כל מה שחשוב ויפה
דרור כהן, Riverside. צילומים: איה וינד
דרור כהן, Riverside. עיצוב: נעמה טוביאס; צילומים: איה וינד

דרור כהן: תנועות ומחוות יותר מעניינות ממה שאנשים אומרים

הנובלה הגרפית ללא מילים של דרור כהן, Riverside, היא מפגש בין האנושי לטבעי במסע דמוי חלום של אישה צעירה בפארק בניו יורק

יובל: הי דרור, מה שלומך? ומזל טוב על הספר החדש – Riverside. הצטערתי מאוד שהתפספסנו כשהגעת, לדעתי המטוס שהביא אותך מניו יורק לקח אותי לשם ואותו דבר בחזרה…

דרור: תודה!! חבל שהתפספסנו 🙂 אני מקווה שנהנית בניו יורק למרות ההתפרצות החדשה. אנחנו באנו לארץ לחגים, והיה ממש כיף בהשקה של הספר

יובל: נהניתי מאוד! תעשי לנו רגע תקציר הפרקים הקודמים: אני זוכר את פרויקט הגמר הנפלא שלך מ־2018 במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ואז שעברת לניו יורק וזהו…

דרור: יופי!

עברתי לניו יורק ממש בסיום הלימודים ואז הייתה לי שנה קצת מבולבלת – עשיתי קצת הדפס בהתמחות בסדנת הדפס, קצת עבדתי בהוצאת ספרים קטנה וציירתי. בין לבין שלחתי קצת מיילים למקומות שחשבתי שאני רוצה לצייר להם, והרוב לא ענו בכלל 🙁 

ואז ענתה לי מישהי מהניו יורקר והזמינה אותי לביקור. היה מאוד נחמד, ואחרי כמה חודשים, ממש בתחילת הקורונה, הם ביקשו גם ציור. משם דברים התגלגלו והמשכתי לצייר. ולפני שנה וחצי מרב סלומון הציעה לי לעשות ספר להוצאה שלה Salomon and Daughters. וברור שאמרתי כן

יובל: ברור! רגע לפני הספר – למה עברת לניו יורק (לא שצריך סיבה…)

דרור: רציתי להיות תקופה בחו״ל, דווקא לא כל כך בארצות הברית. אבל הייתה לנו הזמדנות לעבור כדי שבן הזוג שלי יעשה דוקטורט, אז הגענו לניו יורק

יובל: נייס. אז מרב מציעה לך לעשות ספר ו… נראה לי סופר מלחיץ

דרור: כן, נכון. זה היה בעיקר מלחיץ כי התחלתי בלי שום כיוון – רק עם המטרה של ספר. אבל מרב אמרה מההתחלה שזה בכלל בכלל לא מלחיץ אותה, אז שזה גם לא ילחיץ אותי, ושיש לנו זמן. למרות שכל פעם שתכננו את לוח הזמנים חשבתי שאין לנו זמן – אני מאוד איטית בהתחלות. ובדרך כלל אחר כך די מהירה, אבל לא במקרה הזה 🙂

אבל התחלתי עם רעיונות קטנים – כמו מקום, או אווירה מסויימת, סצינות קטנות שאספתי, ציורים – כל דבר שאני אוכל להחזיק בו כדי לבנות איזשהו סיפור.

והרבה רפרנסים

יובל: אז אני רגע אלך לסוף: על מה הספר? מה קורה בו? איך את מתארת אותו למי שאת מספרת לו שהוצאת ספר?

דרור: טוב – אז זה קומיקס. וזו נובלה קצרה, בלי מלים. הסיפור קורה בפארק – הדמות הראשית בספר יוצאת מהדירה עם עציץ פיקוס עייף, ומחפשת בשבילו מקום חדש. היא יוצאת מהבית לפארק, וכל הסיפור קורה סביבה, ואנחנו הולכים איתה.

הספר מחולק לשני חלקים, כשבאמצע קורה איזשהו אירוע קצת מוזר, שיש בו גם קצת קסם, ושמשנה את נקודת המבט, ומעביר אותנו יחד עם הדמות לצד שני. זה צד מקביל – זה אותו הפארק – אבל יותר סבוך ויותר פראי. אנשים מתנהגים אחרת, יותר משוחררים, יש יותר חופש. גם בסביבה הטבעית וגם מבחינת מחוות, והתנהגות. יש משהו במקום הזה שמושך יותר, כי הוא יותר מעניין, אבל הוא גם מלחיץ יותר

כשאתה הולך לבד בפארק, או בעיר או במקום מסויים, זה משהו שקורה – אתה מסתכל מסביב, על אנשים אחרים, אבל השיחה היא לא העיקר. לפחות לא בשבילי, אני מסתכלת. ובשבילי התנועות והמחוות של אנשים יותר מעניינות ממה שהם אומרים

יובל: ולמה בלי מילים? הרגשת שהאיור מספיק? גם ״להיות קוקו באבל טי״, פרויקט הגמר שלך, היה כזה. זה ז׳אנר שאת מתחברת אליו במיוחד?

דרור: אני חושבת שיש הרבה סיבות שהספר בלי מלים. קודם כל בסיפור עצמו אין בכלל שיחות, יש רק סצנות – הדמות הראשית הולכת ודברים קורים לה, או סביבה, ומשפיעים על המשך הסיפור שלה. היא בעיקר מסתכלת ומחפשת. אין מילים בסיפור אז לא היה צריך מילים גם בספר. 

אני חושבת שכשאתה הולך לבד בפארק, או בעיר או במקום מסויים, זה משהו שקורה – אתה מסתכל מסביב, על אנשים אחרים, אבל השיחה היא לא העיקר. לפחות לא בשבילי, אני מסתכלת. ובשבילי התנועות והמחוות של אנשים יותר מעניינות ממה שהם אומרים.

וגם זה מגיע מהדרך שבה עבדתי על הספר, או שאני עובדת באופן כללי. בגלל שאני מתחילה מרעיון כללי ויחסית מופשט של סיפור ובעיקר של תמונות וסצנות, ומתוך הרעיון הכללי הזה מתפתח סיפור בעיקר בצורה ויזואלית, דרך התמונות. זה נותן לי הרבה חופש לקפוץ בין אסוציאציות ולחזור לעלילה מידי פעם, בלי להיות מוגבלת למלים. אז זה לא שמראש החלטתי שלא יהיו מילים בסיפור אבל ככל שהעבודה התקדמה לא ראינו צורך בהן.

לבנות סיפור זה דבר קשה (אולי זה משהו שקשה לי 🙂 )- ואני מרגישה שהסיפור האילם הוא מקום שקל לי לגשת אליו. כי אני יכולה לחבר סיטואציות, תמונות וסיפורים קצרים בשביל לספר את הסיפור.

זה יותר עבודה של איסוף מהמצאה. אבל אולי גם לאנשים כותבים זו עבודה של איסוף. אני לא יודעת

דרור כהן. צילום: יניב אביר

דרור כהן. צילום: יניב אביר

יובל: והשפה האיורית/אמנותית? תגידי משהו על הטכניקה והבחירה להישאר בשחור לבן ואפורים

דרור: מרב מוציאה ספרים בשחור לבן, אז זו נקודת ההתחלה. ואני מציירת בגואש, זו עוד נקודת התחלה. ועם זה שיש בסיפור שני צדדים, שהם שני צדדים של אותו מקום אבל עם הבדלים, רצינו שגם הסיפור הוויזואלי יסופר קצת אחרת בשני הצדדים.

אז התחלתי לצייר את הסיפור ממקום קצת יותר לינארי, עם פרספקטיבה יותר נכונה, וסצנות שיותר קל לקרוא. וכשעברתי צד, עברתי לציור יותר סמלי, יותר עמוס בסצנה אבל יותר מתומצת בקו, עם פחות עומק. כיוונתי שם למשהו שיותר נראה כמו שטיח.

כשעבדתי על הספר, התחלתי לצייר את הצד השני באותו אופן, כשההבדלים הם רק בסיפור. אבל יחד עם מרב ונעמה טוביאס, שעיצבה את הספר, הרגשנו שנקודת המבט יכולה להשתנות גם מהמקום של הציור

יובל: את יכולה לתת דוגמה קונקרטית ואז גם נצרץ שני איורים שהקוראות והקוראים יבינו במה מדובר?

דרור: כן בטח! יש את הסצינה של הפיקניק, שמופיע גם בצד הראשון, וגם בצד השני. בשתי הסצינות יש שלוש נשים שיושבות על הדשא על שמיכת פיקניק עם אוכל. אבל בסצינה השנייה הפרספקטיבה פחות נכונה, ההתרחשות בין הדמויות יותר משונה – הן יותר מרוחקות, וכל אחת יותר בעולם שלה.

אחת יושבת עם מסיכה של החתול שמופיע בסצינה הראשונה, ודמות אחרת הגיעה עם ארנב. והדמות הראשית מופיעה כמבקרת קטנה בצד הסצינה. ובפיקניק בצד הראשון, למרות שזו סצינה לגמרי אמיתית, יש גם איזה רמז לצד השני, למשהו מוזר, בגלל שלקחו חתול לפיקניק

יובל: את אומרת צד אחד וצד שני ואני לא בטוח שגם פה כולם מבינים למה הכוונה

דרור: אוי סליחה. הספר מחולק מבחינה סגנונית לשניים. החלק הראשון מצויר בסגנון אחד, והחלק השני מצויר בסגנון אחר, ויש כמה עמודי מעבר בינהם. ושני הצדדים האלה מקבילים לשני צדדים של אותו הפארק, או שתי דרכים שבהן הגיבורה חווה את אותו הפארק

birds

דרור: במהלך החיפוש של הדמות הראשית יש איזשהו הבזק של מעבר, ואותו פארק נראה פתאום אחרת בעיניה ובעיני הקורא. ההבזק הזה בא בצורת שכפול של האירועים בסגנון שונה בשינויים דקים. לדוגמה הכלב שהגיבורה רואה הופך לרגע לחד קרן.

שני הצדדים האלה מתייחסים לאיזשהו מתח שיש כשאנחנו יוצאים לפארק. במפגש בין הטבעי לאנושי יש איזשהו מתח בין חוקי ההתנהגות הרגילים, למקום התחושתי יותר, הפראי יותר. והצד השני פורם את המתח הזה, והדמויות שם משקפות את המתח הזה בצורה גלויה, נדמות לטבע ולחיות. אני מקווה שאני לא נשמעת יותר מדי מבולבלת…

יובל: זה בסדר! תגידי, עד כמה משנה המיקום הספציפי של ריבר סייד פארק בניו יורק? או שזה היה יכול להיות כל פארק אחר?

דרור: הרעיון של המפגש בין האנושי לטבעי הוא כללי יותר. הרעיון של אנשים שנדמים לחיות הוא כללי יותר. אבל הסיפור הוא ספציפי לריברסייד. אם הייתי גרה במקום אחר, זה היה נראה אחרת, והסיפור היה אחר.

כנראה

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

דרור: רק על זה שמאוד מאוד שמחתי לעבוד עם מרב ועם נעמה. הן יודעות ליצור מקום שהוא מאוד פתוח, ומלא אמון. והן ידעו להיכנס איתי לתוך הסיפור, והיה להן הרבה דברים חכמים להגיד 🙂

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden