מורן מילר רוקדת בין צחוק לבכי במופע החדש של ענבל פינטו

פורטפוליו בשיתוף מרכז סוזן דלל

---

במשך 45 דקות עוצרות נשימה, רקדנית תמירה, חיננית וארוכת איברים מתגלגלת על הרצפה, משתלחת בקירות ואז מנסה להיטמע בטפט המעטר אותם, שאיוריו מהדהדים את הדוגמיות המקשטות את השמלה שלגופה. היא מטפסת על שולחן, מנסה להסתתר בתוך ארון שמשמיע קולות ומדבר אליה, מחפשת נחמה בדמותו של כיסא שמגלם את מושג האל־ביתי הפרוידיאני כשהוא מתנכר אליה ונע בחדר כמו מעצמו, מניעה את איבריה בזהירות קפוצה כאילו היא מגלה אותם לראשונה, ופורשת אותם בהשתטות אסתטית אך ילדית.

וירג׳יניה וולף אמנם כתבה שאישה זקוקה לחדר משלה כדי ליצור בו ולשחרר לחופשי את עצמיותה, אבל נדמה שהחדר שבו הרקדנית הזאת יוצאת למסע מחקר תנועתי ואישי שייך לעולמות השיטיון והפנטזיה – מאלה שיותר סביר למצוא בספרים כמו ״התשוקה על פי ז.א.״ מאת קלאריס ליספקטור, שבו הגיבורה מנסה בכל כוחה להיאחז בשיירי שפיותה בעוד חדר הארונות סוגר עליה.

הפרפורמרית המשוטטת ביקום הביתי הזר הזה, זו שתנועותיה הרוטטות והבלתי פוסקות הן שמניעות את עלילת ״החדר״ ומטלטלות אותה אל עבר מחוזות דמיוניים אפלים ומכושפים, היא מורן מילר בת ה־32, רקדנית, יוצרת ומורה למחול שמשתפת פעולה באופן קבוע עם פינטו בשנים האחרונות. בין היתר, הופיעה לאחרונה ביצירתה של פינטו ״פוגה״.

מילר גם כיכבה בווידאו־דאנס שיצרה פינטו בשיתוף פעולה עם הסופר אתגר קרת, ״בחוץ״ (2020), קופרודוקציה ישראלית־יפנית שנוצרה בהשראת סיפור קצר בעל שם זהה שכתב קרת בהשראת הבדידות המזהרת שכפתה הקורונה על רבים מאיתנו. בעבודה, מילר נראית צופה ברקדן ובשחקן היפני מיראי מוריאמה שרוקד בעודו מקריא שורות מסיפורו של קרת. מוריאמה נגלה למילר מתוך מסך טלוויזיה מיושן כמעין חיזיון שמפיג את הפאניקה שהיא שרויה בה בעודה מסתחררת, מתנערת ונעה בבלבול בחדר סגור.

״התהליך המטרים על היצירה החדשה נולד מתוך העבודה על ׳בחוץ׳״, אומרת מילר. ״עבורי הקורונה הייתה תקופה קשה. אני אישה סופר־היפרקאטיבית, הרגשתי כלואה ואומללה כשלא יכולתי לצאת מהבית. כנראה שזה ניכר בתוצרים הסופיים. אפשר לראות כמה התחברתי לתכנים״.

בדיעבד, אני יכולה להגיד שלא קלטתי שענבל ואני יוצרות יצירה חדשה. היינו נכנסות לסטודיו ועושות אינסוף סוגים של אימפרוביזציה. אני לא יכולה לשים את האצבע על הרגע שבו האלתורים הפכו ליצירה אחת שלמה. זה פשוט התהווה מעצמו

העבודה על היצירה, שבה מילר הפגינה יכולות משחק מרשימות, הייתה ״חוויה מסעירה, מעניינת ומאתגרת. אתגר קרת הוא אחד הסופרים שאני מעריצה עוד מילדות, כך שהייתי נרגשת לפגוש אותו ולעבוד איתו. בתהליך, ענבל העניקה לי רפרנסים תנועתיים שאיתם עבדתי, אבל מצד שני אתגר נתן לי רפרנסים מילוליים וטקסטואליים.

״הערבול בין שני אופני המחשבה היה קשה אבל גם מהנה. זה פתח לי את הראש ולימד אותי המון. אני חושבת שהתוצאה הסופית שיקפה את שלל העולמות האינדיבידואליים שלנו, כי הקורונה והשלכותיה פגשו כל אחד ואחת מאיתנו בצורה אחרת״.

אחד מרגעי המפתח בסיפורו של קרת מתגלם ברגע שבו הדמות הראשית חווה מגע אקראי ופתאומי, המוליד את התובנה שאיש לא נגע בה כבר במשך 120 ימים. כשאני אומרת למילר שהיא הצליחה להעביר את חווית הבידוד המנטלי הזו בצורה משוכנעת להפליא, היא מניחה לדמעות לזלוג בחופשיות.

״את יודעת, לא דיברתי על זה בצורה הזו עם אתגר ועם ענבל, אבל עכשיו כשאת אומרת את זה, זה מרגש אותי. בתור ילדה, עד גיל מתקדם יחסית, לא אהבתי שנוגעים בי. זה די מצחיק, כי אני רקדנית ומצופה ממני לקבל מגע ולהרגיש איתו בנוח. אז כשמדובר בעבודת מחול אין לי בעיה, אבל המגע הבין־אישי הוא מורכב יותר״.

איך רוקדים קלסטרופוביה

באותה התמסרות גלוית לב שבה היא מופיעה, מילר גם משוחחת בפתיחות, בשטף דיבור קולח. היא מספרת שגדלה בניו ג׳רזי ועברה לישראל עם משפחתה כשהייתה בת חמש. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא רוקדת: בהתחלה בכפר ורדים, בהמשך בלימודי מחול בתיכון ואז בסדנת המחול בגעתון. כשבגרה השתתפה בפרויקטים של מספר כוריאוגרפים, ביניהם כרקדנית באנסמבל סיגמא, להקת המחול לשעבר של הכוריאוגרף מיכאל מילר. בין שיתופי הפעולה המשמעותיים לאורך הקריירה שלה היא מונה את ההיכרות עם הרקדן נדב צלנר, שעימו העמידה מספר יצירות שאיתן הופיעו בארץ ובעולם.

כיום, במקביל לעבודתה הצמודה עם פינטו, היא רוקדת בלהקת המחול ״סול״ תחת ניהולו האמנותי של הכוריאוגרף אייל דדון. רק לפני שבועות אחדים הופיעה עם היצירה ״ג׳ורג׳ט״ של הלהקה במסגרת הפרויקט חשיפה בינלאומית.

״התיזוז בין הפרויקטים השונים גורם לעומס גדול. אני חוששת שאני מכורה לפיזיות, לקיצוניות ולעבודה בעלת אופי אינטנסיבי. אין ספק שהגוף שלי מרגיש את זה, אבל המחול שווה הכל. אני אסירת תודה, שום דבר לא מובן מאליו – לא כמות ההופעות שאני זוכה להשתתף בהן ולא אופיים של היוצרים המדהימים שאיתם אני משתפת פעולה. עוד דבר שמפתיע אותי ומסב לי הנאה רבה הוא העובדה שאני מצליחה להתרגש בכל פעם מחדש כשאני עולה על הבמה, יוצרת ולוקחת חלק בעבודות הללו. זו זכות גדולה״.

הכרותה של מילר עם פינטו נולדה בעקבות צפייה במופע אויסטר, עבודת תיאטרון־מחול בהשראת הקרקס שיצרה פינטו, בשיתוף פעולה עם הכוריאוגרף ובן זוגה לשעבר אבשלום פולק (במסגרת פעילותם בלהקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק, שאותה עזבה פינטו כשהצמד נפרדו בשנת 2018). ״כשראיתי את אויסטר אמרתי לעצמי: וואו, כל הפנטזיות והשיגעונות שלי קמו לתחייה על גבי הבמה. אין מצב שאני לא לוקחת בזה חלק. היום ענבל ואני צוחקות על זה שחיזרתי אחריה במשך שלוש שנים. בסוף, לשמחתי הרבה, היא קיבלה אותי ללהקה״.

במשך למעלה משנה פינטו ומילר התכנסו יחדיו בסטודיו, בודקות, משחקות ומשחיזות את החומרים התנועתיים שלבסוף הפכו ל״החדר״. ״בדיעבד, אני יכולה להגיד שלא קלטתי שענבל ואני יוצרות יצירה חדשה. היינו נכנסות לסטודיו ועושות אינסוף סוגים של אימפרוביזציה. אני לא יכולה לשים את האצבע על הרגע שבו האלתורים הפכו ליצירה אחת שלמה. זה פשוט התהווה מעצמו״.

אנחנו מקפידים לא לעשות אינסוף חזרות לפני כל הופעה אלא לעשות ראן, לתת דגשים ופשוט להופיע. אני מאוד אוהבת את שיטת העבודה הזו, כי היא משאירה את הקצוות פתוחים עבורי ומאפשרת לנו כרקדנים להפיח ביצירה חיים חדשים בכל פעם

גם התכנים התיאטרליים ביצירה, הנשענים על הבעות פנים אקספרסיביות, נולדו מתוך חקירה אינסטינקטואלית. ״לא למדתי משחק אף פעם. אבל אני אישה דרמטית מטבעי. אני מדברת הרבה עם הידיים, עושה המון פרצופים, ואלה תכנים שיצקתי לתוך העבודה. לא הגדרנו את זה בינינו כמשחק כי לא רצינו להציג סיפור פנטזיה. המטרה שלנו הייתה לחשוף את עולמה של דמות אנושית עם תחושות ומחשבות, וכדי להעביר את עולמה הפנימי הייתי חייבת להניע את הפנים שלי. באופן אישי, אני מאמינה שהבעה ושימוש בפנים לא צריכים להיות מנותקים ממחול לעולם״.

כשאני תוהה אם תהליך העבודה היה מאתגר פיזית, נוכח העבודה הווירטואוזית הכאובה שמתרחשת על גבי הבמה וכוללת אינספור רגעים בהם מילר מטיחה את עצמה על הרצפה והקירות, היא משיבה ש״התהליך דווקא היה הרבה יותר מאתגר מבחינה נפשית. הפיזיות רלוונטית כמובן, אבל האינטנסיביות שאת מזהה היא תחושה שעלתה לי רק בהופעת הבכורה.

״בתהליך העבודה עצמו, הדגש עבורי היה מנטלי. הרבה מהאלתור שעשיתי בכלל לא כלל הנחיות פיזיות. לדוגמה: ענבל הייתה אומרת לי מילה כמו ׳קלסטרופוביה׳, ואז אני הייתי צריכה לשאול את עצמי איך רוקדים קלסטרופוביה. בתגובה, הייתי נכנסת לסשן ארוך שבו חקרתי מה זה אומר מבחינתי דרך תנועה״.

נודדת בשבריריות בעולם הפלאות

שלל מרכיבי היצירה – שפתה התנועתית הדרמטית של מילר, המהדהדת את התחביר התיאטרלי שמזוהה עם עבודותיה של פינטו; המוזיקה המסקרנת, מזרת האימים שהלחינה המוזיקאית מאיה בלזיצמן; הרהיטים הריאליסטיים, חלק מסט מתוכנן לעילא שעל עיצובו אמונה פינטו; והדואט הזוגי, רווי התשוקה שמכוננת מילר עם הרקדן איתמר סרוסי בחלקה האחרון של העבודה – משתלבים יחדיו לכדי עלילה שמזמנת פרשנות נרטיבית.

אף על פי כן, מסבירה מילר שהיא ופינטו לא עקבו אחר סיפור ליניארי בבניית היצירה. ״לי ולענבל יש חיבור מטורף. לפעמים אני מתחילה להגיד משהו והיא משלימה לי את המשפט. אנחנו חושבות על דברים דומים ומופעלות מאותם הרעיונות. לא נכנסו לסטודיו עם נרטיב, פשוט זרקנו כל מיני אסוציאציות שעניינו והצחיקו אותנו או השמענו מוזיקה שאנחנו אוהבות. זו הייתה הזדמנות עבור ענבל לחוות אתגר מקצועי שהיא לא חוותה עד כה, יצירה של סולו – ואני הלכתי בעקבותיה״.

כשאני משתפת את מילר שבעקבות הצפייה ביצירה, חשתי שאני עדה למהלך בימתי־תנועתי הממחיז חווית בדידות נשית ומראה דרך ריקוד כיצד שפיותה של אישה יכולה להיפרם לאיטה, היא אומרת שהתגובה לא זרה לה. ״הרבה אנשים שראו את העבודה אמרו לנו שהם חשו שאנחנו מתייחסות לבדידות. יש אנשים שאפילו חשבו שאנחנו מציגות את סיפורה של דמות הסובלת ממאניה־דיפרסיה.

״אני מבינה למה, אבל רק אחרי שהופעתי עם היצירה קלטתי שיש בה הרבה עצבות. הרגשות הללו כן צפו לאורך תהליך העבודה, אבל בצורה מעודנת. אני מאמינה שכיוצרת, ענבל אוהבת לעבוד על הגבול שבין צחוק לבכי. בסטודיו, כל פעם הזרקור הוטל על אחד מהמבעים הרגשיים האלה באופן אחר. אולי זה יפתיע את הקהל לגלות שהרבה מהתהליך נבע דווקא מצחוקים, שטויות והתלוצצויות של ענבל ושלי״.

לדבריה גם סרוסי, שנוכחותו הגופנית העוצמתית והפראית מתפרצת לבמה אחרי דקות ארוכות שבמהלכן מילר נודדת בשבריריות בעולם הפלאות שבראה עם פינטו, הזין את סחרחרת היצירה החופשית ותרם רבות לבריאת התמונה השלמה. ״איתמר הוא רקדן ויוצר מוכשר בצורה יוצאת דופן. לא הכרתי אותו באופן אישי קודם כי הוא התגורר, הופיע ויצר בחו״ל במשך שנים רבות, ורק במהלך הקורונה חזר לארץ.

״ענבל ואני חיפשנו במשך זמן מה דמות שתשלים את המהלך. ענבל ואיתמר מכירים, אז היא שאלה אותי מה אני חושבת עליו. אחרי שהיא הראתה לי תמונה שלו שבה הוא עושה איזה פרצוף משוגע אמרתי: ׳כן, מצאנו. זה הבן אדם׳. הוא הצטרף לתהליך שלנו אחרי שכבר עבדנו לבד למעלה מחצי שנה, והיה בינינו קליק מדהים מההתחלה. אנחנו מאוד שונים, ואני חושבת שזה מה שיצר אתגר חיובי ומדרבן במהלך העבודה״.

לדבריה של מילר הדואט המתוח שמתפתח בין השניים, הכולל ניסיונות להתחבר ולהישען זה על זו שעולים בתוהו, הוא לאו דווקא סמל לזוגיות מעורערת. ״אני לא אוהבת להגדיר את הקשר הבימתי שהתכונן בינינו במילים מדויקות, כי אני חושבת שצריך להשאיר מקום לתנועה ולדמיון. אם אני מתבקשת לחדד במילים, אז אגיד שאני רואה את דמותו של איתמר כסמל לחלום או פנטזיה של הדמות שלי. הוא לא חלק ממציאות קיימת, אלא מביע את הכמיהה שלה, איזה חוסר במשהו״.

מאז שעלתה היצירה בבכורה ב־2021 הספיקה מילר להופיע עימה מספר פעמים בארץ ולאחרונה גם בפנמה סיטי במסגרת פסטיבל המחול הבינלאומי ״פריזמה״. מילר אומרת שלתחושתה, כל הופעה היא אחרת. ״העבודה אמנם מוגמרת, בנויה ועומדת, אבל ענבל העניקה לי חופש יצירתי רב במהלך היווצרותה והיא ממשיכה לאפשר לי אותו גם כשאנחנו מופיעים. היצירה משתנה קצת בכל פעם שהיא עולה, ואני משחקת הרבה עם החומרים.

״היחסים שלי עם החוויה הרגשית והתנועתית שעולה מהעבודה משתנים לאורך זמן, ואני שואלת את עצמי איזה ביטוי הם יקבלו בהמשך. יש משהו ביצירה הזו שמסרב להיות לעוס, היא חייבת להיות רעננה. אני סומכת עלינו שזה יישאר כך, כי אנחנו מקפידים לא לעשות אינסוף חזרות לפני כל הופעה אלא לעשות ראן, לתת דגשים ופשוט להופיע. אני מאוד אוהבת את שיטת העבודה הזו, כי היא משאירה את הקצוות פתוחים עבורי ומאפשרת לנו כרקדנים להפיח ביצירה חיים חדשים בכל פעם״.

כשאני שואלת את מילר מה היא מתכננת הלאה אחרי ״החדר״, אם יש לה שאיפות להעמיד יצירות עצמאיות ככוריאוגרפית ואיפה תרצה למצב את עצמה כרקדנית בעתיד, היא עוצרת כדי להרהר. ״וואו, איפה תהיה מורן הרקדנית עוד חמש שנים? זו שאלה קשה. אמא שלי תשמח מאוד לשמוע את התשובה עליה, אבל סליחה, אמא, עדיין אין לי תשובה.

״הרבה פעמים שואלים אותי אם אין לי רצון לעלות שלב ולפעול גם ככוריאוגרפית. מבחינתי זה לא עובד ככה, זה לא שאת רקדנית ואז מעפילה להיות כוריאוגרפית. כרקדנית יוצרת יש לי המון מחשבות ורעיונות משלי, והתמזל מזלי לעבוד עם כוריאוגרפים שנותנים לי לבטא את הרעיונות שלי, ובה בעת מפרים אותי עם החזונות והרעיונות שלהם. אז לא בוער לי ליצור משהו רק כדי להגיד שהנה, יש על הבמה יצירה תחת השם מורן מילר. כן אציין שבעברי עשיתי שירות לאומי עם אוכלוסייה אוטיסטית, וזה עולם שיש לי חיבור מאוד עמוק אליו. יש לי פנטזיה לנסות לשלב בין תנועה לבין טיפול, ספציפית עם האוכלוסייה הזו. בינתיים אני ממשיכה לחלום״.

---

החדר
כוריאוגרפיה, עיצוב תלבושות, תפאורה ואיור קיר: ענבל פינטו
רקדנים יוצרים: מורן מילר, איתמר סרוסי
מוזיקה מקורית: מאיה בלזיצמן
15-16.12, מרכז סוזן דלל, ת״א