כל מה שחשוב ויפה
הביתן הישראלי בביאנלה בונציה. צילומים: מתאו לוסורדו
הביתן הישראלי בביאנלה בונציה. צילומים: מתאו לוסורדו

ארץ.חלב.דבש: עמק החולה והרפת הציונית, כמקרה מבחן בוונציה

לקראת נעילת הביאנלה לאדריכלות בוונציה, ליה בן הראש וצליל בוסנק חוזרות לתערוכה בביתן הישראלי, שבוחנת את ההיסטוריה המקומית מנקודת מבטם של בעלי החיים

בעת של מגיפה, בידודים וטיסות מועטות, האופציה לבקר פיזית בביאנלה לאדריכלות בוונציה הפכה להיות מורכבת מתמיד. ובכל זאת, אחרי עיכוב של שנה, הביאנלה נפתחה במאי 2021 והיא עומדת להיסגר ב־21 בנובמבר, כמתוכנן. כותרת הביאנלה ה־17 לאדריכלות היא שאלה פתוחה: איך נחיה יחד? – והאוצר הראשי, האשים סרקיס, כיוון את המילה ״יחד״ למגוון שעל פני כדור הארץ – מגוון אנושי כמו גם מגוון צורות חיים וזנים ביולוגיים ובוטניים.

את התערוכה בביתן הישראלי ״ארץ.חלב.דבש. סיפורי בעלי חיים בנופים מדומיינים״ אצר צוות משולב של שלושה אדריכלים – דן חסון, עידו גינת ויונתן כהן – ושתי היסטוריוניות, רחל גוטסמן ותמר נוביק (שהתערוכה פותחה בחלקה על בסיס עבודת הדוקטורט שלה). התערוכה – פרויקט בהזמנת משרד התרבות ומשרד החוץ ובתמיכת מועצת הפיס לתרבות – מתמקדת בשינויים שאדמת פלסטין־ישראל עברה מימי המנדט הבריטי והתנועה הציונית, אך באופן בלתי רגיל: היא עושה זאת דרך סיפוריהם של בעלי חיים.

התערוכה בביתן בן שלושת המפלסים מורכבת ממספר מיצבים, הנקראים הביטאט (Habitat או בית גידול), שמעבירים בצורה חושית וחווייתית רעיונות שונים שעולים מהמחקר. היא מסתכלת על 150 השנה האחרונות ושואלת כיצד חיינו יחד? מה היו המחיר וההשלכות של פרויקטים שאפתניים על הסביבה שלנו ועל הדיירים האחרים שלה? ומציעה להסיט את המבט והפוקוס מבני אדם לבעלי חיים ונופים. בנוסף היא משלבת עבודות של יוצרים מתחומים שונים, טכנולוגיה, פוחלצים וצמחייה חיה, והתוצאה נמצאת על התפר שבין תערוכת אמנות לאדריכלות.

המפלס הראשון בביתן הישראלי בגני הביאנלה (בתכנונו של זאב רכטר, 1952) מציג את החלק המחקרי של התערוכה. במפלס העליון מיצב גדול ממדים המזכיר מעבדת מחקר או לחליפין יחידת קירור בחדר מתים, שממנה נשלפות מגירות נירוסטה ומגלות פוחלצים הנראים כחיים. במפלס האמצעי נמצאת בריכה עם צמחי מים, אף היא ארוזה במעטפת נירוסטה.

פרות, דבורים, עיזים וג׳מוסים

המחקר ההיסטורי מתמקד באופן שבו הפער בין החלום של ארץ שופעת, הלא היא ״ארץ זבת חלב ודבש״, לבין ארץ הטרשים הצחיחה שנגלתה לעיני מתיישבים קולוניאליסטים וציונים, שהגיעו ברובם מאירופה, הפך לתוכנית פעולה ששינתה שינוי דרסטי את פני המקום. יצירה אנושית של ארץ משגשגת באמצעות יישוב הקרקע, שתילת כרי דשא ירוקים, שינוי נתיבי המים, ביות של בעלי חיים, ייעור מסיבי ושתילת עצים שאינם מהסביבה המקומית. כל זאת בעזרת מודרניזציה וטכנולוגיות חדשות, שהתאימו את הסביבה והחיים בה לרצונות ולצרכי בני האדם.

המחקר שבקומת הכניסה מוצג דרך סיפורם של ארבעה בעלי חיים: פרות, דבורים, עיזים שחורות ותאואי מים (ג׳מוסים). חלל הקומה נסגר וחופה בקירות נירוסטה, שעל גביהם מוצגים טקסטים וצילומי ארכיון – מתחילת המאה ה־20 ועד שנותיה המוקדמות של המדינה. החומריות והתאורה הקרה יוצרות הרגשה של שהייה במעבדה, בעוד שברקע מושמעים צלילי געיית פרות, זמזום דבורים וצרצרים, כחלק מעבודת הסאונד של הביתן, שיצר דניאל מאיר. הצלילים מלווים את המבקרים ויוצרים דיסוננס בין עולם החיות והטבע כפי שאנו מעדיפים לדמיין אותו, לבין העולם הקר של תעשיית בעלי חיים.

במרכז החלל ניצב מודל מרשים של רפת תעשייתית, על שולחן נירוסטה בגובה העיניים, באורך ארבעה מטרים. הקמת תעשיית החלב שימשה בסיס לשליטה הבריטית בארץ, ובהמשך ביססה את הכלכלה החקלאית של הקיבוצים. על ידי הכלאה בין זני פרות מקומיות ופרים אירופאים יצרו את ״הפרה העברייה״, שהוכתרה כ״אלופת העולם״ בתנובת החלב, כ־12 אלף ליטר חלב בממוצע בשנה.

ההסתכלות על הרפת התעשייתית מזווית ראייה חדשה, מציגה את בית הגידול כמערכת אקלימית של הצללה ואוורור, בתכנון שנועד לייעול ולהעלאת תפוקת ייצור החלב של הפרה, שבמקרה זה היא גם התוצר התעשייתי וגם הפועלת במפעל, על ידי מעקב מדוקדק והתערבות בכל פרט ושלב במחזור החיים והרבייה של הפרה.

בעלי החיים במיצב המגירות מייצגים זנים שנכחדו או נמצאים בסכנת הכחדה, כמו הדוב הסורי, מיני דבורי בר, שקנאים. המשותף לכולם הוא הקשר שלהם לעמק החולה, שלאחר ייבושו היו צריכים להסתגל ולמצוא מקומות מחיה חדשים. חלקם הצליחו וחלקם לא

העז השחורה כמעט נכחדה מאדמת הארץ לאחר שסומנה כ״מזיקה לטבע״ – ובעיקר לפרויקטים העצומים של ייעור המרחב – משום שהיה לה תאבון לעצים צעירים ורעננים. בראייה היסטורית, העז גודלה על ידי החקלאים למטרות שונות כמו צמר ובשר, ובחלק מהשנה אחרי המלטה היא מניבה גם חלב. כשההגיון של האחיזה וניהול הקרקע השתנה לחלוטין, והפך להיות תעשייתי ומכוון רווח, הפרה החולבת תפסה את מקומה של העז השחורה כחיית המשק האולטימטיבית – נוחה לביות ומניבה חלב כל השנה, ועונה על צרכי תעשיית החלב והמזון.

דרך סיפורם של הג׳מוסים (תאואי מים) התערוכה מציעה זווית חדשה לסיפור הייבוש של אגם החולה וההשלכות האקולוגיות של הפרויקט. הג׳מוסים הגיעו לאזור עם הכיבושים המוסלמיים במאה השמינית לספירה, וחיו בסמוך לאזורי מים רדודים. ביצת החולה שימשה להם לצינון חום גופם בחודשי הקיץ הקשים, ולאחר ייבוש הביצה הם נכחדו מהאיזור.

לא עוד מיתוס הרואי על התנועה הציונית שייבשה את הביצות וניצחה את המלריה (המחקר מגלה שייבוש הביצה החל לאחר שהמחלה כבר לא הייתה קיימת בארץ). סיפורו של עמק החולה מהדהד בחלקים הבאים של התערוכה. הוא מסופר באופן נוגה ומציע רגע של אבל על האובדן העצום של החי והצומח, והחסר שנשאר לאחר ייבושו.

אחד המוצגים המרשימים במיצב הוא העתק  של עצמות אישה עם כלב – ממצא ארכיאולוגי חשוב, בן 14,500 שנה, שנמצא בזמן ייבוש החולה. מדובר בתיעוד העתיק ביותר של קבורה של אדם עם חיית בית – מוקדם יותר מהתקופה החקלאית

על הקומה העליונה חולש ארון נירוסטה גדול מידות, שממנו יוצאות ונכנסות באיטיות ובאופן אוטומטי מגירות המאכלסות עצמות ופוחלצים של בעלי חיים, שהגיעו לכאן בהשאלה ממוזיאון הטבע באוניברסיטת תל אביב. הצפייה בחיות היוצאות ונכנסות לאיטן למכונה המתכתית מטרידה ומהפנטת בו זמנית; שילוב של רצון לגלות מה יצא מ״ארון הפלאות״ לצד רתיעה מהאסוציאציה הבלתי נמנעת לחדר מתים.

בעלי החיים במיצב המגירות מייצגים זנים שנכחדו או נמצאים בסכנת הכחדה, כמו הדוב הסורי, מיני דבורי בר שונים, שקנאי, עופר, קרניים של ג׳מוסים וזוחלים בצנצנות פורמלין. המשותף לכל בעלי החיים הללו הוא הקשר שלהם לעמק החולה, שלאחר ייבושו היו צריכים להסתגל ולמצוא מקומות מחיה חדשים. חלקם הצליחו וחלקם לא.

אחד המוצגים המרשימים במיצב, והיחיד שאינו חלק מאוסף המוזיאון, הוא העתק מדוייק להפליא של אתר קבורה של אישה עם כלב, ממצא ארכיאולוגי חשוב ביותר בן 14,500 שנה, שנמצא בזמן ייבוש עמק החולה. מדובר בתיעוד העתיק ביותר של קבורה של אדם עם חיית בית – מוקדם יותר מהתקופה החקלאית (שבה התחילו לביית בעלי חיים, להשתמש בהם כחיות עבודה, ולצרוך את תוצריהן). הקבר נמצא תחת בית אבן באחד מיישובי הקבע הקדומים ביותר שהתגלו בעולם.

בני האדם נפקדים

שתי עבודות וידאו מעשירות את החוויה בחלל: האחת היא עבודה מרתקת של האמנית נטע לאופר, ״25ft״, שמציגה תיעוד ממצלמות אבטחה של צה״ל לאורך גדר ההפרדה בין ישראל לרשות הפלסטינית. המצלמות התרמיות רגישות לחום ותנועה, והן מגיבות לזיהוי תנועה של בעלי חיים ליד הגדר. לצד הסקרנות שתנועת המצלמות מעלה והניסיון לזהות את החיות בצילום המפוקסל, עולה דאגה לשלומם.

עבודת הווידאו השניה Habitat #4 (בונקר), שיתוף פעולה של סטודיו Scan the City והאמנית יסמין ורדי, מבוססת על תגלית בשטח אחר: מסע אל ליבו של בונקר צה״לי נטוש באזור עמק הירדן, סמוך לקאסר אל־יהוד – אתר הטבילה שבו מאמינים שהוטבל ישו בידי יוחנן המטביל, ושם על פי האמונה בני ישראל חצו את הירדן בשובם ממצרים לארץ כנען.

הבונקרים הנטושים באזור הפכו לבתי גידול חדשים של 12 זני עטלפי חרקים, שנחשבו לנכחדים בעקבות פעילויות לחיסול עטלפי פירות מאז שנות ה־60. בינתיים נעשו מחקרים סביבתיים שהראו שעטלפי פירות אינם מזיקים לחקלאות, ואף מיטיבים עם הגידולים, היות והם אוכלים את הפירות בשלב בשלות מתקדם. שתי העבודות מוסיפות רובד נוסף לתערוכה, ומזכירות את הנסיבות וההשפעה של פעולות תכנון פוליטיות גדולות מימדים על סביבות טבעיות והדיירים שלהן, מבלי להתעסק ישירות בקונפליקט האזורי.

אם בקומת הכניסה הצילומים והמידע האריכיוני מספרים סיפור דידקטי משהו, הרי שבקומה העליונה החוויה נובעת מההזרה שבמיצב בעלי החיים. בני האדם נפקדים לחלוטין מהתערוכה, אך ההשפעות של מעשי האדם על השטח ועל חיי בעלי החיים, הן בתכנון הפוליטי של המרחב והן בתכנון אלמנטים מודרניים ותעשייתיים, נוכחות מאוד.

גם כאן הסאונד משחק תפקיד חשוב. במפלס העליון אלה הקלטות של עטלפים, שהתדר של קולותיהם הונמך והותאם לאוזן האנושית, והם נשמעים כמו צלילים מהחלל החיצון. לצד אלה, נשמעים ברמקול קולות החיילים מעבודת הווידאו של לאופר, שמדברים בקשר ודנים בתנועות שזיהו המצלמות (ומציינים שמדובר בחיות).

תגובת הצופים בעבודה נעה בין פליאה לזעזוע. הרצון לראות את כל המוצגים ותנועתה האיטית של ״מכונת המגירות״ גורמת לאנשים להשתהות בחלל זמן ממושך יחסית לממוצע באירוע בינלאומי רווי גירויים כמו הביאנלה. הצפייה במוצגים הופכת למדיטטיבית ומפנה את הקשב והמחשבה של הצופה להרהור והתבוננות פנימית.

birds

במפלס הביניים מוצג הביטאט שלישי, ובו בריכת מים רדודה, שבה גדלה צמחייה שהייתה טיפוסית לביצת החולה. בכדי לאפשר לצמחים לגדול בסביבה המלאכותית, הבריכה מוארת באור סגול חזק, המדמה את פעולת השמש, ויוצר אווירה חלומית ורגועה אל מול החומריות הקרה של הנירוסטה. על הקירות תלוי קולאז׳ גדול ממדים של צילומי אוויר של עמק החולה משנת 1944, שנעשו על ידי הצבא הבריטי, לצד סרטון תעמולה של קק״ל משנות ה־50, ששימש לגיוס כספים למימון ייבוש החולה. אלה מדגימים את התפיסה הרווחת באותה העת בארץ ובעולם – לפיה האדם יותר חזק מהטבע, ועל ידי תכנון נכון וטכנולוגיה מתקדמת ניתן לשנות את הטבע כדי לספק (רק) את צרכי בני האדם.

בתחילת המילניום הגדיר הכימאי פול קוצן, זוכה פרס נובל, את התקופה הנוכחית כעידן האנתרופוקן – תקופה המרוכזת בצרכי בני האדם ומתאפיינת בהשפעה קיצונית וחסרת תקדים של האדם על כדור הארץ ועל מגוון החי והצומח שבו. חוקרים באקדמיה, כמו גם ממשלות וועידות אקלים בין לאומיות דנים בשאלה כיצד להתמודד עם השלכותיו של עידן האנתרופוקן, ולאפשר ריפוי לכדור הארץ.

התערוכה ״ארץ.חלב.דבש.״ מציעה דרך מקורית להסתכל על העבר באופן ביקורתי, ואולי אם נצליח ללמוד ממנו, נוכל למצוא דרך טובה יותר לחיות יחד – בין בני אדם לסביבתנו ולבעלי חיים, וגם בינינו לבין עצמנו.


הביאנלה לאדריכלות בוונציה
נעילה: 21.11
ליה בן הראש היא מנהלת צוות ההסברה והתפעול של הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה. במחקרה לתואר שני עסקה ביחסים בין בני אדם לבעלי חיים באמנות עכשווית
צליל בוסנק היא יזמית בתחום התרבות והעיצוב ומפתחת למידה. בוגרת התכנית לתואר שני בניהול אמנות ומדיניות תרבות באוניברסיטת אוטרכט, הולנד

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden