כל מה שחשוב ויפה
דניאל צ׳צ׳יק, מתוך התערוכה אבק ודמעות
דניאל צ׳צ׳יק, מתוך התערוכה אבק ודמעות

גם הגלריה עקורה: דניאל צ׳צ׳יק מציג ״סיפור על חושך ומעגלי חיים״

התערוכה ״אבק ודמעות״, שאצרה סופי ברזון מקאי לדניאל צ׳צ׳יק עבור הגלריה בקיבוץ בארי, מתארחת במוזיאון ארץ ישראל

חגית: בוקר טוב דניאל, מה שלומך?

דניאל: בוקר טוב. אני בסדר, בהתחשב במה שקורה

חגית: אין לתאר. חלום בלהות. ואתה ודאי עוקב אחר המתרחש מקרוב. כאיש מערכת ועורך בלוג הצילום של הארץ, בחודשים האחרונים הקדשת לא מעט מהפרסומים לאירועים אקטואליים

דניאל: אמת. אמנם אני לא תמיד עוסק בזה באופן ישיר, אבל יש התייחסות עמוקה למצבנו

חגית: וברקע, בצירוף מקרים שמקרב אותך עוד יותר – הייתה לך תערוכה מתוכננת בגלריה בבארי, שמצאה את מקומה ומוצגת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.

התערוכה ״אבק ודמעות״ (הכותרת באנגלית: Days Before Darkness) נשמעת כאילו היא נעשתה בתגובה לאירועים. אבל בוא נלך אחורה בזמן וספר איך היא תוכננה ועד איפה הגיע תהליך העבודה? או במילים אחרות: החיים לפני ואחרי ה־7.10

דניאל צ׳צ׳יק. צילום: מ"ל

דניאל צ׳צ׳יק. צילום: מ״ל

דניאל צ׳צ׳יק, עבודות מתוך התערוכה ״אבק ודמעות״

דניאל: פגשתי את סופי ברזון מקאי לפני כשנה וחצי – תשימי את השם שלה באותיות מודגשות ופונט 153 – בשיח אמן אצל איתי בר יוסף בבארי. תוך שעות ספורות היא הציעה לי להציג בגלריה תערוכת יחיד.

משם התחלנו תהליך של שנה, לרקום סיפור על חושך, אובדן תקווה, מעגלי חיים, מעגלי חומר – צילומי וקיומי. מהות העבודה נשארה זהה, אך ב־7.10 הכול השתנה כמובן

חגית: לא חשבתם שהתמה תהיה כל כך אקטואלית

דניאל: התמה – Days before darkness – היא על־זמנית והייתה רלוונטית מאוד, אבל אקטואלית – פחות. ובבוקר אחד נוראי, הכל נסדק ושינה את כל צורתו: מעולם דימויים לעולם מציאות. נשברה הרומנטיקה ונשארו רסיסים של קיר, של חלום

חגית: העיסוק באור ואפלה הוא גם עיסוק בצילום ובאופן מטאפורי בעולם

דניאל: השם הזה נכתב כבר ב־2017. הרעיון המקורי צץ בכלל בצפון שוודיה, בימים לפני החשיכה של החורף הסקנדינבי. הייתי שם בפרויקט גדול בשיתוף עיתון הארץ ושגרירות שוודיה

חגית: יש לאמנות כוח לנסח אמת – כמו שאמרת, על־זמנית – אבל בדיעבד היא חושפת עוד הבט של המציאות. סופי כותבת בטקסט התערוכה: ״צ׳צ׳יק מספר סיפור מיתי כלל אנושי. הוא פורש לפנינו מרחב ארכיטיפי של אירועי משבר וכאוס, ומאיר את הפונטציאל הגלום בהם לטרנספורמציה פנימית, שתהדהד בסופה חזרה אל תוך העולם״. ספר על ההתחלה

דניאל: היה חושך על פני תהום? על איזה התחלה אנחנו מדברים?

חגית: בדיוק 🙂 כאוס ומיתולוגיה. לא, כוונתי להתחלה בשוודיה, חושך חורפי. כשנולדה הסדרה הזו לא ידעת שהיא תוצג בגלריה חמימה של קיבוץ בנגב. אולי תכניס אותנו לאווירה (הקודרת אבל פואטית) שהגדירה את העבודות הרלוונטיות לסדרה

החיים הם סוג של משבר, אני חי בסוג של מניה דיפרסיה. לא באמת, כן? אבל ברמה של גבולות הסביר, אני ניזון משניהם ביצירה – זה בהחלט סיפור אישי כנה של חושך אישי והתמודדות עם החיים. יש ביצירה גם עולמות שיצרתי אותם על מנת להיכנס, להתנחם

דניאל: נסעתי בימים שחורף התחיל, ממש מעט אור, כיוצר שעושה שימוש באור סביבתי זה מסובך, אבל המורכבות נהפכה לתמה, לחקר פואטי של סביבה ותחושת בטן עם הרבה חרדות – שיצרו את הסדרה.

זה הגיע לכתבת שער במוסף הארץ, כשאני מספר את הסיפור והכתב תומך; כמעט כמו ספר אמן. והנרטיב שהתחיל שם ליווה אותי בשנים האחרונות, הסיפור הדוקומנטרי לפחות באופן מסויים התמזג לסיפור של חלום/ סיוט, אישי־היסטורי־פנטזיונרי…

חגית: אני זוכרת את הכתבה במוסף הארץ. ספר קצת על עצמך. יש לנו איזה דימוי רומנטי של אמן־צלם שמשוטט בעולם ומביא איתו חזרה יצירה פואטית ומרגשת. אבל ברמה האישית, זה באמת נבע מהתמודדות עם משבר? חרדה? תקופה קשה?

דניאל: החיים הם סוג של משבר, אני חי בסוג של מניה דיפרסיה. לא באמת, כן? אבל ברמה של גבולות הסביר, אני ניזון משניהם ביצירה – זה בהחלט סיפור אישי כנה של חושך אישי והתמודדות עם החיים, מעברים ממקום למקום, חיפוש זהות ושייכות. יש ביצירה גם עולמות שיצרתי אותם על מנת להיכנס, להתנחם משם, כשאין מקום יותר לברוח

צילומי הצבה: דניאל חנוך

צילומי הצבה בתערוכה: דניאל חנוך

חגית: כמה מהצילום שלך ספונטני וכמה מתוכנן? מבויים?

דניאל: המממ… אני לא מביים כלום, אבל ספונטני זאת מילה גסה בעיניי. אני מגיב רגשית באופן עמוק לסביבה שלי

חגית: כלומר, זה לא סנאפשוט, בשליפה. אלא בחירות והתארגנות?

דניאל: ההתארגנות היא בראש, בחלום, בהוויה. התגובה אולי רגעית לפעמים אבל ממש לא סנפשוט. מחקר עמוק של פנים וחוץ על מנת לחלץ משמעות

יוצא אור מתוך החושך

חגית: כל הסדרה צולמה בשוודיה או שזו הייתה רק נקודת המוצא? איך בכלל מתארגנת סדרה, גוף עבודות, לעומת העבודה בשוטף?

דניאל: אין הרבה עבודות משוודיה. בכלל גאוגרפיה ממש לא חשובה כאן, להפך… איך שיר נולד? קשה להגיד, כמו רעב, משיכה כזאת למשהו לא מוסבר שאתה חייב להוציא החוצה.

העבודה השוטפת שלי שונה לגמרי. כצלם מערכת אומרים לך לאן, מתי, מי וקצת איך אפילו. גם אם בסוף אתה עושה את זה בדרך שלך, יש לקוח יש עיתון ויש חוקים

birds

חגית: העבודה עם סופי לקראת התערוכה (שתוכננה בבארי), כבר הייתה בשלב מתקדם, והגיע היום הנורא של 7 באוקטובר.

סופי – גיבורת־על – קמה מהר מאוד מהשבר האיום הזה, והתחילה בעשייה ושיקום. את הגלריה היא ממש החייתה מהאפר. ספר איך התארגנתם מחדש?

דניאל: שבוע אחרי 7.10 נסעתי לבקר את סופי. היא חלקה את הזוועות שעברה ודיברנו המון. לפני שעזבתי היא אמרה ״אל תדאג, אין על התערוכה שלך לגמרי״. אני צחקתי ואמרתי שזה הכי לא חשוב לי כרגע, היא אמרה, ״אבל לי זה חשוב״.

אחרי שבוע היא קיבלה הזמנה מהמוזיאון להציג אמן והיא בחרה אותי לשמחתי. משם נכנסנו לעבודה אינטנסיבית של שינוי ההצבה להתאמה מוזיאלית, המהות נשארה זהה

חגית: מדהים

דניאל: אפשר לומר כן

חגית: בהקמת התערוכה דיברתם על הגלריה בבארי, שנחרבה? חשבתם שוב מה היה אילו זה היה שם?

דניאל: הפנים היו להווה ולעתיד. לא יכול להגיד שזה לא היה מוזר, פתאום לעמוד בחלל ברמת אביב לתלות, בהחלט הזיה. אבל זה לא דובר כי לא היה באמת מה להגיד

חגית: התערוכה מאוד קודרת, כמו שתיארת. יש בה הד לתחושות של הצופים, לא רק שלך. יש בה קתרזיס מסוים. יש גם אופטימיות?

דניאל: הבת שלי בת 7, אלה המדהימה, הייתה שם אתמול ואמרה ״אבא בכל תמונה יש אור כזה שיוצא החוצה מתוך החושך״. צריך להוסיף?

חגית: וואוו. חכמה. זה העתיד

דניאל: שלי בטוח 🙂 אז כן אוסיף: אין מוות בתערוכה. יש מעגלי חיים של חומר, עננים למים, מים לדמויות, דמויות לפרחים והלאה, זאת האופטימיות האמיתית של התערוכה


אבק ודמעות | דניאל צ׳צ׳יק
אוצרת: סופי ברזון מקאי
מוזיאון ארץ־ישראל, חיים לבנון 2, תל־אביב
נעילה: 8.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden