סיכום 2023 / אופנהיימר, הסרט. כריסטופר נולן, האמן

בצל התקופה, המלצת צפייה ב״אופנהיימר״, סרטו של כריסטופר נולן על אבי פצצת האטום – לדעתי הסרט הטוב ביותר שעלה לאקרנים בשנת 2023 – לא נשמעת מאוד מנחמת, אולי אפילו חסרת טקט. שכן, יש לנו מספיק מלחמה, הרג ופוליטיקה בחיי היום יום. ואולי דווקא להפך. בימים שבהם מוות של יחידים ושל רבבות מסתכם באמירות כמו ״אלה החיים״; כששר בישראל חושב ש״להטיל פצצת אטום״ זה סוג של פתרון למצב המורכב, ההולך ומסלים; וכשחרדה ממלחמה נרחבת ורעה עוד יותר מרחפת באוויר – לראות את הסרט הזה לא רק מומלץ, אפילו חשוב. לידיעת הקורא עמיחי אליהו, שמלבד בורות היסטורית, אפשר להניח שהוא לא פוקד את אולמות הקולנוע, וחבל.

בעבור אנשים לא מעטים, מי שלקח על עצמו לספר את הביוגרפיה של אבי פצצת האטום, כריסטופר נולן, נחשב לגאון קולנועי. עבור אחרים הוא מקוטלג כבמאי גימיקי, שמאוהב באסטרטגיות של עצמו, ושוחק אותן עד תומן. לכן, כשפורסם לראשונה שסרטו הבא יהיה מסמך בדיוני־ביוגרפי על האדם שהיה אמון על פרויקט מנהטן המפואר והידוע לשמצה גם יחד, אלה גם אלה התאחדו בציפייה. מה יעשה במאי סרטי הפאזל במסגרת ביוגרפיה על מדען? גם אם הוא אחד המדענים החשובים בזמנו, גם אם הוא האדם שתהילתו המפוקפקת הייתה על סיום מלחמת העולם השנייה.

שני קווי העלילה נארגים זה בזה ומצטלבים בנקודה שמסמנת את ליבה של ההתנגשות שחוזרת שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, בין המדע לפוליטיקה. הקונפליקט הזה הוא־הוא הפצצה האמיתית שיושבת מתחת לדרמה המבעבעת ב״אופנהיימר״

כמו תמיד אצל נולאן, את ההפקה הזינו גלגלי השיווק בידיעות שונות ותקדימיות על מה שצפוי בסרט. למשל שקיליאן מרפי, ששיחק בתפקידי משנה בסרטיו של נולאן בעבר (באטמן מתחיל, התחלה ודאנקירק), יהיה הכוכב. הרף התרומם עוד יותר עם יציאת הטריילר, שהראה את הדרמה האנושית והתחושה שמרפי נתן את גופו ונפשו לתפקיד אופנהיימר. גם הצטרפותו של רוברט דאוני ג׳וניור לקאסט יחד עם כוכבות וכוכבים אחרים, כמו מאט דיימון ואמילי בלאנט, הוסיפו להתלהבות. אבל יותר מכל, היה קשה לחמוק מהפגזת הידיעות – תרתי משמע – שלראשונה בתולדות הוליווד ישתמשו בפצצת גרעין אמיתית לצורך צילומים.

לפעמים, רק לפעמים, המציאות מצליחה להתעלות מעל הציפיות ולהגיע לגבהים חדשים. מדובר בסרט שאמנם מתמקד באופנהיימר, אך יש בו הרבה יותר. בין היתר הוא משקף כיצד נולן עצמו גדל, התמתן והתבגר, וכך יצק את הנרטיב העמוק והמיוחד ביותר בגוף יצירתו. ואולי זה דווקא בגלל שהסרט לא מתובנת כמו סגנון היצירה המזוהה עמו. ללא מורכבות טמפורלית שדורשת מפת הוראות ויכולת שכלית של מבחן פסיכומטרי, נולן שירטט יצירה השטה בין נפלאות האדם לבין יצירתו הנוראית ביותר; בין סיוט לחלום; בין גאונות לתמימות.

״אופנהיימר״ הסרט מורכב משני קווי עלילה. האחד מתמקד באופנהיימר האיש, ונע בין פרקי זמן שונים – בין ועדה ממשלתית שמשמיצה אותו בחשד לבגידה וקומוניזם; זמנו בלוס אלמוס, שם היה אמון על פרויקט מנהטן, והדרך שעשה כסטודנט, עד להגיית רעיון האטום – כשהפצצה הייתה רק תיאוריה.

את קו העלילה השני מוביל דאוני ג׳וניור, בתפקיד סנטור שטראוס. הוא מצולם בשחור לבן ומתקיים בהיסטוריה המאוחרת יותר: בעיקר לקראת מינויו הצפוי לשר, זמן מה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, ובתקופתו כראש הוועדה לאנרגיה אטומית, שם פעל לצד אופנהיימר.

שני קווי העלילה נארגים זה בזה ומצטלבים בנקודה אחת חשובה, שמסמנת את ליבה של ההתנגשות בין שני האישים, אופנהיימר ושטראוס. המפגש ביניהם הוא השתקפות של מפגש דומה שחוזר שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, וגרם לכמה פיצוצים לא קטנים בעצמו, בין המדע לפוליטיקה. הקונפליקט הזה הוא־הוא הפצצה האמיתית שיושבת מתחת לדרמה המבעבעת ב״אופנהיימר״.

פחות יומרה, יותר דרמה

נולן ויתר על טוויסטים עלילתיים ותפר זו לזו זוויות שונות של דרמה אנושית. הוא אף שחרר יומרה ואקספוזיציות מעייפות, לטובת מידע ומסרים ביקורתיים, שעוברים בדרכים מעודנות יותר, בגובה העיניים. ובאשר למבע הקולנועי, נראה שנולן התכייל וברא עולם של דימויים מפותלים, המשקפים הלימה בין צורה ומבע לתוכן המדעי התאורטי. אופנהיימר הוא עבור נולאן כמו ביקוע הגרעין לאופנהיימר – חלום שאפתני שלמרות כל הסיכונים והאתגרים הפך למציאות.

יהיה קשה לתאר את ״אופנהיימר״ על כל אמצעיו האמנותיים, הצילום, פס הקול, העריכה ועוד, מבלי לנסות ולהבין מה גרם לבמאי לוותר על השטיקים והטריקים הקבועים; לשלוף כמה שלא השתמש בהם מאז תחילת דרכו (כמו למשל ההפרדה בין שני קווי עלילה באמצעות צבע אל מול שחור לבן, טקטיקה שזכורה מ״ממנטו״ – הסרט שפרסם אותו); ואף להמציא כמה חדשים, מבלי להתייחס לסרטו האחרון – ״טנט״.

״טנט״ היה ״הסרט הכי נולאני של נולאן״. הסרט סומן כמושיע הקולנוע בתקופת הקורונה, שבה בתי הקולנוע דיממו כלכלית והאנשים שעוד פקדו את אולמות הקולנוע חרדו לעתיד בכלל ולעתיד המדיום בפרט. כל הסרט היה בנוי על רעיון מבוסס זמן (הולך קדימה ואחורה), היו בו אקספוזיציות ארוכות ומורכבות מדי, הוא נמרח ללא תוחלת, רצוף סטראוטיפים, גברים בחליפות ואקשן עשוי ברישול, ובסוף (כמובן) הטוויסט, שאפשר רק בקושי להבין מה לעזאזל התרחש בהתחלה. סיכומו של דבר, לא משיח על חמור – סתם חמור. מנגד, יש הטוענים שמדובר ביצירה אוונגרדית מרשימה.

כך או כך, אחריו הגיע ״אופנהיימר״ – הסרט ״הכי לא נולאני של נולאן״. הסרט הכי פשוט וקל להבנה, על אף החומר הכבד שהוא מביא. הטוויסט בסוף רך ועדין, אך רווי ומרובד במשמעות וביקורת פוליטית, על הדרך החלקלקה שהאנושות מהלכת בה מאז המצאת פצצת הגרעין. גם שלוש הבעיות המרכזיות שהעיבו על הצפייה בסרטו הקודם – כתיבה נבובה ודמויות שטחיות, פס קול רועש ומעיק ועריכה מרושלת – מקבלות באופנהיימר תיקון יסודי, והופכות לשיעור במקוריות, יצירתיות ואומץ אמנותי.

אופנהיימר יהיה מועמד חזק לאוסקר בקטגוריות אלו, כך אני מהמר. עבודת העריכה – הן הוויזואלית והן הקולית – היא דוגמה ומופת לאמנות הקולנוע. באשר לפס הקול, אם לשאול את ההסבר מפיו של אופנהיימר בסרט: כל חומר על פי הפיזיקה הקוונטית הוא מרחב ריק עם אשליה של מלאות. ובדיוק שם, בריק השקט של פס הקול, מסתתרים רגעים מרגשים, כשהריק פוגש במוצק, השקט בקול, חוסר תנועה בתנועה – יש תחושה של מלאות.

נולאן משתמש ביסוד חמקמק זה מספר פעמים לאורך הסרט ואלו הרגעים הכי חזקים והכי מבעיתים. העבודה הקולית היא אלמנט קולנועי רב משמעות, שמחדיר מנה הגונה של אימה ומעמיק את אפיון דמותו מיוסרת המצפון של אופנהיימר לאחר הטלת הפצצות ביפן.

כמתבקש, לאורך הסרט ובעיקר בסופו יש לא מעט אימה: האופן שבו המדע עשוי לתת לא רק מזור וחיים, אלא להפוך בקלות למוות, ה־מוות בכבודו ובעצמו. רעיון מדעי מבריק שמחק מפני כדור הארץ עשרות אלפי אנשים בשניות מעטות. מספר פעמים לאורך הסרט אופנהיימר מצטט משפט מפורסם ששאול מהדת ההינדית: ״ועכשיו אני מוות, מחריב העולמות״.

לודוויג גורנסון – שהלחין את פס הקול המעצבן ב״טנט״ יצר הפעם את אחד מפסי הקול הכי מושמעים של השנה. הוא מצליח להימנע מפאתוס מיותר ואינו ממסך את האפקטים והדיאלוגים. להיפך, הוא תורם לזיקה הרעיונית בין הצורה לתוכן ומצליח להוסיף רובד הרמוני נגוע באימה וחרדה קיומית, ולמרות זאת, הוא גם יפיפה.

השפה הוויזואלית של הסרט עשירה, כמו שנולאן יודע לעשות: תנועות מצלמה מתוחכמות כאשר זה נדרש, בגילויים, בבריאת חיים ורעיונות, בשינויים וברגעים שחוגגים את המוח האנושי. מנגד, המצלמה יודעת לעמוד דום כשצריך, בעיקר כשהמוות פולש, הפוליטיקה חוסמת את הזרימה וכמובן, כאשר האטום מתפוצץ.

כמו כן, הוא שולף את אחד הקונצים האפקטיביים שבהם השתמש בבאטמן מתחיל (אפקט שליווה שם לא פעם את דמותו של קיליאן מרפי, הדחליל) באמצעות המיזנסצנה. האופן שבו במישור הקדמי נמצאת פניה של דמות, קפואה כמעט, הלומה, חוששת, חרדה, המישור האמצעי דל בהתרחשות, והאחורי רוטט בחוסר טבעיות, כאדם שעולמו רועד סביבו. אפקט זה מהווה הצצה לחרדה הפסיכולוגית, הן כשמשמידים את עולמו האזרחי של אופנהיימר ואת המוניטין שלו, והן כשהוא נזכר כיצד נטל על עצמו את תפקיד ״משמיד העולמות״.

התוצר הסופי מתרחק מהשבלונה של נולאן והוא לא פחות מהברקה – יצירה שכל מהותה ״חקר דמויות״ (character study) – שקול, איטי, מלא בפטפטת כתובה היטב. הרעיונות שנשתלו בו מתקלפים באיטיות, הן באמצעות הדיאלוגים, הן באמצעות שפה סמלית עשירה. גם בקטגוריית עבודה עם דמויות רב שכבתיות נעשתה קפיצת מדרגה מהותית. מרפי קיבל הזדמנות לככב אצל נולאן, עם דמות מעולה, והוא עושה איתה בדיוק מה שצריך. הוא מגלם את אופנהיימר קודם כל כבן אדם, לא חף מפגמים, מאנושיות, מטעויות, מכאב ואיכשהו בצורה פרדוקסלית, הוא גם מצליח לעורר חמלה, לשדר ענווה וצניעות, ברק וחוכמה עד אין קץ.

״אופנהיימר״ הוא לא סרט לכולם. בטח לא למי שאין לו סבלנות לשלוש שעות של סרט היסטורי. אולם להחליט שלא לצפות בו רק בגלל אורכו, תהיה טעות. שכן עבור הרגעים המרהיבים שבו, ההתפתחות העלילתית, והרגע שלו כולם חיכו – פיצוץ גרעיני – שווה לשבת גם ארבע שעות.

הסרט הזה העניק לי אחד מהרגעים הטובים בחיי באולמות הקולנוע. שקט שרר באולם שניות ארוכות, וכשהתרחש המחזה המבעית, לא היה אפשר שלא להצטמרר. אני זוכר רגעים נדירים לאורך השנים, שבהם לא הרגשתי כבודד בקהל של צופות וצופים, רגעים שבהם כל הקהל חווה את האירוע לא בנפרד, אלא ביחד. זה היה אחד מהם.

ב״אופנהיימר״ נולן סימן את עצמו לא רק כבמאי קאלט נערץ אלא כרב־אמן (בלשון עולם הקולנוע ״אוטר״), שיודע לעשות קפיצת גדילה שחובה, אבל חובה, לראות על מסך גדול. אם היה ספק, עכשיו כבר אין – כריסטופר נולאן יכול לקום ולהגיד ללא היסוס ״עכשיו אני במאי מופת, בורא העולמות״.

---

אופנהיימר
בימוי: כריסטופר נולן
ארצות הברית ובריטניה, 2023, 180 דק׳
5 כוכבים