פסטיבל הקולנוע ירושלים 2023 // תחרות הסרטים הקצרים

תחרות הסרטים הקצרים בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים השנה היא עשירה ומאתגרת במיוחד. יש בה סרטים מסקרנים, חלקם נועזים, של במאים שזה הסרט הראשון שלהם, ויש בה סרטים נהדרים ובשלים של במאים שעבודות קודמות שלהם, ארוכות או קצרות, כבר זכו בעבר בפרסים.

הבחירה של במאים ותיקים לנוע בין קולנוע קצר לארוך, בין אמנות וידאו לסרט קצר, בין טלוויזיה לקולנוע היא בחירה מעניינת. היא קשורה אולי בנטיות לב, בצורות תקצוב של קרנות הקולנוע בישראל, ואולי בעושר שבאפשרות לעשות גם וגם. מעניין לראות את התנועה הזו בין ז׳אנרים, ואיך הם מזינים האחד את השני. זה כמובן מאתגר את סרטי הגמר של סטודנטים שהתקבלו לתחרות, ובו זמנית פותח להם אופק נוסף. הסרט הקצר הוא לא עוד ״תרגיל בדרך״ וכבר לא רק ״סרט גמר״, אלא עולם שלם שעומד לעצמו. השפע הזה, שהוא חלק ממגמה רחבה יותר בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, מצביע על צורך הולך וגובר של יצירת פלטפורמות להקרנה של סרטים קצרים, על מסכים גדולים, גם מחוץ לפסטיבלים.

היד של קטיה. צילום: רותם ירון

הסרט ״היד של קטיה״ של תום שובל, במאי עטור פרסים וסרטים וסדרות, הוא דוגמה לכך. הסיפור של קטיה קצר ופשוט לכאורה: אישה אחת, שני ילדים, צורך דוחק בפרנסה, חיים שאין בהם כמעט ברירה. יש לה כנראה גם איזה גבר, אבל הוא נמצא מחוץ לפריים. קטיה (בגילומה של השחקנית אנסטסיה פיין) היא מפעילת מנוף באתר בנייה. זה יום גשום וסוער שהופך את העבודה שלה למבהילה ומסוכנת עוד יותר מתמיד. מי יסתכן לעלות על מנוף ברוח הזאת? המנהל יודע שהוא יכול לגרום לקטיה לעלות גם אם זה מסוכן לה ממש. יש ילדים, וצריך פרנסה. הוא יודע את זה, ומשתמש בזה. זה פחות או יותר הסיפור. מכאן מתחיל קולנוע חכם, ומצולם ומשוחק באופן מפעים ושובר לב.

הנה למשל הרגע הזה שבו היא תלויה בין שמים לארץ. לרגע אנחנו (והמצלמה) עומדים באתר עם כל הגברים שנותנים לה הוראות ומתבוננים בה מלמטה, היא כל כך גבוהה שם על המנוף, שאי אפשר כמעט לראות אותה. לרגע אחר אנחנו (והמצלמה) סגורים איתה בתוך תא הזכוכית בגובה המנוף, מבוהלים יחד איתה מהגובה, מהרוח, מהשקיפות הזו שאנחנו מיטלטלים בתוכה, מההילוכים שפתאום מפסיקים לעבוד. ברגע אחר אנחנו בדיוק מתחת למנוף, מעלינו תלויה קובית בטון ענקית שמטלטלת ברוח. אם היא לא תהיה מספיק מקצועית, אם היא תעשה טעות, כולנו נמחץ שם למטה, מה היא עושה שם? היא לא מבינה מה קורה?

הצילום הנפלא של הסרט הזה, בתוך תא זכוכית גבוה בין שמים לארץ, ההתבוננות למטה, הרגעים שהם כמעט התרסקות, כל אילו מאפשרים לצופה להיות לגמרי איתה שם בתא ההוא, עם הפחד והבדידות, ובו זמנית לגמרי מבחוץ. בסוף, ומההתחלה, רק היא שם. היא והמשימה, היא והקול של הילד מהבית שהיא פתאום שומעת, היא והפחד.

הקול הזה של הילדים שנשארו בבית, שהיא שומעת או רואה בדרך פלאית, הוא שובר לב בסרט הזה. היא על המנוף, הם לבד, אבל הם לגמרי קרובים. הדהוד של קול, ציור עם אדי גשם שהצטברו על חלון, תנועה קטנה של הגוף, ריקוד, מבט, כל זה בסרט הוא כמעט דיאלוג בין אישה על מנוף, למי שזקוקים לה בבית. זה סיפור מרטיט לב על אם בתוך חיים סגורים של הישרדות. על הדבר היקר הזה שבינה לבין ילדיה. קטיה, הכוח שלה, חשיקת השיניים שלה, העמידה הלבדית מול העולם, הלכו איתי עוד ימים אחרי הצפייה.

לפרוע את סדרי הז׳אנרים

סרט נהדר אחר הוא ״אבא שלי בענן״ של האמנית רות פתיר. פתיר היא אמנית וידאו, שעבודותיה הוצגו בגלריות ובמוזיאונים מרכזיים בישראל ובעולם, וסרט אחר שלה זכה בפסטיבל הקולנוע בירושלים במסגרת תחרות אחרת – לקולנוע וידאו ניסיוני. ״אבא שלי בענן״ הוצג לראשונה במסגרת תערוכת יחיד ב־CCA, המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב. כניסתו לתחרות הסרטים הקצרים בפסטיבל השנה מעניינת גם באופן שבו היא פורעת את סדרי הז׳אנרים והנרטיבים.

זו עבודה שהיא כולה געגוע לאב שנפטר, לנוכחות שלו בחייה. באמצעות בינה מלאכותית, אנימציה, צילומים משפחתיים, ובני משפחתה הקרובים, פתיר מבקשת ״לרקוד שוב עם אביה״. האפשרויות לכאורה פתוחות. הדימויים הדיגיטליים, התוכנות, האנימציה, עולם שלם של כלים מאפשר לא רק ליצור את האב ממש בדמותו, לדייק את הריקוד שלו, אלא ממש לרקוד אותו, לרקוד איתו. אפשר להמציא או לשחזר עולם שלם של קרבה.

אבא שלי בענן, רות פתיר

רות פתיר, אבא שלי בענן

הסרט חושף לא רק את התעתוע של הדימוי, של ״האפשרות לגעת״, אלא גם את השבירות של הממשי. הריקוד עם האב, היא והוא לבד, הוא משאת נפש וזיכרון, אבל גם נוכחות חיה לגמרי שמפרה את הדימוי. זו עבודה מלאת חוכמה, סקרנית ועשויה ביד אמנית.

עוד סרט חכם ועז הוא ״הימים האחרונים של הקיץ״ של נאייף חמוד, שעובד בימים אלה גם על סדרה. זה סרט חכם ומלא הומור שמתבונן באירוניה כמעט על הכל. אם אכתוב שהוא עוסק בנושא חשוב – באלימות בחברה הערבית (כי כך ראוי לחשוב או לכתוב), דרוויש, הדמות מהסרט, יחייך לעצמו באירוניה גם עליי.

סרט לוקיישן

זה סרט לוקיישן במובן המלא של המילה. הסיפור הוא בכלל הלוקיישן. רחוב בחיפה, בשכונה שנמצאת באמצע ההר, בלוקים גנריים, מוזנחים, יש כאלה גם ליהודים וגם לערבים. חם מאד למרות שהקיץ בעצם כבר הסתיים, והמאוורר של דרוויש התקלקל. מי האידיוט שיקנה מאוורר בסוף הקיץ? הוא יוצא נחוש מהבית למצוא פתרון. כשהוא חוזר הביתה מסתבר שהבלוק הפך לזירת רצח. כלומר היה ניסיון רצח, ומישהו כנראה גם מת, אבל העיקר הוא הזירה.

כולם נמצאים בזירה, כולם ממלאים בה תפקיד ידוע מראש. הגברים הערבים שגרים בבלוק יושבים בחצר, מעשנים, מתאבלים, בודקים מי בא ומי הולך. השוטרים שהולכים הלוך וחזור, ושוב הלוך וחזור, מסמנים בחוטים את הזירה. האח של הנרצח בא להכריז נקמה. העיתונאי מהמקומון בערבית בא לסקר אבל פוחד לצלם, כדי שהשכנים לא יחשבו שהוא משת״פ.

כשדרוויש (במשחק מלא חן של סאמר בשאראת) חוזר הביתה הוא נקלע לתוך הזירה ובעיקר לתוך מערכת יחסים שהולך ורוקם איתו שוטר (עופר חיון במשחק נהדר ונונשלנטי). אני כותבת מערכת יחסים וזה לכאורה ממש לא הסיפור, אבל זה גם לגמרי כן. זירת רצח, מבין השוטר, היא מכרה זהב.

הימים האחרונים של הקיץ. סאמר בשאראת ועופר חיון. צילומים: מאי עבאדי גרבלר

מימין: סאמר בשאראת, מיישל קנבורה, ג'וני ערביד, עאסם זועבי

בלי להיכנס לספוילרים אני יכולה להגיד שהרווח הגדול של שוטרים מזירות רצח ״מהסוג הזה״ יכול להיות ״בחורים טובים״ שבגלל כל הטוב הזה שלהם אפשר להשיג מהם כל מיני דברים ששוטרים צריכים לדעת, אבל לפעמים יש שוטר חד עין ובר מזל במיוחד, ואז הוא אפילו יכול לחזור הביתה עם סיגריות. של נפטר, או של המשפחה שלו, רק שיהיו אמיתיות ולא ״טבק של ערבים״. ומה קרה עם הרצח אתם שואלים? נורא חם, צריך מאוורר, ודרוויש לא יוותר. הסרט מלא הומור, מצולם נהדר, ועובר בקלילות בין שפות, ומתבונן בכל זה קצת מבחוץ, אבל גם לגמרי מבפנים.

התחרות מונה השנה 17 סרטים, יש הרבה טובים, ואי אפשר כמובן לכתוב על כולם. אני רוצה להזכיר עוד שניים שנגעו ללבי, ומשהו בשפה הקולנועית שלהם הרשים אותי במיוחד. הראשון, סרטה של ציביה ברקאי־יעקב, שסרטה הארוך ״פרה אדומה״ זכה ב־2018 בפרס סרט הביכורים בתחרות בפסטיבל ירושלים.

קשה לכתוב על הסרט הזה בלי לחנוק את העלילה שלו. אומר רק שיש בסרט הזה גבר ואשה, בית מעוצב ונקי, ואשה שנמלטת מכל זה (גלוריה בס). קשה לכתוב על הסרט הזה בלי לחשוף את המתח שהסרט בונה באיזה אופן חד ומקפיא. האופן שבו הוא בנוי, הנקיות שלו, החלחול האיטי של הרוע, ההבנה של מה שרואים, הוא הלב של הסרט. הוא מספר סיפור על רוע נקי וצרוף שהולך ונחשף. רוע מטלטל.

אבל הסרט הזה מעז לעשות יותר מזה. באיזה אופן מפתיע הוא לא עוסק במי שהפעיל את הכוח, במי שהרוע שייך לו. זה סיפור חשוב כמובן, אבל את זה האשה (או הבמאית) מבקשת להשאיר מאחור. האשה הנמלטת יודעת שכדי להינצל היא חייבת מישהו שיראה, מישהו שיעיד על מה שמוסתר. והסרט מישיר מבט אל העדה. האם זה מבטיח הצלה? מה תעשה העדה?

מים עומדים, גלוריה בס. צילומים: בועז יונתן יעקב

איתמר רוטשילד וגלוריה בס

יש בסרט סצנה קשה שמתרחשת במקווה. יש שם אשה, ובלנית, ושאלה גדולה שתלויה בין שתיהן. זו סצנה מהפכת קרביים לא רק בגלל הגוף החבול שנחשף בה, אלא בגלל ההיפוך שהיא חושפת. כמו בסרטה ״פרה אדומה״, ברקאי בוחנת את מקווה הטהרה באופן חתרני ונועז, שבו טומאה וטהרה, חיי אישות, אלימות, מישטור וניצול כרוכים זה בזה בחוטים סמויים ומטרידים. הסרט מעוצב ומשוחק נפלא, הקול והגוף של האשה שעומדת בסיומו ומתריסה חשוף ומלא עוצמה

שאריות של ילדות או גוף או אסון

ולסיום ״שמעי קלמי״ של זהר אוריין כהן, סרט שהוא אולי החשוף ביותר, הנוקב ביותר, הקשה ביותר לצפייה, ועם זאת מלא בנדיבות. זהו סרט הגמר של כהן (גילוי נאות: הוא נעשה במסגרת לימודיה במחלקה לקולנוע בספיר, שבה אני מלמדת), והיא מתעדת בו שיחות או מפגשים שלה עם אמה. האם מדברת והיא מצלמת. רוב הסרט מתרחש בבית אמה של כהן, וכמעט באובססיביות היא מצלמת את חדר הילדות, את המדפים, את המיטה, את האם עצמה. מה היא מחפשת שם? המצלמה הביתית כאילו תרה אחרי סימנים, אחרי שאריות של ילדות או גוף או אסון. הבת מצלמת והאם לא מפסיקה לדבר. היא מתגעגעת אל הבת, היא מבקשת שתפסיק, היא נעלבת, היא רוצה להאכיל, היא רוצה שהבת תסלח, היא רוצה לנסוע, היא בעיקר עולה על גדותיה, ורוצה מהבת משהו שהילדה לא יכולה לתת לה. לאט לאט, מתוך סערת המילים של האם, הולך ומתברר הסיפור הנורא שהתרחש בחדר הזה ובבית הזה.

כשהבת שואלת על הפרוטוקולים של חקירת המשטרה האם אומרת שאולי היא עצמה זרקה אותם, ומפקפקת במה שנכתב שם (הבת מתעקשת שכל מה שאמרה בחקירה היה אמת). האם מתחננת לסליחה של הבת ואומרת שאם היא היתה יודעת מה האבא עושה לבת היא היתה נועלת אותו בחדר כשהם ישנים בלילה. (הבת לא מקלה ומטיחה באם שהיא ידעה הכל גם תוך כדי הדברים). תוך כדי השיחה המתמשכת בין האם לבת (כשהן מסדרות את החדר, כשהן אוכלות יחד במטבח, כשהן מדברות דרך הוואטסאפ או הסקייפ) האם מבלי או עם משים חושפת יותר ויותר. כשהיא מתארת באיזה אופן אגבי, כאילו זה דברים נורמליים שנאמרים בשיחה של יום יום, את מה שהאב עשה עם אברי גופו בגופה של הבת, קשה להכיל את העדות המחרידה הזו.

שמעי קלמי, זוהר אוריין כהן

הסרט עשוי באופן לא מתחנף, הוא רחוק מפתיינות ומציצנות, ואינו מבקש רחמים. זה חדר הילדות, זו האם, ככה נראה הבית. קשה להכיל את האם, בעיקר את התנועה או התעתוע שבדברים שלה. לפעמים היא מטיחה בבת כעס, תובעת ממנה שתסלח כבר (הוא שילם את חובו לחברה, ישב שבע שנים בכלא, אחרים שיש להם כסף ועורכי דין ישבו הרבה פחות). לפעמים היא מתרככת ושואלת באיזה אופן חסר מודעות איך יכול להיות שאת כבר כל כך גדולה וזה עדיין משפיע עלייך? לפעמים היא מכריזה שהבת לא צריכה לדאוג, היא לא נותנת לאב להתקרב אליה (לאם), הוא יודע את זה ואפילו לא מעז.

הסרט הזה מרשים בכנות שלו, בעשייה מישירת המבט שלו, ולא פחות מזה בנדיבות ההדדית שיש בו בין אם לבתה. האם לא מתחמקת לרגע מן הפריים ומן המבט הנוקב של בתה. היא נענית למצלמה בפנים ובקול ברורים. הבת מתעקשת לא רק על האמת, אלא על דבר יקר בין שתיהן. האפשרות לכרוך אמת קשה מנשוא ונדיבות במבט אחד, היא נדירה ויקרת ערך.

היד של קטיה, בימוי: תום שובל | 24 דקות
אבא שלי בענן, בימוי: רות פתיר | 25 דקות
הימים האחרונים של הקיץ | آخر أيام الصيفية בימוי: נאייף חמוד | 21 דקות
מים עומדים, בימוי: ציביה ברקאי־יעקב | 17 דקות
שמעי קלמי, בימוי: זוהר אוריין כהן | 27 דקות