה לשכוח – מה נותר ואיך שרדת בתוך החוויה הזו. זו החוויה הישראלית וגם האוניברסלית. זה מהלך דוקו פואטי. חלק קרה וחלק מדומיין – איך אנשים זוכרים את הדברים. זה התחבר לי לכך שבפתח תקווה הייתה מעברה ותיקה וגדולה עד שנות ה־70.

״לעומת זאת תמיר ארליך שעוסק בחוויית ההישרדות של הפלישה למרחב הציבורי של הבניין – חוויה אוטוביוגרפית שלו מג׳סי כהן. הוא מסמן שטח, מרחב, מקום לחיות גם בתוך החוויה שלו כגיי, ובתוך זה יש הרבה הומור, בדיחות קרש. אבא שלו היה מספר בדיחות כאלה. הדרך שלו לעבור מקומות קשים אוטוביוגרפים באמצעות ההומור, והמרחב הוא מרחב של השתלטות.

birds

״יש את העבודה של שרון פז – שעוסקת בחוויית הבדידות והתבודדות בעקבות חנה ארנדט; שולחת שאלות לאנשים בעולם ומקבלת קולות שונים שמספרים חוויות. העבודה של איה בן רון, שיוצרת אלגוריה של יופי – מעבר בין החיים למוות. העבודה של איה תמיד עוסקת במקום הזה, במעבר הזה. במי מכריח אותנו לחיות והאם זה שווה את זה. האם יש טעם להציל, האם יש טעם לרפא, האם אפשר לרפא, וזה כמובן מתייחס לתולדות האמנות, כי כל תולדות האמנות עוסקים בסבל ומחלה, אל מול יופי והרמוניה.

״העבודה של אירית חמו, לא עוסקת בהישרדות ברמת התוכן, אבל היא מגלמת בעצמה את הישרדות הדימוי והפירוק שלו דרך שכבות האבק. העבודה של כרם נאטור, שלוקח לעצמו מכל מיני עולמות ודתות – איך הוא שורד להיות מי שהוא דרך הגבולות הנזילים שהוא יכול לנכס לעצמו דרך המרחב של האמנות״.

ישראל קבלה

ישראל קבלה

העבודה של אנרי סאלה, עוסקת בקשר בין הישרדות, חיים ומוזיקה. זה מתחבר לעבודה של ורדי בוברוב, עם סיבוב השיער שמגלם את מחזוריות הזמן, והעבודה של עלית קרייז – שעוסקת במפגש בין הצופה לאמנות, איך תהליך היצירה הוא תהליך הישרדות בפני עצמו. ותהליך הצפייה הוא תהליך הישרדות

״ישראל קבלה יוצר מרחב של מעבדה שמאנית, בין הטבע לתרבות. שבו הכול נוצר מתוך השחור של המים, של האישון. הכול נוצר ומתכלה. יש שם דברים שנוצרים, שאריות של אלמנטים בטבע, הרישום שפורץ שכמו נולד מתוך הטבע או פעולת האמן. תהליך של חיים וכליה שהוא כל הזמן בהתהוות.

״העבודה של אנרי סאלה, עוסקת בקשר בין הישרדות, חיים ומוזיקה. זה מתחבר לעבודה של ורדי בוברוב, עם סיבוב השיער שמגלם את מחזוריות הזמן, שבתוכו מלחמת הקיום הזו קורית. ויש את העבודה של עלית קרייז – שעוסקת במפגש בין הצופה לאמנות, עם רפלקציה עצמית, איך תהליך היצירה הוא תהליך הישרדות בפני עצמו. ועצם תהליך הצפייה הוא תהליך הישרדות, שמאפשר מחשבה אחרת על החיים. אסף רהט בציורים שעובר בין ציור עדין של דרי רחוב – ומשם עובר אל הציורים בהם הוא מבעיר האש, שיוצרת ומכלה״.

תהיתי לגבי המרחק בין העבודות בתערוכה. האם הבידוד של העבודות קשור לנושא התערוכה, הישרדות, בדידות?

״לא זה דווקא לא בא משם. זה נולד מתוך השיחות עם האמנים, היה לי חשוב לתת לכל אמן ולכל עבודה את המקום שהיא מבקשת. מתוך הקשבה לפרויקטים, זה דיאלוג שבו כל פרויקט הוא עולם מלא ויש קשר ביניהם.

״זה לא שרציתי שאנשים ירגישו בדידות, למרות שיכול להיות שזה מה שקרה. רציתי להראות את הריבוי של המצבים. מול הקרוסלה רואים את היופי והכאב ואז אצל אבי מרגישים סחרחורת של זיכרונות וקולות ואז אצל יסמין ורדי הראייה – בכל פעם עוברים חוויה אחרת. מגלים כל פעם משהו אחר בתוכנו שקשור לחוויית ההישרדות״.

הגעתי למסקנה שאני לא מספיק אמיצה להיות אמנית

גורדון למדה ספרות, פילוסופיה וביקורת אמנות, והגיעה לאוצרות לאחר עיסוק בתיאטרון ובתחומי תרבות נוספים. ״חלק די גדול מהחיים שלי ציירתי – כילדה, כנערה וגם בשנות ה־20 שלי. מאוד אהבתי את הציור ואת המחשבה על הציור; ובמקביל אהבתי גם ספרות, תיאטרון, שירה. העניין שלי באמנויות היה תמיד משולב: בציור היה המקום של הזהות שלי, העניין המרכזי שלי, אבל הגעתי למסקנה שאני לא מספיק אמיצה להיות אמנית. ודווקא בגלל זה החלטתי ללמוד ספרות אנגלית (היה לי גם ניסיון להתקבל לבצלאל, לתקשורת חזותית, שלא צלח).

״למדתי ספרות אנגלית וצרפתית וזה סיפק לי את העניין בשפה, בשירה, וללמוד באוניברסיטה העברית בשנות ה־90 היה נהדר. היו המון שיחות על שירה ועל כתיבה ופילוסופיה. התחלתי ללמוד גם יחסים בינלאומיים, גם היסטוריה מעניינת אותי. בסוף הכול נכנס להוויה של האוצרות״.

לאחר מכן נסעה ללונדון ולמדה ביקורת ופילוסופיה של האמנות, ובסופו של דבר את התזה שלה כתבה על תיאטרון, על הקרנבל ועל ההשפעה שלו על היווצרות תיאטרון האוונגרד באירופה, בסוף המאה ה־19. ״כשחזרתי לארץ שקלתי ללכת ללמוד אצל מוטי עומר (שניהל את לימודי האוצרות באוניברסיטת תל אביב), אבל בינתיים עסקתי בדברים אחרים – בתיאטרון ובקולנוע.

״מאוד רציתי להיכנס לתחום האוצרות. ראיתי את המרחב של הגלריה, של המוזיאון, כמו תיאטרון, מקום שהמון דברים יכולים להתחבר בו. אבל לקח עוד כמה שנים עד שהגעתי לאוצרות. חברה המליצה לי עד סדנת ההדפס, ׳מקום נפלא, מנהל נפלא, כדאי לך׳. הלכתי לשם ונשארתי 20 שנה. שם למדתי הכול – מהיסטוריה של אמנות ישראלית, מהאמנים שפעלו, תורמקין וגרשוני, שרון פוליאקין, נלי אגסי ולארי אברמסון״.

במקביל אצרה גורדון פרויקטים רב־תחומיים במוזיאונים ובגלריות בארץ ובעולם, קיבלה תואר דוקטור בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן ולימדה באורנים, בבצלאל ובמוסררה. כניסתה למוזיאון פתח תקווה סימנה את תחילתו של עידן חדש בחיי המוזיאון, עם פיצול תפקידי הניהול והאוצרות. בעוד שרעות פרסטר, במקביל לעיסוקה כאמנית, צמחה בתפקידי ניהול בתוך המוזיאון (פרסטר ניהלה קודם את אגף החינוך של המוזיאון), גורדון מביאה עימה מבט מבחוץ, ויחד הן שואפות ליצור קו משמעותי של תערוכות.

בימים אלה מוצגות לצד ״הדרך שבה אנחנו שורדים״ שתי תערוכות יחיד – ״שורשי אוויר״ של דפנה קפמן ו״קחי אותי מכאן״ של טל שושן. שתיהן עוסקות בנוף וגם בפעולת הישרדות. ״אצל דפנה היופי של עבודת הזכוכית והטקסטים שעוסקים באלימות. אצל טל העיסוק במרחב הביתי״, אומרת גורדון.

והן נשים. אם הייתי נכנסת לחללי התערוכות האלה, אני חושבת שהייתי מזהה שמדובר באמנית אישה.

״עצם היותן נשים, לעמדה הזו יש את הקול שלה במרחב האמנותי, ביחס לחומר ולתולדות שלו, היחס לתפקידים השונים באמנות ובכלל. יש תופרת ויש תופר. כאן היא תופרת, האמנית האמא. אצל טל, שם התערוכה ׳קחי אותי מכאן׳, בלשון נקבה.

״שם התערוכה נבע מכך שהיא הסתובבה בבתי חולים, מהחולים שביקשו שייקחו אותם הביתה. אבל הבית הוא לא תמיד המקום הכי בטוח. הבית מתפורר והתפירה מחזיקה אותו איכשהו״.

האם יש לכן אג׳נדה לקדם נשים – כאמניות או בחברה?

״יש לנו רגישות לנושאים חברתיים שקשורים בנשים, זה מהלך שאנחנו עוד צריכות להוכיח אותו. אבל בו בזמן – אני חושבת שנשים אמניות כיום לא זקוקות לאג׳נדה, במובן הזה שהן פעילות ויוצרות, יש אמניות נפלאות. אנחנו כן מקדמות התבוננות בנושאים נשיים, אם יש פרויקטים בנושאים שהם רגישים וחשובים ויוצרים מודעות, וגם שפה אמנותית שיש לה איכות ואמירה ייחודית״.

דפנה קפמן

דפנה קפמן

דפנה קפמן. צילום: דורון לצטר

טל שושן

טל שושן

האם באמת נשים כבר לא צריכות תשומת לב מיוחדת בשדה האמנות כדי להצליח?

״אני רוצה להאמין שלא. רעות ואני פועלות מתוך מחשבה לראות את כל המורכבויות של אמניות ואמנים. זה משהו שנמצא מול העיניים שלנו. מבחינת תולדות האמנות הישראלית – ברור שעבודה גדולה עוד צריכה להיעשות, מבחינה מחקרית, כדי לראות את המקום של היצירה הנשית, של הפרספקטיבה של האוצרות הנשית, של חוקרות נשים בתוך השדה, שהיה ברובו גברי.

״המודעות היא הדבר החשוב, וזה מתבטא בחלל. חשוב לראות את האופן בו שפת האמנות של יוצרות מעצבת את הנושאים שבהם הן עוסקות. ולראות את ההקשרים הכלל־חברתיים שלהן. נראה לי שזו רגישות בתוך רגישות כללית״.

לנשים יותר קשה לחדור לשדה, האימהות עוצרת את ההתקדמות הרבה פעמים. הדרך שלנו לחזור לפעילות קשה יותר.

״הדרך של נשים לכל מקום קשה יותר. אני רואה כאשה, כאדם את ההתמודדות עם הדבר הזה. תפקידים שמשתנים בחיים, בעיות גופניות. הייתי שותפה לפרויקט הירושלמי ׳סטודיו משלך׳ בתחילת הדרך. זוהי מסגרת שנועדה לאפשר לנשים חרדיות ליצור לאחר הלימודים – מקום לתצוגה וליווי״.

אבל כאן, לדברייך, זה כבר לא נחוץ?

״אני לא אומרת: אני אקח את דפנה (קפמן) ואת טל (שושן) כי הן אמניות. אני אהיה יותר ספציפית בפרויקט, מתוך הראייה שלי. אצל דפנה זה מצוי בעבודה שלה, אם כי צריך להיזהר מקלישאות. היא עובדת בזכוכית ועוסקת ביופי והיא גם אישה, האם זה אומר שהעיסוק שלה נשי? העבודה שלה מרתקת. אני פחות מחפשת את ההבט הנשי ככזה.

״אין לי אג׳נדה פמיניסטית מוצהרת. זה יוצא מתוך עצם העבודה והרגישות, נוצר מקום לנושאים פמיניסטיים. אני לומדת מתוך העבודה של האוצרות והמחקר, גם המחשבה שלי מתפתחת בנושא הזה, דרך המפגש עם אמניות״.

 

איך את רואה את תפקידו של המוזיאון בזירת האמנות?

״לצד הפעולה המחקרית והתרבותית, אנחנו חושבות שהמוזיאון הוא מקום לאמנים. רעות בעצמה כאמנית קרובה ליצירה, וזה בנפשנו, להעניק את המוזיאון כמקום שחושף את עושר ועומק היצירה העכשווית, ומאפשר לאמנים לחשוף מהלכים אמנותיים. להיות המקום הנדיב הזה״.

היא מדגישה גם את חשיבות הקשר לסביבה הקרובה, ומציינת בהקשר זה את פרויקט החממה ״אדם טבע סביבה״, שמתקיים במוזיאון בשיתוף עם חממות מפעל הפיס. ״זה פרויקט שמשלב עבודת אמנים עם הטבע העירוני. יצאנו לפרויקט הזה מתוך המקום והסביבה, יש כאן לצד המוזיאון את גן החי, שיש בו חיות שהצילו, ואת פארק העצמאות. זה מקום של טבעי עירוני. חממת הפיס מממנת השתתפות של חמישה אמנים, ואנחנו הזמנו עוד חמישה אמנים מתקציב המוזיאון (כי קיבלנו כל כך הרבה הצעות טובות).

״10 אמניות ואמנים שנפגשים עם מרצות ומרצים בתחום, עוסקים במשבר האקלימי, ובמפגש של האדם והטבע. הם יוצרים מפגשים עירוניים ובודקים את האופן שבו אנחנו נפגשים עם הטבע. החממה היא גם דיאלוג ביניהם – וגם דיאלוג סביבתי. התערוכה תהיה במוזיאון ובמרחבים הפתוחים שלו, ובגן החי ביוני־יולי״.

אתן בוחרות במכוון בעשייה אקטואלית על פני עיסוק פנים אמנותי?

״התערוכה הנוכחית היא לא בגלל הקורונה (למרות האסוציאציה הברורה). זה נולד מתוך הרצון לגעת באנשים, במהלך החיים. אפילו שאלתי את ההורים שלי מה היה מעניין להם לראות. בעתיד מתוכננות תערוכות שקשורות להיסטוריה של האמנות הישראלית. וכאלה שקשורות גם לשפת האמנות עצמה.

״מקבץ התערוכות הבא דווקא לא מגיב לאקטואליה. הוא מגיב לפעולות שבין הפנימי לסמוי, דברים עם פן היסטורי ופן פנים־אמנותי. יציגו גבי קריכלי, רעיה ברוקנטל, נעמה רוט וכארים אבו שקרה – אשכול של תערוכות יחיד, שיש בו קו משותף תמה מלווה – אמיתות ובדיה, בין הדבר לתעתוע שלו. אבל כל פרויקט הוא כשלעצמו, זו לא תהיה תערוכה קבוצתית. במקביל, בגלריה העליונה תהיה תערוכה של רעות אסימיני. היא תציג פרויקט של רישומים שיצרה בתקופת הקורונה במרחב הביתי, עם הילדה הקטנה שלה. זה פרויקט שילווה בספר אמנית שהיא מוציאה״.

התערוכות, זו הנוכחית וזו הצפויה אחריה, ופעילות החממה, משרטטות יחד את החזון של הצמד גורדון את פרסטר, בהובלת המוזיאון לעבר העתיד: ״אנחנו רוצות לתת את מרחב הנשימה, של תרבות ושיתופי פעולה ומחשבות פילוסופיות. התבוננויות אחרות על התקופה שבה אנחנו חיים. פלטפורמה לחשיבה על המקום שבו אנו חיים ולא רק לחשיבה, גם לחוויה, כי האמנות היא גם החוויה הרגשית״.


הדרך שבה אנו שורדים
בהשתתפות: תמיר ארליך, ורדי בוברוב, איה בן רון, יסמין ורדי, אירית חמו, כרם נאטור, אנרי סאלה, אבי סבג, שרון פז, ישראל קבלה, עלית קרייז, אסף רהט
דפנה קפמן | שורשי אוויר
טל שושן | קחי אותי מכאן
אוצרת: אירנה גורדון
מוזיאון פתח תקוה, רח׳ ארלוזורוב 30
נעילה: 11.12

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden