כל מה שחשוב ויפה
איפה אנה פרנק. צילומים: ברידג׳יט פולמן כנופיית סרטים בע״מ
איפה אנה פרנק. צילומים: ברידג׳יט פולמן כנופיית סרטים בע״מ

איפה אנה פרנק: כאן, שם ובכל מקום

״איפה אנה פרנק״, עיבוד האנימציה המבריק של ארי פולמן ליומן המפורסם, אקטואלי מתמיד: הוא מציב במרכזו זכויות אדם, ומעצים את היומן כסמל עולמי לקורבנות הגזענות, האנטישמיות והפשיזם

שני סרטי אנימציה שבמרכזם צעירה יהודייה, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה ושואת יהדות אירופה, יצאו לאחרונה לאקרנים. הראשון, מועמד לאוסקר, ״שרלוט״ (2021), סרטם של טאהיר ראנה ואריק ארווין, המגולל את סיפורה הביוגרפי של האמנית שרלוטה סולמון (לוטה) בת למשפחה מתבוללת מברלין; השני, ״איפה אנה פרנק״ (2021), סרטו של ארי פולמן (ואלס עם באשיר, 2008) המגולל את סיפורה של אנה פרנק, ילדת המסתור המפורסמת בעולם, שהיגרה עם משפחתה מגרמניה להולנד בשנת 1933, ואחרי שהולנד נכבשה על ידי הגרמנים, היא ומשפחתה עברו להתגורר בדירת מסתור באמסטרדם.

שני הסרטים שונים מאוד באופיים האמנותי ובטבור הסיפורי שלהם. האחד שואף לריאליזם והיומן התיעודי בו מתבסס על ציוריה המפורסמים של שרלוט, ואילו השני נוטה לסוריאליזם והיומן התיעודי בו מתבסס על יומן כתוב. שניהם סרטי אנימציה המתבססים על אמנות השחזור והזיכרון, השואפת למבנה נרטיבי מתוחכם. ועל אף היותם של שני הסרטים בלתי ניתנים להשוואה, עיתוי מועד יציאתם הסמוכה לאקרנים בישראל, עזר לי להבין למה מבין שניהם אהבתי מאוד את אנה פרנק.

אם נדמה שהיתרון המובנה של ״שרלוט״ הוא העובדה שסיפורה פחות ידוע, הרי שהאדפטציה של פולמן מציעה לנו אלטרנטיבה יצירתית ליומנה המפורסם של אנה פרנק, שיצא במאות גרסאות. מעבר לכך שלרוב, סרטי אנימציה תיעודיים וביוגרפיים יעשו שימוש מינימלי בבדיה (כך גם ב״שרלוט״), הרי שב״איפה אנה פרנק״ הבדיה היא חלק ממשי מהסיפור ומסייעת להעביר את המסר, שהעבר שייך גם להווה ולעתיד.

פולמן הסתכן בבחירות אמנותיות שיאתגרו את הצופים המבוגרים ויכשפו את הצופים הצעירים, ויש בכך יתרון שמחזיר לזיכרונות של אנה פרנק את מקומם ואת לקחם הערכי והחברתי אל תקופתנו. כך לדוגמה, באחת הסצנות היפות בסרט, כשאנה משתפת שמכל ההגבלות על היהודים, הכי קשה זה שלא נותנים ללכת לקולנוע, אביה אומר לה שהדמיון הוא התרופה הטובה ביותר. בתוך מבנה פנורמי של דמיון בתוך דמיון, אנה מדמיינת איך כל כוכבי הקולנוע שאהבה נלחמים בנאצים.

בין הפליטים של אז לפליטים של היום

כשאנה פרנק כתבה את יומנה (שראה אור שנתיים לאחר מותה, בשנת 1945 במחנה הריכוז ברגן בלזן), היא כתבה אותו לדמות דמיונית בשם קיטי. בסרטו של פולמן, ״קיטי היקרה״ והדמיונית היא הגיבורה, והיא זו שפורשת לנו את מפת נפשה של אנה, כשהיא יוצאת מהיומן ומהמוזיאון המנציח את העבר והופכת לדמות ממשית בת זמננו, שעושה הקבלה בין הפליטים של אז לפליטים של היום (ונדמה שנוכח המלחמה שפרצה באוקראינה, הסרט אקטואלי מתמיד).

מזג האוויר הקודר בפתיחת הסרט יוצר אווירה של אימה, שהולכת ומזדחלת לתוך הסרט כמוטיב משמעותי: המפלט מהקור והחושך. 75 שנה מאוחר יותר, על אף מזג האוויר, שורה של אנשים ממתינה לפתיחת מוזיאון אנה פרנק – הדירה שבה הסתתרה משפחת פרנק בשנים 1942-1944 ובו כתבה אנה את יומנה, הממוען כאמור לקיטי.

״קיטי היקרה״ יוצאת מהיומן ומהמוזיאון המנציח את העבר, והופכת לדמות ממשית בת זמננו, שעושה הקבלה בין הפליטים של אז לפליטים של היום (ונדמה שנוכח המלחמה שפרצה באוקראינה, הסרט אקטואלי מתמיד)

בזמן שהתור בכניסה משתרך, קבוצת פליטים חסרי בית מנסה להתחמם ברחוב סביב מדורה קטנה. באותו זמן ממש, ברק פוגע בוויטרינת הזכוכית שבה שמור יומנה של אנה, כמו מעיר את המילים לחיים, ומתרחש קסם קטן כשדמותה של קיטי, בתוך מחול דיו, מקבלת צורה וחיים. קיטי, שנותרה בת 14, עונה לתיאור דמיונה של אנה: ג׳ינג׳ית, לבושה בסגנון התקופתי. כשמגיעים המאבטחים, הם לא רואים אותה; כך גם המבקרים שמגיעים בהמשך וכך גם כייס צעיר שמפלח למבקרים ארנקים.

קיטי נסערת מכל ההתרחשויות ומציבה לעצמה מטרה, למצוא את אנה. כשהמוזיאון סגור, קיטי חוזרת לקטעי יומנה של אנה, נזכרת בווידוייה האישיים, הפחדים והאהבות שלה. כשקיטי מבינה שהיא לא מצליחה לגלות איפה אנה, היא מחליטה לצאת מהמוזיאון, אלא שמחוץ למוזיאון, כך מתגלה, כל עוד היומן איתה, היא הופכת לדמות ממשית. היומן הוא הלב שלה, והוא זה שמעניק לה חיים.

התחנה הראשונה של קיטי היא תחנת המשטרה. שם התיאור והחיפוש של קיטי זורעים בלבול, פקפוק ואי הבנה, ושם היא גם פוגשת ילדה בשם אווה, פליטה שמשפחתה בסכנת גירוש. לאט לאט קיטי מבינה שאנה נמצאת בכל מקום באמסטרדם: בבית הספר הקרוי על שמה, בתיאטרון על שמה ועוד. כשהיא הופכת ל״מבוקשת״ על ידי המשטרה בגלל היומן שנעלם, היא נמלטת ופוגשת ברחוב את פיטר, הכייס מהמוזיאון, שמסתבר שגם הוא פליט ובין השניים מתפתחת אהבה

בין העבר להווה ועם הפנים לעתיד, מתגלית תמונת מלחמת העולם על גלגליות החלקה, מרדפים וגגות. את אלו מלוות הדמויות האנושיות שהקיפו את אנה, המחשבות שלה, מערכות היחסים שלה עם משפחתה והדמויות הנוספות שהסתתרו עם משפחתה; וגם הטלאי הצהוב וצלב הקרס.

כך, פולמן מצליח לעורר לחיים לא רק את קיטי אלא גם את תיעוד המלחמה שהביאה למותה של אנה ולחייה הרוחניים הנצחיים, המונצחים בכל מקום. הדבר בא לידי ביטוי גם כתוצאה מהכרות עם שמה, בניגוד לטשטוש השמות הפרטיים תחת שם המטרייה הכולל ״נאצים״ – שמחק את כל הנכללים בו.

הוא יוצק בסרט סוריאליזם טרגי ומנכיח אותו כערך מרכזי. בניגוד לפנים ולדמויות של אנה ומשפחתה, שתמונותיהן בשחור לבן מעטרות את המוזיאון – הנאצים אינם אנושיים גם בפרפרזה ההיסטורית של האנשה. להפך: דמויות הנאצים מוצגות כשדים גבוהים, רחבים ושחורים, חסרי הבעה ופנים ומעוררי אימה.

9.5 דקות מחיאות כפיים

״איפה אנה פרנק״ הוא יוזמה של קרן אנה פרנק, שהקים אביה אוטו פרנק, היחיד מבני המשפחה שניצל. לעבודה עליו קדם הספר ״אנה פרנק: היומן הגרפי״ ששימש עיבוד ויזואלי ראשוני ליומן המקורי שיצר פולמן עם המאייר דוד פולונסקי (המבוסס על תרגומה של קרלה פרלשטיין). סרט האנימציה הוא שיתוף פעולה בין פולמן לבמאי האנימציה יוני גודמן (שותפות שהחלה ב״ואלס עם באשיר״) והמאיירת והמעצבת של הסרט, לנה גוברמן. הספר, במעין מחווה מופיע גם בסרט, בספרייה שאליה ניגשת קיטי במהלך חיפושיה אחר אנה.

האנימציה ב״איפה אנה פרנק״ צוירה במשך שמונה שנים על ידי 350 אמנים, ציירים, מעצבים ואנימטורים מישראל ומרחבי העולם; בסך למעלה מ־160 אלף ציורים מרכיבים את הסרט. הסרט משלב אנימציה קלאסית, טכניקה דו־ממדית דיגיטלית, עם עבודת רקעים בטכניקת סטופ־מושן, שבנויים ומצולמים כמיניאטורות. בהפקה השתתפו בסך הכל כ־15 אולפנים ברחבי העולם (ביניהם סטודיו ביפו בתמיכת קרן רבינוביץ וסטודיו לבוגרי בצלאל שהוקם בירושלים, בתמיכת המיזם לקולנוע וטלוויזיה בעיר) ובהפקתו של הסרט הושקעו 10 מיליון אירו.

ואולי זו הסיבה ש״איפה אנה פרנק״ זכה לא רק לפרמיירה מכובדת בפסטיבל קאן, כבוד השמור בדרך כלל לסרטים מבית דיסני ופיקסאר, אלא גם לשיא של 9.5 דקות מחיאות כפיים בתום ההקרנה

מעבר לוויזואליה והנפלאה, גיבוש העלילה מתבלט בעקבות הטרנספורמציה למציאות, שנעשית על ידי דמות מחוץ לאקסיומה המציאותית. כלומר, הבחירה בדמותה הבדיונית של קיטי – כמתארת את המציאות, מאפשרת לאנימציה להגמיש את הזמן, בניגוד לריאליזם הקולנועי. ואם הריאליזם הקולנועי מבקש להיות נאמן לזמן, האנימציה חותרת תחת כוחות הטבע ולכן מצליחה להציע נוסחה שונה, שגם אם אינה הגיונית היא מתקבלת על לב הצופה.

יומנה של אנה פרנק הפך עם השנים לסמל עולמי לקורבנות הגזענות, האנטישמיות והפשיזם. הסרט ממשיך ומעצים את הסמל הזה, מציב במרכזו את זכויות האדם, ומניח את התשובה לשאלה ״איפה אנה פרנק״: כאן, שם ובכל מקום. כך מראה לנו הסרט איך ההיסטוריה של אנה פרנק לא נוגעת רק לעבר, אלא גם להווה ולעתיד. ואולי זו הסיבה ש״איפה אנה פרנק״ זכה לא רק לפרמיירה מכובדת בפסטיבל קאן, כבוד השמור בדרך כלל לסרטים מבית דיסני ופיקסאר, אלא גם לשיא של 9.5 דקות מחיאות כפיים בתום ההקרנה.


איפה אנה פרנק
בימוי ותסריט: ארי פולמן; במאי אנימציה: יוני גודמן; עיצוב אמנותי: לנה גוברמן
99 דקות; בלגיה, לוקסמבורג, צרפת, הולנד, ישראל, 2021
5 כוכבים

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden