כל מה שחשוב ויפה
ריוסוקה המגוצ׳י, גלגל המזלות. צילומים: בתי קולנוע לב
ריוסוקה המגוצ׳י, גלגל המזלות. צילומים: בתי קולנוע לב

גלגל המזלות: טריפטיכון שמסרב להתפענח עד סופו

בסרטו החדש ״גלגל המזלות״ משרטט הבמאי ריוסוקה המגוצ׳י (״הנהגת של מר יוסוקה״) ביד אמן שלושה סיפורים מקבילים מלאי יופי, תשוקה וקנאה; מסקרנים ומלאי תהפוכות

בפתיחת הסרט ״גלגל המזלות״ עומדת אשה צעירה בתנוחה שיפה להצטלם בה. היא יפה, מוקפדת, והמחוות שלה כאילו נועדו לעין של צלם. מי היא האשה? למה היא עומדת שם? השאלות האלה לכאורה נפתרות מהר. מסתבר שאנחנו מתבוננים בסצנה של סט צילומים, ברגע שבו סדרה אחת בדיוק הסתיימה, אבל הצלם רוצה משהו מדויק יותר; משהו בצילום ״עוד לא בדיוק זה״ מבחינתו. באותו הרגע ניגשת אשה נוספת על הסט אל הדמות שמצטלמת. היא ״מסדרת״ אותה להמשך הצילומים.

מה שתופס את העין היא מחווה קטנה בין שתי הנשים: בעוד האחת מכינה את השנייה לצילומים, חובשת לה כובע, בודקת שהיא נראית מספיק מדויקת ויפה, הדוגמנית שמצטלמת עסוקה בדבר אחר. היא  מושיטה את ידה אל חזה של השנייה, ומנסה להסיר בעדינות משהו מהחולצה שלה. ״יש שם איזה חוט״ היא אומרת לה, ומנסה להסיר אותו בתנועות חוזרות ונשנות. המחווה שלה נראית טבעית, כמעט אינטימית, כאילו יש ביניהן איזו הכרות קרובה, כזו שאינה קשורה בתפקידים שלהן על הסט הנוכחי.

המחוות הללו, הפרידה של השתיים מהצוות בתום יום הצילומים והנסיעה יחד באותה מונית, ובעיקר השיחה הקרובה שהן מנהלות באותה נסיעה ארוכה – יוצרות רושם של קרבה כמעט ארוטית בין השתיים, כזו שאולי עומדת להניע את העלילה. הן אמנם מדברות על גבר שאחת מהן פגשה, אבל נדמה כי הוא רק אוביקט בשיחה סמויה שמתנהלת בין שתיהן.

המשך הסיפור יפריך את ההשערה הזו לגמרי, אבל גם יאשש אותה בו זמנית. האירועים שבאים אחר כך והמקריות המוחלטת שבה הם קורים, או אולי דווקא התכנון המניפולטיבי המוקפד שלהם, לצד חוסר הוודאות של הצופה האם האירועים קרו באמת או רק מדומיינים – כל אלה פורעים את קצותיו של הסיפור באופן מפתיע.

אופציות תסריטאיות פתוחות

״גלגל המזלות״ הוא סרטו של ריוסוקה המגוצ׳י (שהוא גם הבמאי של הנהגת של מר יוסוקה שהוקרן לאחרונה בישראל). הסרט, שזכה בפרס חבר השופטים בברלין, הוא סרט מוקדם יותר של המגוצ׳י.

הסרט מורכב משלושה סיפורים יפים ומוקפדים: הראשון עוסק בשתי נשים וגבר, השני עוסק בשני גברים ואשה, והשלישי, היפה והחמקמק מכולם, עוסק בשתי נשים. מה שקורה או לא קורה בין דמות אחת לשנייה בכל אחד מהסיפורים הוא מפתיע, אבל גם כרוך תמיד באיזו תשוקה סתורה ולא מוסברת, שפורעת את הסיפור שתוכנן מראש. השם שניתן לסרט בעברית הוא תרגום לא מדויק ובעיקר מחמיץ, לכותרת באנגלית Wheel of Fortune and Fantasy.

הסיפור הראשון, שפותח את הסרט, מתאר את העלילה הבנאלית (לכאורה) מבין השלושה: משולש אהבה, תשוקה שיוצרת קנאה, האפשרות להחליף מושא תשוקה אחד באחר. כל אלה מספרים סיפור שכבר סופר פעמים רבות. אבל המגוצ׳י עסוק לא רק בסיפור עצמו, אלא בדרך שבו הוא מסופר.

כך לדוגמה, אחת הסצנות מצולמת בעדשה רחבה. אנחנו רואים את הדמויות כולן, ולפתע, בתנועה מהירה, המצלמה מצטמצמת, נעצרת ומתמקדת בדמות אחת. המגוצ׳י לא רק משנה את נקודת המבט, אלא חושף, לכאורה באופן מרושל, את המעבר המהיר והבלתי־אלגנטי בין התמונה הרחבה להתמקדות. התנועה המהירה הזו כאילו מכריזה ״יש פה מצלמה״. זה סרט, אני מספר לכם סיפור.

שלושת הסיפורים בסרט מסופרים באלגנטיות. הם מסקרנים ומלאי תהפוכות. אבל מה שיפה יותר מכל זה השרטוט של שלושתם האחד ליד השני, האחד ביחס לשני, ההצטברות שלהם

סצנה אחרת בסיפור הזה קורית פעמיים. בזו אחר זו מסופר אותו סיפור, הזמן הוא אותו זמן, הדמויות היושבות אל השולחן הן אותן דמויות, אבל בכל אחת מהפעמים הסצנה מסתיימת באופן אחר. בכל אחת מהפעמים דמות אחרת עוזבת את השולחן לידו הן יושבות בבית הקפה. בכל אחת מהן נדמה שקורה הדבר הלא־ראוי.

אנחנו כצופים מיד חושבים מה משתי האפשרויות קרה באמת? הפיתוי להכריע בין השתיים, מה קרה באמת ומה הוא רק Wheel of Fantasy – הוא לא רק וריאציה על דלתות מסתובבות, על אפשרויות שונות שיכולות להתקיים – אלא גם בחינה של דרכים שונות לספר סיפור. כמו תנועת המצלמה החשופה – כך נשארות האופציות התסריטאיות פתוחות.

אבל ״הפתרון״ הזה שמפרש את תנועות המצלמה או את התחבולות התסריטאיות כמחווה רפלקסיבית – לא מניח את הדעת של הצופה. יש משהו בסרט שמסרב לו. יש בנרטיבים של הסיפורים בסרט משהו שמסרב ללכת בדרך שהותוותה להם.

לדוגמה, בסיפור השני: סטודנטית לוקחת על עצמה משימה לפתות את המרצה שלה. יש לה מניעים משונים למשימה הזו. זו לא ממש יוזמה שלה, ולא ברור מה היא תרוויח מזה. אבל היא לובשת את מיטב בגדיה ויוצאת לדרך. היא יודעת לפתות. פשיטת הסוודר ברגע הנכון, תנועת היד, נושאי השיחה שהיא מנסה להעלות, הטון, הדחיפות – היא יודעת את העבודה.

כשהיא כבר עומדת בחדר שלו, פושטת את הסריג הדק, ומבקשת ממנו חתימה על הרומן שכתב, הוא מתעקש להשאיר את הדלת פתוחה. היא מסבירה לו איזו סצנה מהספר שלו אהבה במיוחד, מנסה לשאול על רגעי הכתיבה, על חייו האישיים, מספרת לו על תשוקתה הבלתי נשלטת לסקס. כל זה לא עוזר. הפיתוי כולו מתכנס לרגע שבו היא נעמדת על יד דלת החדר, סוגרת אותה, ומתחילה להקריא לו בקול רך ומדויק את הסצנה שרגשה אותה מן הרומן שהוא עצמו כתב.

הוא פותח את הדלת ומתעקש להמשיך להקשיב כשהדלת פתוחה. הגבר ברומן, בסצנה שהיא מקריאה לאט ובקול רך, מתאר בסצנה ארוכה ומפורטת אשה שאוחזת בעדינות וברכות באשכיו. הוא מתאר איך היא רוחצת אותם, מחזיקה בהם, מנגבת אותם לאט לאט וברכות. הגבר בחדר (הסופר) מקשיב לרכות שבה אשה מקריאה לו ואוחזת באשכיו של הסיפור שהוא עצמו כתב.

העמדת הפנים כמחווה

קשה לומר אם משימת הפיתוי כשלה או הצליחה. לא רק בגלל מבחן התוצאה. אולי אפילו בעיקר לא בגלל מבחן התוצאה. איכשהו בחדר הקטן הזה, עם הדלת הפתוחה, השולחן הענק, הקול הרך והשקט, תנועות הפיתוי, החרדה, המיזנטרופיות של שניהם, השיחה שהיא כולה פסאדה מתוכננת מראש – היא בו זמנית כנה ומלאת חמלה באופן כמעט בלתי נסבל.

המתח הזה שבין פסאדה מתוכננת מראש, לבין דבר אחר שמסופר דרכה, לובש צורה אחרת בסיפור השלישי. שתי נשים פוגשות אחת את השנייה סביב כנס מחזורים. הן סיימו את התיכון לפני שני עשורים והחיים שלהן הלכו בכיוונים אחרים לגמרי. האחת נשואה ואמא לילדים שמתגוררת בבית מרווח בשכונה בורגנית בעיר המרוחקת בה גדלו. השנייה מהנדסת מחשבים רווקה שמתגוררת בטוקיו, ונמצאת בתקופת אבטלה בעקבות ״מגפה״ שתקפה מחשבים בכל העולם.

שוב סצנה כמעט בנאלית שמזמינה הרהור ממרחק הזמן, על בחירות בין חיים בטוחים בעיר המרוחקת עם בעל ובית ומשפחה לבין חיים של תשוקה ובדידות בעיר הגדולה. אבל הסיפור הוא לא על זה. במפגש המתוכנן אבל גם האקראי לגמרי בין שתיהן, קורה איזה דבר אחר ולא צפוי. הסיפור שנטווה ביניהן כרוך גם הוא בהעמדת פנים, מכוונת או אקראית, וגם כאן ככל שהסיפור מתקדם – כך העמדת הפנים לא רק נחשפת אלא נדמית כמתעתעת.

birds

העמדת פנים או פסאדה שנתפסת בסיפור הראשון בסרט כסוג של בגידה, ובשני כדרך לניצול או כפיתיון, מתגלה בסיפור הזה כדבר אחר. התעתוע הזה, העמדת הפנים שאת מישהי אחרת, הולכת ומתבררת כמעין מחווה שהן עושות האחת למען השנייה. זו אינה פסאדה שהן לובשות על עצמן כדי להקל איזה כאב, אלא היענות של כל אחת מהן לאיזו משאלה של האחרת. לרגע אחד, נדיר, ולא מתוכנן, המחווה הזו מאפשרת לכל אחת מהן להיות להרף עין מי שהיא היתה לעצמה לפני שנים.

המגוצ׳י משרטט שוב מבנה ביד אמן. ב״הנהגת של מר יוסוקה״ הפתיחה היא סיפור שלם שעומד בפני עצמו, ואילו הסרט עצמו קשור אליה בקשרים מורכבים, לא רק של זמן או מרחב. בסרט ״גלגל המזלות״ מסופרים שלושת הסיפורים באלגנטיות. הם מסקרנים ומלאי תהפוכות. אבל מה שיפה יותר מכל זה השרטוט של שלושתם האחד ליד השני, האחד ביחס לשני, ההצטברות שלהם.

גם בסרט הזה משרטט המגוצ׳י מבנה אדריכלי, הפעם של שלושה סיפורים מלאי יופי, תשוקה וקנאה, שאינם מתלכדים לסיפור אחד. שלושתם מסופרים האחד ליד השני כמו טריפטיכון שמסרב להתפענח עד תומו. גלגל של מזל ושל פנטזיה, שהמקריות והמניפולציה, ההתחזות והמחווה האנושית, מסובבות אותו קדימה אבל גם במהופך.


גלגל המזלות
בימוי: ריוסוקה המגוצ׳י
121 דקות, יפן, 2021 (יפנית)

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden