הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
רוני לנדה: בסופו של דבר זה הכל חוץ מזר פרחים
יובל: הי רוני, מה שלומך? ברכות על התערוכה בגלריה רוזנפלד, עבודה אחת במרכז החלל (ואיזו עבודה!), מסוג העבודות שככל שמתעמקים בה יותר מגלים יותר דברים שלא רואים במבט ראשון וגם לא מפסיקים לשאול ממה לעזאזל זה עשוי…
רוני: חחח תודה רבה קודם כל. וכן, זה אוביקט אחד בסופו של דבר וגם מלא מלא עבודות קטנות; באמת תלוי במבט. החומרים שאני עובדת איתם משתנים ובעבודה הזו יש שילוב של כמה מדיות ופרקטיקות: קרמיקה, חמר פולימרי, פורצלן קר… הרבה עבודת צורפות. אפילו ג׳ל לציפורניים יש שם
יובל: זה קצת הזכיר לי את הסדרה של נטפליקס, Is It Cake – שבתור התחלה צריך לנחש מה מכל האוביקטים אמיתי ומה זה עוגה (את יודעת על מה אני מדבר?). גם פה – החלל החשוך, התאורה הממוקדת במרכז החלל, במבט מרחוק לא לגמרי ברור לך מה זה וממה זה עשוי, וגם מקרוב – היה מאוד קשה להתאפק וללא לגעת כדי להבין (שלא לומר מתסכל)
רוני: אוי זו סדרה מצויינת, אני רואה אותה עם הבנות. אנחנו אפילו די טובות בלנחש!
רוני לנדה. צילום: טל ראובני
רוני: העבודה פועלת קצת כמו מלכודת דבש. רציתי שהיא תפתה את הצופה להתקרב ולבחון אותה מקרוב ואני מאוד שמחה לשמוע שהיה לך קשה להתאפק לא לגעת. זה סימן טוב.
היום בגלריה קראת לי ערמומית ומאוד שמחתי כי באמת, ההשראה הראשונית לעבודה היא ציורי הפרחים ההולנדים שגם הם פועלים בערמומיות כזו, שמגישה לך דימוי כביכול מאוד תמים וברור, וככל שמעמיקים בציורים האלו הדימוי האחד הזה פשוט מתפרק לך מול העיניים. אז יופי. וסליחה
יובל: סולח! ורגע לפני שנמשיך – למה ציורי הפרחים ההולנדיים ערמומיים? כי אלו סידורי פרחים שלא היו יכולים להתקיים במציאות, מתקופות שונות של השנה ויבשות שונות בעולם?
רוני: לגמרי. תראה, בסופו של דבר זה הכל חוץ מזר פרחים. זה דיבור על קולוניאליזם ובעלות ועל גשמיות ומעגל החיים. וגם יש עיסוק ממש במהות החיים והאלוהי. כמו שאמרת אתה, זה ליקוט בלתי אפשרי והוא לא טבעי אלא סימבולי; גם סוגי הפרחים וגם הסידור שלהם באגרטלים הקטנים.
אם מתבוננים בפרחים ומבינים את הגובה והגודל של חלקם פתאום רואים שזה ממש נוגד את כל חוקי הטבע. יותר מזה, באגרטל יש ייצוג לכלל שלבי החיים של הפרח. גם השלבים היפים והאסתטיים וגם השלבים העצובים והכואבים. זה הופך להיות דיוקן עצמי באיזשהו שלב.
אלו ציורים מאוד מרגשים עבורי: עשירים, מורכבים, עצובים ובודדים. מלאים ברגישות וניגודים. אני נטרפת מהם… אבל בשביל זה צריך זמן. אחרת זה רק זר פרחים
יובל: והם מאוד מאוד יפים ומפתים. ואם לחזור לעבודה שלך – אולי אני צריך להסביר למה קראתי לך ערמומית, וזה אולי ספויילר אז מי שרוצה לגלות לבד הקריאה מכאן על אחריותכןם.
לאט לאט נשאבתי לתוך העבודה, והתחלתי לגלות את החתכים על העור, בעיות הפיגמנטציה, השיניים העקורות, חור התחת (!), הפין הדולף (!!!), הוורידים החתוכים ועוד. ופתאום מעבודה שהוקסמתי ממנה עד מאוד היא התחילה להרתיע אותי. ואז ניסיתי להבין את המוטיבציה שלך, מה את רוצה להגיד. אז לא שאני מחפש תשובה שתסביר לי את העבודה, אבל בכל זאת אשמח לשמוע על המוטיבציה מאחוריה, מאיפה היא נובעת
רוני: תראה, זה משחק שאני מאוד אוהבת – המשיכה/דחייה, מוכר/זר וזה עיסוק שחוזר אצלי בעבודות. המוטיבציה שלי הייתה לדחוף סך של חיים לתוך אגרטל קטן. בלי היררכיה. משם זה שלך… ואני מתכוונת לזה במובן הכי חיובי. זה שלך. למה זה מרתיע? למה זה מושך?
זאת אומרת, שאלה שלך לעצמך – למה הדבר הספציפי הזה מתריע אותך, או למה הדבר האחר מושך אותך
יובל: כי ישר אני חושב על גוף אנושי, על חתכים על העור שלא מעידים על מצב נפשי מי יודע מה, על מחלות עור – אלה לא מחשבות נעימות במיוחד. לא?
יש גם משהו מצחיק בלגשת להתפעל מפרח, לרצות להתקרב ופתאום לראות שיש לו הרפס. לא? ויש משהו נוגע ללב בפרח עדין עם חתכים. נורא נורא תלוי מי מסתכל
רוני: שוב, אני אתעקש. זה תלוי בצופה. יש גם משהו מצחיק בלגשת להתפעל מפרח, לרצות להתקרב ופתאום לראות שיש לו הרפס. לא? ויש משהו נוגע ללב בפרח עדין עם חתכים. נורא נורא תלוי מי מסתכל. מצחיק, כשאני חושבת על זה – דווקא הפרח הזה שהרתיע אותך כבר קיבל מעמד של פייבוריט. זה פשוט אישי
יובל: תראי, לא עד כדי כך הרתיע… ומצחיק? שאלה טובה, אני צריך לחשוב על זה. אבל מבין את עניין חוש ההומור – מה שמוביל אותי כמובן לשאלה הבאה על שם העבודה, על גופתי המתה: תגידי עליו משהו?
רוני: בטח. בסופו של דבר אנחנו מסתכלים פה על גוף. גוף אנטומי, גוף עבודות, זה לא משנה. זה גוף שבוחנים אותו איבר איבר וזה סוג של מבט שמתקיים או במצבים מאוד מאוד אינטימיים או במצבים קליניים שבהם בודקים חלק מסויים בנפרד מהתייחסות לאדם.
במהלך העבודה הסתכלתי הרבה על מודלים רפואיים ובמיוחד התמקדתי בוונוס האנטומית, מודל שעווה של אשה שמוצבת שכובה כמו היפיפיה הנרדמת עם שמלה, פנינים והכל, והיא כלי ללימוד אנטומיה שמתפרק לטובת הסטודנטים לרפואה. זה ממש מטורף, יש לה שבע שכבות של חלקים שונים שכולם יוצאים ונכנסים ובסוף בסוף מוצאים בבטן שלה אפילו עובר קטן. יש בשם הרבה הומור, אבל גם רפרור לפאסיביות שלה ולעיסוק הזה שלי בזמניות של הגוף
יובל: אבל על גופתי המתה זה גם דרך להגיד אין מצב; בשום פנים ואופן שאני מוכנה לזה. וכן הלאה. איפה המשמעות הזאת נכנסת?
רוני: שאלה יפה (שזו דרך מכובסת לומר וואלה התקלת אותי). אני אענה לך אינטואיטיבית… אני חושבת שאולי ״על גופתי המתה״ הוא יותר במובן ״אודות״ הגוף במובן החוקר והחודר.
יש את האלמנט של האין מצב הזה, אולי בהקשר הפמיניסטי שבו השימוש בגוף הנשי כאוביקט שאפשר לחקור אותו ולחדור אותו לטובת לימודים כאלה או אחרים הוא כבר לא דבר לגיטימי בשום צורה. לצד כל זה ההומור הוא באמת מפתח – ביחס לדרמה שמתרחשת באופן ההצבה ובעבודה עצמה השם הזה מאוד הצחיק אותנו וישר תפס אותנו כשנזרק לאוויר. הוא הקליל את האווירה, בצורה מורבידית והומוריסטית יחד
יובל: מבין. מעניין אותי מה החלק האהוב עלייך בעבודה – יש כזה?
רוני: וואו יש המון. את הפרחים האהובים עלי אני לא אסגיר. מה שכן אספר לך זה שאני נורא נהנית להסתכל על אחרים מסתכלים על העבודה. נהייתי גם סוג של מציצנית
יובל: מה הכי הרבה שאלו אותך בינתיים? אני מניח שממה זה עשוי וכמה זמן לקח לך להכין הכל
רוני: לקח לי מעל שנה וזה היה מסע בכל כך הרבה מובנים. גם טכנית וגם חומרית היו הרבה מאוד אתגרים. למדתי קרמיקה ולמדתי צורפות תוך כדי והגלריה הייתה מדהימה וכל כך תמכה ודחפה והרבה מהפתרונות הגיעו ממש משיתוף פעולה ביני ובין צקי רוזנפלד שממש הינדס פתרונות שהיו הכרחיים בשביל להוציא את העבודה לפועל.
וגם במובן הכי בסיסי, כל הפרחים והעלים, הכל נעשה בעבודה ידנית בסטודיו, ממש עלה עלה והרכבנו הכל יחד בפעם הראשונה רק בשבוע ההקמה. שאלו גם ספציפית על האיברים – אם פיסלתי או אם הוצאתי תבנית, אבל אני אשאיר את זה לדמיונות
רוני לנדה | על גופתי המתה
אוצרת: מיה פרנקל טנא
גלריה רוזנפלד, רח׳ המפעל 1, תל אביב
נעילה: 11.6
בדיוק מה שחוויתי, משחק בין האסתטי למצחיק וגם למבחיל
עבודה מטורפת
איזה כייף שהסתקרנת. היית על מאתיים בפתיחה 💜