סיכום 2023 / את ואני והמלחמה הקולנועית הבאה

מלחמות הן לא נושא חדש בקולנוע, והן חלק מקורפוס פילמוגרפי נרחב של הקולנוע הישראלי. אלא שנדמה שסרטי המלחמה המקומיים שנוצרו עד כה התאפיינו בגבריות ותמיד הביטו לאחור, על המלחמות הגדולות שידעה ישראל (או לפחות כך חשבנו עד ה־7 באוקטובר). לסרטי מלחמות, במאמר מוסגר, אפשר להצמיד כמעט כל סיפור מכל הז׳אנר, בין אם מדובר על ריאליזם או פנטזיה, קומדיה או טרגדיה, רומנים או סיפור משפחתי. באופן מפעים, סרטים אלו הם קולקטיביים, יש בהם מהרפלקסיה והם נושאים בחובם חוויה שיתופית עוצמתית.

לפני מספר חודשים צפיתי בסרטה העצמאי של סער ארליכמן ״כל הדברים שרציתי לומר״. ארליכמן הייתה בת 26 כשאחיה, יפתח, נהרג באסון המסוקים. כמו יתר ההרוגים עלה יפתח על מסוק בדרכו למוצב צבאי בדרום לבנון, טיסה ממנה לא שב – הוא ו־72 חיילים נוספים (ביניהם תומר קידר ז״ל, שהיה מדריך שלי בתנועת השומר הצעיר ולעולם ייחרט בזכרוני).

ארליכמן אספה את השירים והסיפורים שכתב אחיה בחייו הקצרים, ו־25 שנים אחרי מותו יצרה סרט עלילתי באורך מלא. אחד מגיבורי הסרט הוא במאי שניצב במשבר יצירתי (בכיכובו של אוהד קנולר האהוב), וחוזר לאירוע דרמטי משירותו הצבאי שעליו הוא מחליט לעשות סרט. הוא פונה ליפתח (גילי בלום) ומבקש ממנו שיכתוב שיר אהבה לסרט החדש שלו. הסרט שוזר מערכות יחסים, חברויות ורומנטיקה.

ארליכמן יצרה סרט זיכרון אישי על אחיה שהוא גם קפסולה של זיכרון קולקטיבי. היא עשתה זאת לבד ובכישרון, חרף כל המכשולים וללא תמיכת גופים ציבוריים. ההקרנות שלו בקולנוע לב ובמקומות נוספים התאפשרו גם הן הודות להשקעה כספית עצמאית שלה. היה לה חשוב לשגר את הגלויה הזאת מהמוות לאלפי הצופים שצפו בו. זכייתו המפתיעה של הסרט בפסטיבל הקולנוע צ׳לסי בניו יורק הוכיחה שהקולנוע הוא נחמה גדולה, אלבום או קפסולת חיים, שיש בו מהנצח; שחוויות אישיות הן לעיתים קרובות עדות גדולה.

ניתוח התופעה של העיסוק במלחמה, שהתרחשה לפני 50 שנה, הובילו אותי למסקנה הגורפת: המוות הולך עם החיים לכל מקום; וחשבון נפש הוא סוגיה שתמשיך להטריד את הקהל הישראלי וגם את יוצרי הקולנוע

רגע לפני שנכנסה שנת תשפ״ד יצאו לאקרנים שני סרטים שעסקו במלחמת יום כיפור. עם צאתם, הפכו הסרטים ולקחי המלחמה למדוברים מאוד. ניתוח התופעה של העיסוק במלחמה, שהתרחשה לפני 50 שנה, הובילו אותי למסקנה הגורפת: המוות הולך עם החיים לכל מקום (או כמו שסבא דוד האהוב ז״ל, ניצול השואה, היה מרבה להגיד לי: ״מרלינקה, המוות הוא חלק מהחיים״); וחשבון נפש הוא סוגיה שתמשיך להטריד את הקהל הישראלי וגם את יוצרי הקולנוע.

הניסיון הוא לנסות להבין את הקורבן ואת הדרך הלא סלולה להבנת המשמעות של ״מלחמה״ ו״שלום״, ובעוד העידן המודרני מבקש לחרות את השלום כסלוגן קיומי, מלחמות הפכו לחלק מאסטרטגיות רבות של משטר. ולא רק משטרים טוטליטריים – פעמים רבות המלחמות הן אידאולוגיות והן מטאפורה הישרדותית של תרבות וחברה. לפעמים נדמה שמלחמות הפכו להכרחיות כדי שמדינות מסוימות יוכלו להתבסס, ליצור אתוס וימי זיכרון ולקרקע את חשיבותן, וכך הקשר הישיר שלהן לאמנות, לקולנוע ולטלוויזיה הופך למתבקש.

הסרט האמריקאי ״גולדה״ של הבמאי הישראלי גיא נתיב, שיצא בחודש אוגוסט, לא יצר קונצנזוס ולא גרף את שבחי המבקרים. טבלת הארץ הווירטואלית מגלה שבקיץ 2023 הייתי המבקרת היחידה ששיבחה את הסרט עם חמישה כוכבים (בביקורת שהתפרסמה בפורטפוליו יונתן קופיבקר נתן לו ארבעה כוכבים). אני והקהל שמילא את האולמות מהווים עדות לכך שלסרט הייתה חשיבות רבה בעינינו, והוא ממשיך להיות מבוקש ומדובר, ולהציג בבתי הקולנוע גם בחודש דצמבר. הסרט הצליח גם ליצור דיונים ולקנות אוהדים ברשת, בעיקר בקרב אלה שזכרו את מלחמת יום כיפור וחיפשו קתרזיס לאותה חוויה טרגית.

על ״גולדה״ באופן פרדוקסלי כתבתי בערבית ובעברית, כי היו שתי נקודות תורפה שהפריעו לי: הראשונה היא הפרימה שחשתי בנקודת החיבור של השפה, כשניכר שהבמאי הישראלי־אמריקאי נקרע בין המבע העברי הטבעי לסיפור לבין השפה הקולנועית הממסגרת קונטקסט הפקתי שלו – האנגלית. הנקודה השנייה היא הליהוק של נבחרת שחקנים ישראלים (ליאור אשכנזי, אוהד קנולר, רמי הויברגר, דביר בנדק) שמזוהים עם השפה העברית והעמדתם בסט אמריקאי, מה שמעמיד צופה ישראלית שכמותי בפוזיציה של פקפוק.

אבל נקודות התורפה האלו לא הפריעו לי להעניק לסרט חמישה כוכבים ולספר כמה התרגשתי מדמותה של גולדה מאיר, שמצטיירת כדמות עגולה, פורשת עוגה ובאותה נשימה מקבלת החלטות גורליות: ״היא כמו הביג מאמא של מדינה בהתהוות, מרימה טלפונים גורליים מהמטבח ומסתירה את מחלתה ואת חולשותיה, אבל כאבה גדל ונראה לעין והרגעים שהכאב שלה גדל, הם קסם קולנועי פואטי ולעיתים אף עוצר נשימה ביופיו הוויזואלי והמלנכולי.

היא אישה שהחוכמה שלה בא לידי ביטוי בכל מבע, וכיעורה האסתטי מושלם. מעל הכל, היא אישה אחת חזקה מול הרבה גברים, וחוסר הסימטריה הזה ניכר לאורכו של הסרט״. האם נזכה לסרט דומה על בנימין נתניהו וההחלטות שקיבל במלחמת ״חרבות ברזל״ ביום מן הימים? ימים יגידו, אבל אין ספק שזה יהיה סרט אחר, אולי פחות נוח לצפייה.

סיומה של תקופת מלחמות העבר

הסרט השני שיצא אף הוא באוגוסט ועוסק במלחמת יום הכיפורים הוא ״המזח״ (שקיבל ארבעה כוכבים), סרטו של הבמאי ליאור חפץ, שבמקביל, מעט אחרי צאתו כסרט, היה אמור גם לצאת בחודש אוקטובר כסדרת טלוויזיה בת חמשה פרקים בכאן 11 (בשולי המלחמה צאת הסדרה נדחה למועד לא ידוע).

״המזח״ מגולל את אירועי מלחמת יום הכיפורים במפרץ שלאורך תעלת סואץ, ומתבסס על אירועים אמיתיים כפי שהם מופיעים, בין היתר, בספרו של ד״ר נחום ורבין, ״האופציה של הדוקטור״. הרצועה שמגוללת את יומן המלחמה של צה״ל מול החזית המצרית, מציגה דילמה צבאית שמתעצמת בזכות נקודת מבטו של הרופא המילואימניק.

לאחר שמצרים פתחה במתקפה בשיאו של יום כיפור, במוצב הדרומי בבונקר ״המזח״ רוב החיילים צמו באותו יום כיפור, ולא היו ערוכים למתקפה הפתאומית. כאן הופך הקונפליקט הקיומי לבעל פוטנציאל דרמטי הנשען על השקפת עולם. הסרט מצליח לרדת לדקויות ולשזור את מערכות היחסים של מי שהיו בקו החזית, שותפים לגורל אחד – חיים או מוות – ואחרי שראו את המוות בעיניים, בחרו בחיים. ייחודו של הסיפור הוא לא רק בשל הגבורה שהפגינו החיילים אלא בעיקר בשל החלטתם ליפול בשבי – החלטה שהתקבלה בקרב החיילים במוצב, ולא כפקודה ברורה מהפיקוד. גם ״המזח״ זכה לתשומת לב מעמיקה מצד המבקרים ודעת הקהל והמשיך להציג זמן רב יחסית באקרנים.

שני הסרטים האלה, שיצאו רגע לפני ה־7 באוקטובר, סימלו את סיומה של תקופת מלחמות העבר בקולנוע. בלי לדעת, הם סימלו גם את מותה של תקופה בישראליות. כעת, במלחמת ההווה, קיימת קרקע פרשנית שמתייחסת גם להשוואה בין טרגדיות בסדר גודל של ניסיון להשמדת עם (השואה) וגם למלחמות לאומיות שידעה ישראל בעבר, וכעת חווה ביתר שאת.

בבואנו לסכם את שנת 2023 בקולנוע אפשר לפסוק כי המלחמה טרפה את כל הקלפים. מלחמה היא מאורע מכונן בסדר גודל היסטורי, וככזו היא תיזכר לנו ב־2023 גם בקולנוע. זו היתה השנה שבה יצאו שני סרטי מלחמה המתעדים את מלחמת יום כיפור והמקדמים את הגל החדש של סרטי המלחמה שיבואו אחריהם; ובמקביל, תחת אש – במאים כמו סטיבן שפילברג ואבי נשר מבטיחים לנו סרטים שיגרמו לנו לזכור ולא לשכוח.

אבל לא רק הם: יונייטד קינג בישרה על כך שיוצרות ״שבע ברכות״ – הבמאית איילת מנחמי והתסריטאית אלינור סלע – ישתפו שוב פעולה בסרט חדש ״הטנקיסטיות״, בהשראת הטנקיסטיות שלחמו ב־7 באוקטובר; ובתקשורת כבר הופצה הידיעה על כך שהבמאית המוערכת טליה לביא (״אפס ביחסי אנוש״), החלה בתחקיר ואיסוף חומרים לכתיבת תסריט חדש על התצפיתניות במוצב נחל עוז. המגמה של סרטי מלחמה מהזווית הנשית, שמבויימים על ידי נשים, הופכת לבשורה פמיניסטית חדשה בקולנוע הישראלי.

סרטים על כוחן וגבורתן של נשים, על יכולתן להנהיג באי וודאות ולהותיר את חותמן, חרף מידורן וביטול חשיבותן וחרף גורלן המר והמופקר מול האויב האכזר – הם בגדר שינוי מגמה. כנאמר, ״בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ובזכותן עתידם להיגאל״, ואולי גם ז׳אנר המלחמות בקולנוע הישראלי עתיד להיגאל בזכותן.

אין בזה נחמה על האובדן הגדול והצער (ערימת הטישו לצידי בעת כתיבת שורות אלה תעיד), אבל אולי מכאן הקולנוע הישראלי יחדד את מהותו וידבר על מלחמות בשפה חדשה שתפלס דרך חדשה. התיעוד האמנותי נכנס ללב ויש בו מהנצח, ולכן הוא אולי חשוב יותר מאלף מהדורות חדשות שנבלעות ברשת. ובעודנו נכנסים ל־2024 תחת צל של אי ודאות לגבי מתי ואיך תסתיים המלחמה – אני נזכרת שאפלטון תיאר איך רק המתים ראו את סוף המלחמה.