כל מה שחשוב ויפה
בנדיקט קמברבאץ׳, דוקטור סטריינג׳ בממדי הטירוף. צילומים: דיסני ישראל ופורום פילם
בנדיקט קמברבאץ׳, דוקטור סטריינג׳ בממדי הטירוף. צילומים: דיסני ישראל ופורום פילם

דוקטור סטריינג׳ בממדי הטירוף: יקומים מקבילים שלא נדבקו טוב

בסרט החדש של מארוול משתמש הבמאי סם ריימי בכל הטכניקות שלמד בסרטי האימה שביים ויוצר יצירה אודיו־ויזואלית מרהיבה. אבל זה לא מספיק

בואו נתחיל מהדבר הכי פשוט שאפשר להגיד על במאי הסרט: זה לא הסם ריימי שביים את הספיידרמנים הישנים, זה סם ריימי שבנה את המוניטין שלו מסרטי אימה (״מוות אכזרי״, ״קחי אותי לגיהנום״). החדשות הטובות הן שזהו כנראה הסרט הכי יצירתי, טריפי ומרשים מבחינה אסתטית שמארוול הפיקו מזה שנים. החדשות הרעות הן שיש פער גדול בין הצורה לבין התוכן.

הטריפ מתחיל ממש בשניות הראשונות של הסרט, בעוד ה״מולטי וורס״ – עקרון היקומים המקבילים שמארוול ייסדו בשלב הרביעי של היקום הקולנועי, מתגלה נוכח סכנה. אמריקה צ׳אבז (סוצ׳י גומז), שחקנית חדשה בצוות, המחזיקה בכוח לעבור בין יקומים, בורחת מאויב לא ברור שמנסה לגזול את כוחה. הכוח, שאופייני רק לה, הוא לערוך טלפורטציה בין יקומים, דבר שהיא לא מצליחה לשלוט בו.

סטיבן סטריינג׳ (בנדיקט קמברבאץ׳) שלנו (יש כמה, לכן חשוב להדגיש ״שלנו״), ממשיך בינתיים בחייו פוסט ה״סנאפ״ של ת׳אנוס. הוא לא מאושר במיוחד, ונאלץ לראות את כריסטין פאלמר (רייצ׳ל מקאדמס), אהבתו הנכזבת, מתחתנת עם גבר אחר שבו פגשה בזמן שנות ה״סנאפ״. צ׳אבז מוצאת את עצמה ביקום שלו, והוא מתגייס לעזור לה לשרוד מול איומים מפלצתיים שרודפים אותה, ולבסוף כמובן להבין מי ומה רודף אחריה, כמו גם להביס ישות זו; שהיא מהכוחות הגדולים ביקום של מארוול. הוסיפו לתמהיל זה גם את וונדה (אליזבת אולסן), הלא היא מכשפת השני, שגדלה והתפתחה מגיבורה זניחה יחסית לדמות המורכבת ביותר ביקום.

זה הסרט המפחיד והאלים ביותר של מארוול. עברו של הבמאי בז׳אנר האימה ניכר בלשון המעטה. לא מדובר רק במפלצות ממשיות, אלא גם באלמנטים פסיכולוגיים מטרידים באפיון דמויות כאחוזות דיבוק ובאלימות שעוד לא העיזו במארוול להציג

וונדה, למי שלא עקבה אחר המעבר של מארוול למסך הטלוויזיוני, עברה כמה דברים, בלשון המעטה. אם היה רושם שבוונדה וויז׳ן היא למדה להתמודד עם האבדן, אז תחושה זו מתבדה. זו אותה וונדה ששיעבדה עיר שלמה תחת כישופיה, רק שמאז כחותיה גדלו, ואמות המוסר שלה הטשטשו עוד יותר בעוד היא ספגה מספר ה״דארק הולד״. חלומה הגדול הוא להתאחד עם בניה מהסדרה וונדה ויז'ן, חלום שלא מניח לה.

שאיפותיה של וונדה הן שמניעות את הסרט הטריפי הזה; וזה סרט טריפי במלוא מובן המילה. המיסטיות של סטריינג׳, שהתחילה בסרטו הראשון, הגיעה גם לנוקמים ועשתה את עבודתה היטב ב״ספיידרמן אין דרך הביתה״, מגיעה פה למלוא הפוטנציאל האודיו־ויזואלי שלה. אפילו אלמנטים קטנים כמו אייריס־אין ואייריס־אאוט נראים שלקחו סמי הזייה. סם ריימי עיצב היטב כל רכיב ומרכיב על מנת להפוך את היצירה החדשה של מארוול לשונה מקודמותיה מרוב הבחינות האסתטיות. זה תענוג לצפות ביצירתיות שהפגין הבמאי וכל העוסקים במלאכה על מנת לברוא את המולטי וורס כמגרש משחקים קולנועי מעוצב לעילא.

זה גם הסרט המפחיד והאלים ביותר של מארוול. תצפו לכמה רגעים שמתאימים יותר למורטל קומבט מלסרט מארוול טיפוסי. עברו של הבמאי בז׳אנר האימה ניכר בלשון המעטה: לא רק במפלצות ממשיות, אלא גם באלמנטים פסיכולוגיים מטרידים באפיון דמויות כאחוזות דיבוק ובאלימות שעוד לא העיזו במארוול להציג. ריימי שלף כל כלי מהארסנל הז׳אנרי האימתי מעברו וזה עובד, זה מטריד, זה מבהיל, זה אפקטיבי; לא, באמת – אמאל׳ה. כל אלו מעניקים לממדי הטירוף חותם סגנוני שונה ממה שהכרנו עד כה. במילים אחרות, זה לא רק שיש ג׳אמפ־סקארס, אלא מהלכים עלילתיים שלמים שיושבים בול על סרטי אימה מתתי־ז׳אנר שונים.

נשיא אולפני מארוול קווין פייגי סיפר בעבר שהוא לא מסכים עם זה שיש בכלל ז׳אנר כזה ״גיבורי על״. אחרים העלו טענות ש״גיבורי על״ הוא רק מושג נוסף, אולי אפילו רק תבלין, שאפשר לפזר על כל סרט ז׳אנרי, מסרטי ריגול ועד דרמות משפחה. אם היה דיבייט סביב שאלה זו, הסרט הזה היה מהווה עדות טובה לכל מי שטוען שאין דבר כזה ז׳אנר גיבורי על. יש בסרט מורכבות שצריך לצפות בה שוב על מנת לחלץ הקשרים מסוג אלו ולבחון אותם לעומק. דבר אחד בטוח, מדובר ביצור היברידי מרתק שאפשר לערוך לגביו דיונים אינטלקטואליים מעניינים.

גם בדינמיקה בין סטריינג׳ לוונדה יש מורכבות עצובה ומפותלת שמוסיפה נדבך חשוב לעומק הפסיכולוגי של הדמויות ולמניעים העלילתיים הגנריים. שניהם עברו טראומה, שניהם נכנסים למודל הורות מסוים, ושניהם מהגיבורים הפגומים שיש למארוול להציע. אבל הם גם מהעקשנים ביותר, מה שהופך את הקונפליקט המרכזי של הסרט לזירת התגוששות חסרת פשרות.

מונה ליזה בדוכן מגנטים

עם זאת, יש פער מעיק בין איכות הצורה לבין רמת התוכן. התסריט אינו מהודק, העלילה מתפזרת וכוללת רגעים מיותרים. אני משער שמטרתם העיקרית היא לקרוץ למעריצים של מארוול, לסחוט כמה שאגות הפתעה ולהחמיא לאגו של המעריצים שמכירים היטב הן את חומר המקור והן את כל מה שהתרחש ביקום הקולנועי (והטלוויזיוני) עד כה. אין לי בעיה עם זה, כפי שכבר ציינתי לא פעם בעבר. אבל בספיידרמן לדוגמה, היו לרגעים אלו חשיבות נרטיבית, ולכן הם יצרו אפקט משמעותי ונתנו תחושה של אותנטיות ונוסטלגיה. ואילו בממדי הטירוף, הם רק נקודות קטנות של אינטר־טקסטואליות עצלה, בלתי מפותחת, לצאת לידי חובה ולרצות את הצופות.

ריימי ניסה לדחוס הרבה חומר – טוב ככל שיהיה – לקנבס קטן מדי, מה שהופך את היצירה למצועצעת, כמו הדפס של מונה ליזה שנמכר בדוכן של מגנטים למקרר. רוב התוכן העלילתי מתרדד לעומת האיכות והמורכבות של אמצעי המבע ועיצוב התפאורה. המסע בין יקומים צריך היה להיות מפותח יותר ונחפז פחות, והמפגש של סטריינג׳ עם גרסאות אחרות של עצמו לא היה צריך להיות מנופנף לדיאלוגים שטוחים וטיפשיים למדי.

לגבי ההומור המארוולי, אולי בגלל הרצינות של הסרט ואולי בגלל הרשלנות בכתיבה – הוא לא עובד טוב, אפילו קצת מביך. התרגלתי לגלי צחוק גדולים באולמות הקרנה של מארוול. למען האמת, למרות שזו הבעיה הקטנה ביותר של הסרט זו גם המפתיעה ביותר. ההומור האינטר־טקסטואלי הפך לאחד מהמאפיינים של היקום הקולנועי של מארוול. מישהו איבד את חוש ההומור שלו, או שהרגעים המבעיתים לא הצליחו לדור בכפיפה אחת עם קצת צחוק בריא?

birds

חוסר העקביות והכתיבה העצלה נוכח בעוצמות שונות. אבל בסוף זה ממש הופך למעיק, כאילו למישהו נמאס כבר לעבוד על הסרט. הקצב משתנה באופן לא קוהרנטי ודברים נסגרים כאילו חורי עלילה היו סעיף בחוזה משפטי. למרות שאני מעריך לשם שינוי את קוצר היריעה (הסרט ״רק״ שעתיים), דווקא פה לא היה מזיק עוד רבע שעה על מנת לעגל פינות ולהגיע לסיום נרטיבי משופשף יותר.

למרות כל זאת, זה לא סרט רע. אבל הוא צריך היה להיות קצת יותר טוב. הקאסט נפלא, אולסן ממש גונבת את ההצגה בתפקיד לא פשוט, קאמברבאצ׳ מקסים ומטריד בו בזמן – תלוי באיזה גרסה שלו מדובר. כאמור, האסתטיקה מרשימה ומיוחדת, וממשיכה להציב את האלמנטים הקולנועיים סביב סטריינג׳ להזויים והמגניבים ביותר ביקום הקולנועי של מארוול.

עם זאת, סרט הוא לא רק תמהיל של רכיבים אודיו־וייזואלים, טובים ככל שיהיו. צריך להיות לו בסיס נרטיבי טוב ועקבי, שלא מרגיש מקוטע. התחושה המלווה את סטריינג׳ היא שדברים פשוט לא נדבקו היטב, אפילו אם הם עובדים טוב בנפרד, ממש כמו היקומים המקבילים בתוך העלילה.


דוקטור סטריינג׳: בממדי הטירוף 
בימוי: סם ריימי
ארצות הברית, 2022, 126 דקות
3.5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden