יעל חובב: חשוב לי לתקוע בציור נעץ של עכשיו

יובל: הי יעל, מה שלומך בתקופה מורכבת זו שנמשכת כבר הרבה יותר מדי זמן? ומזל טוב על התערוכה החדשה

יעל: תודה יובל, מה שלומך? אני שמחה על התערוכה.

והתקופה… המילים כושלות לי, אני מרגישה מזל שאני יכולה לפחות לצייר

יובל: לגמרי. מה היינו עושים בלי היצירה, שבתוכה קורים גם דברים טובים כמו התערוכה שלך בגלריה בארי, שיר ערש לעיניים, זוכת פרס הגלריה בצבע טרי 2022, שנראה כאילו התקיים לפני מיליון שנה

יעל: 2023! לפעמים אני מרגישה שהזמן טס ועוצר מלכת בו זמנית. ואולי בממוצע הוא פשוט מה שהוא, שנה וקצת מאז היריד…

יובל: כן, התכוונתי 2023. בואי תספרי מה את מציגה בתערוכה ומשם נתקדם

יעל: אני מציגה בתערוכה 18 ציורי שמן על בד ועל נייר. הציורים עשויים שכבות־שכבות של כתמים משוחררים דקים ורישומים מפורטים שקופים, שנערמים אחד על השני. אני מנסה להתחקות אחרי התחושות החמקמקות יותר בחיים: מציירת אורות חזקים, קשרים אנושיים משובשים, אולי מציעה מעין תיאור של החיים הפרטיים והמקומיים כמקרה אוניברסלי. 

צבע השמן בכל הציורים עובר כל מיני מניפולציות שמרזות אותו – אני אוהבת להשתמש בו כמו בדיו, כמו בעט או צבעי מים, בצורה שממסכת אותו, הופכת אותו מבשר לרוח. יש לי איזו אמונה כמעט רוחנית בציור, שדרך הציור ניתן עדיין לאחוז במשהו, ואולי מתוך המחשבה המנחמת שהכל מופשט, קיים ונעלם בו זמנית בכל מקרה.

כתם צבע כמו זוג נעליים, נזילת טרפנטין כמו שקע חשמל, משיכת מכחול כמו תריסים בחלון – אני ממשיכה להיאחז בין הכתמים בדימויים פיגורטיביים, ובאמת חלק מהציורים בתערוכה מתארים דמויות ישנות ברורות, בחלק אפשר לזהות איזשהו מרחב ביתי מקומי.

ואת התערוכה אצרה סופי ברזון מקאי, שהיא אוצרת גלריה בארי לצד זיוה ילין. לצד התערוכה יצא לאור גם ספר האמנית הראשון שלי

יובל: תכף נגיע גם לספר. אני חושב שבנוסף לאופן שבו את עובדת עם שמן, אחד הדברים הכי מובחנים בציורים שלך הוא הצבעוניות העזה: הכתומים, הכחולים, השילובים ביניהם. מאיפה זה הגיע?

יש לי איזו אמונה כמעט רוחנית בציור, שדרך הציור ניתן עדיין לאחוז במשהו, ואולי מתוך המחשבה המנחמת שהכל מופשט, קיים ונעלם בו זמנית בכל מקרה

יעל: שואלים אותי הרבה על הצבעוניות, ואני מרגישה שזה כמו שפת גוף או חיתוך דיבור: משהו שיצא מהעבודות והתחיל לאפיין את העבודות מהיותן הן. פעם הייתי חוקרת צבעים בהדרגה: בבצלאל היו לי ציורים אדומים, אחר כך היה לי רגע כתום, ירוק, בהמשך כחול וכן הלאה.

היום אני מתעסקת יותר באור מבצבע, ומצאתי את עצמי בסטודיו חוזרת לצבעים חזקים, משלימים, של יום ולילה, של שמש וקרקעית ים. האמת היא שיש לי איזו פנטזיה לרדת בקרוב ברמת הסטורציה, אולי לחזור לצייר קצת בצבעי אדמה

יובל: זה יהיה מעניין. את מרגישה שיש קשר בין נושאי הציור לצבעוניות? או שזה כמו שאמרת בתקופות?

יעל: גם וגם, יש קשר והוא זז עם הציורים והצבעוניות שלהם בתקופות שונות. חלק מהדימויים שאני בוחרת מחקים את המציאות ולרגע נראה שאפשר להבין אותה, אולי הערפל הכחלחל מרחיק אותם לאזורים שמימיים יותר, מחוץ לעולם

יובל: והספר? תגידי עליו כמה מילים ואז נדבר על הכל ביחד

יעל: הספר מאגד עבודות מהשנים האחרונות. יש בו תמונות של עבודות, תקריבים שנותנים מקום להבט החומרי של העבודות, כמה סקיצות ושרבוטים ואפילו שרבוטי־מילים או חתיכות שירים מהמחברת, וכמובן את הטקסט המצוין שסופי כתבה וניסח עבורי דברים שאני לא יודעת לומר מחוץ לציור. עיצבה את הספר בכשרון גדול נרקיס שחף קורין הנפלאה

יובל: מה סופי ניסחה שלא ידעת? סיקרנת!

יעל: היא הצליחה לנסח תובנה שמחברת בין הדימויים, החומר, האור והזמן של העבודות בחוט שדרה אחד שהוא כמעט־אידיאולוגי, אבל במובן האמנותי של המילה. אולי אפשר לומר שהיא ניסחה את האידיאולוגיה האמנותית, אם בכלל יש דבר כזה, מאחורי העבודה שלי בצורה שאני לא הייתי מצליחה לבטא במילים.

אחד הדברים שסופי כתבה בספר הוא ״האור עובר גלגולי גוון, צורה ומשמעות. אני רואה בו משא ומתן לגבי חיים, תנועה וזרימה. כוכב צפון פנימי בדינמיקה של התחדשות – צמצום האינסוף, פינוי החלל, התגבשות הצורה ופירוקה״.

כשהיא כתבה ״פינוי החלל״ הרגשתי שאני מבינה משהו חדש על המניעים הרוחניים ביצירה שלי. למדתי השנה קורס על החסידות בתכנית עמיתי עלמא שהשתתפתי בה בשנתיים האחרונות. את הקורס הנחה אסף תמרי, ולמדנו בו על רעיון החלל הפנוי – מקום שאלוהים פינה ולכאורה הוא ״לא נמצא בו״, שזו כמובן ההתחלה של פרדוקס רוחני עמוק – שאני מבינה פחות מקצה הקרחון שלו.

כדי שהעולם יתקיים בתוך החלל הפנוי, הוא תלוי בדיבור ככוח בורא, אבל גם בשתיקה, ובליקוטי מוהר״ן כתוב: ״צריך לזהר שלא לדבר יותר, רק כפי צורך בריאת העולם, לא יותר״. אם הדיבור הוא יצירה – אני מוצאת במשפט הזה אמירה על אמנות, על המינון החיוני שלה בעולם

יובל: מעניין, לא חשבתי על זה ככה

לא להתאמץ כדי להיות רלוונטית

יובל: אני אגיד לך מה אני אוהב בציורים שלך – מעבר לסגנון והצבעוניות ומריחות השמן – שאני רואה בהם משהו של העכשיו, במיוחד הציורים עם האנשים. הם נראים לי ציורים שהיה אפשר לצייר אותם רק ברגע הזה. יש בהם את המילה ההו כה חמקמקה – אותנטיות (שימי לב, אין פה שאלה…)

יעל: תודה, זה משמח אותי שאתה חושב ככה. חשוב לי לתקוע בציור נעץ של עכשיו. אני חושבת לפעמים שהספציפי והמקומי הוא האוניברסלי ביותר, ולכן אני משתדלת שהדמויות או הבתים ייראו כאן והיום. לכן אני כמעט תמיד מכניסה איזה אלמנט שאי אפשר לטעות בו. לדוגמה, העיצוב של שקע נופל מקיר מתפורר בדירה תל אביבית הוא כל כך ספציפי, הוא שונה משקע בדירה באירופה. גם תריסים, צמחי בית, בגדים.

נכון כשנוסעים לחו״ל הכל כאילו דומה אבל הצבעים של הלוחיות רישוי שונות והרמזור מעוצב אחרת (ואין מלחמות והחיים קלים, אבל זה נושא אחר)? אז אני, מטאפורית, תמיד אבחר לצייר את לוחית הרישוי בצבע שלנו כאן

יובל: אמרת שזה נושא אחר אז מעניין אותי לשאול – הציורים שאת מציגה בתערוכה, מתי צויירו? לפני או אחרי 7.10?

יעל: רובם צוירו אחרי. התערוכה נדחתה לא מעט וכך נוצר מצב שרב הציורים, למעט שלושה, הם חדשים

יובל: הייתה לי תחושה כזו. לא שזה כזה מובהק, אבל זה השלב שבו אני תוהה אם החוט המלנכולי הוא אצלי בראש, אם הוא תוצאה של הצבעוניות (והסגנון), של התקופה, שלך, כי נדמה לי שאיכשהו הוא תמיד היה שם (בכל מקרה מאז שאני קצת עוקב אחרי העבודות שלך, מהסיום בבצלאל ועד היום)

יעל: אני חושבת שאמנות תמיד עוסקת במצב האנושי, ושהשנה האחרונה הציפה את בעיית המצב האנושי של כולנו מעל פני השטח, ברמות שונות. למעט אולי עבודות אמנות ציניות מאד, או עבודות אמנות עם טיימינג ממש גרוע, רב עבודות האמנות שאני אוהבת לא צריכות להתאמץ כדי להיות רלוונטיות עכשיו.

לפני שנה כשהצגתי בצבע טרי פתאום יכולתי להגיד בלי להתבייש דברים כמו – העבודות שלי עוסקות באינטימיות בין אדם לאחרים, לעצמו, למחשבותיו, לעולם. יכולתי לענות על שאלות כששאלו אותי לגבי מוטיב חדר השינה שחזר אז בעבודות

לגבי העבודות בתערוכה – כבר בעבודות קודמות עסקתי בשאלות שקשורות לתחושת מוגנות, ולמחיר שאנחנו משלמים עליה. אין לי ספק שעבודות כאלה פוגשות עכשיו צופים שהמטען שלהם לגבי השאלה הזו – אולי תמיד היה שם, אבל עכשיו הוא קצת כבד יותר.

אבל כן יש משהו משמעותי שהשתנה אצלי בעבודה השנה. התחלתי לצייר בגיל הנעורים כשהרגשתי שהמילים לא מצליחות להחזיק את התחושות שלי, שהן יומרניות מדי. המילים ביומנים שלי התחלפו לשרבוטים (פרקטיקה שעדיין מתקיימת אצלי וגם קיבלה מקום בספר כאמור). ככל שהתבגרתי כציירת הרגשתי שאני מצליחה להיות נדיבה יותר בתיאור המילולי של הדברים שהעבודות שלי עוסקות בהם.

לפני שנה כשהצגתי בצבע טרי פתאום יכולתי להגיד בלי להתבייש דברים כמו – העבודות שלי עוסקות באינטימיות בין אדם לאחרים, לעצמו, למחשבותיו, לעולם. יכולתי לענות על שאלות כששאלו אותי לגבי מוטיב חדר השינה שחזר אז בעבודות…

השנה הספירלה הסתובבה למעלה ובמהלך העבודה על התערוכה לא ממש ידעתי להגיד מה אני עושה. הרגשתי בלבול מסוים, ותחושה שמה אני יכולה כבר להגיד? במובן הזה הציורים בתערוכה נוצרו מתוך מחשבה פחות מילולית – היה ביצירה שלהם רכיב רגשי ואינטואיטיבי יותר, הרגשתי מולם לפעמים חסרת אונים, ולפעמים שזה מה שיש, ועם זה נעבוד

יובל: אני חושב שזה עובר ומניח שזה קשור גם לשם התערוכה והספר? שיר ערש לעיניים? תגידי עליו משהו?

יעל: השם שיר ערש לעיניים מגיע מתוך מעין קטע־שיר מהמחברת שלי. לאחרונה השתתפתי בתערוכה שנקראה ״קונטרסים״ שאצרה שלומית ברויר בבית עלמא, שהציגה מחברות עם סיכומי שיעור ושרבוטים של אמנים שלמדו במקום. 

ההשתתפות בתערוכה, ששמה במרכז את השוליים המינוריים של הפלט האמנותי של אמנים, פתחה אצלי הרשאה פנימית לחשוף מעט חומרים נוספים, פחות מעובדים. כשהראיתי לסופי ונרקיס את קטעי השירים והשרבוטים הן עודדו אותי לא לערוך אותם החוצה, ולהכניס אותם לספר.

אחד הקטעים שנכנסו נקרא שיר ערש לעיניים. סופי ליקטה את השם מכותרת השיר. בשיר אני אומרת לעיניים שלא יחששו להירדם, שהחלומות גם ככה לא עוברים דרכן.

אני שמחה שבחרנו בכותרת הזו. הציורים בתערוכה באמת מתחפרים בתפר בין עירות לשינה: כשמתקיימת האפשרות לראות ולא להיראות וגם להיפך, להיות נוכחת פיזית ובו זמנית להתקרב להיות כמו רוח גולמית, שפטורה מהיומיום

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף שלא אמרת להגיד לפני שנפרדות?

יעל: אני חושבת שזה הכל. אולי רק מילה טובה נוספת על גלריה בארי. זו זכות להציג בגלריה שמכבדת את האמנים – משלמת שכר אמנית, מקפידה על סטנדרט גבוה בכל הפרטים, וגם חלל התצוגה נראה מצוין.

בואו לתערוכה שתהיה פתוחה עד 5.10, ונמצאת במשכנה הזמני של הגלריה בתל אביב, דרך יפו 9, כלומר בית רומנו – בקומה למעלה

---

יעל חובב | שיר ערש לעיניים
אוצרת: סופי ברזון מקאי
גלריה בארי, דרך יפו 9 (בית רומנו), תל אביב
נעילה: 5.10