״תלושים״: ניו יורק כזירת קרב של אידיאולוגיה ורגש

״תלושים״, סרטו התיעודי של נמרוד שפירא שהוקרן במספר פסטיבלים ויוקרן לראשונה בישראל ב־yes ב־7 באוקטובר, לוכד זווית נוספת לאירועי הטבח המחרידים, שכללו את חטיפתם של למעלה מ־240 אזרחים חפים מפשע לעזה.

הסרט עוסק בהשחתה מוסרית ופתיחת זירת לחימה מטאפורית בכל הקשור למהלכים האקטיביסטיים של תומכי ישראל בארצות הברית, במקרה הספציפי שלו – השחתת שלטים עם פניהם של החטופים בניו יורק. הסרט, שנפתח מעדויות של מקורבים לחטופים, הולך ומתפתח לכדי הבנה שחזית המלחמה היא גם בתפיסת העולם את האירועים, ובאופן שבו ההמון הגלובלי נוקט צד ״תלוש״ ובעל גוון אנטישמי מובהק.

״תלושים״ מתחיל מאוסף ראיונות שמזכירים ראיונות חדשותיים בטלוויזיה האמריקאית. המרואיינים מדברים באנגלית רהוטה ועברית כמעט ולא נשמעת, כשהם מנסים להבנות נרטיב דוקומנטרי לאירועי ה־7 באוקטובר ולצייר את פרופיל החטופים. בהתחלה הבחירה הזו לא כל כך ברורה קולנועית, עד שמסתבר שקהל היעד העיקרי של הסרט הוא הקהל האמריקאי, ושמטרתו היא לדברר את האירועים כדי להשפיע על דעת הקהל בעולם (כל זאת ללא תמיכה ממשלתית, כדי שהסרט לא יתוייג כ״הסברתי״ מטעם ממשלת ישראל).

בהמשך מתראיינים דדה בנדאייד וניצן מינץ, אמני רחוב מוכשרים ומוכרים בעולם, שב־7 באוקטובר היו בניו יורק. שבורי לב, רחוקים מהמשפחה ומבודדים חברתית, הם נקטו בפעולה שהיא מעבר לאמנות, פעולה שהיא חדירת האמנות למציאות עצמה, כשעיצבו פוסטרים להעלאת המודעות לחטופים (ביחד עם המעצבת טל הובר), תלו אותם ברחבי העיר וקראו לאחרים לתלייתם ברחובות.

ניצן ודדה לא תיארו שקמפיין הכרזות יניע המונים לפעולה כשהפוסטרים יהפכו לסמל, ובמקביל ייצור התנגדות שתוביל לאלימות מילולית ופיזית וסיקור תקשורתי חסר תקדים

הם לא תיארו שקמפיין הכרזות, במאמץ להעלות את המודעות לבני הערובה שנלקחו על ידי חמאס, יניע המונים לפעולה כשהפוסטרים יהפכו לסמל, ובמקביל ייצור התנגדות שתוביל לאלימות מילולית ופיזית, וסיקור תקשורתי חסר תקדים כפי שמתעד הסרט.

חצי שעה אחרי הצפייה, כצופה ישראלית, הרגשתי שסופסוף הגעתי אל הסנטר הקולנועי. בחלק הזה יש אמירה נוקבת שקשה להתעלם ממנה והיא מצדיקה במובנים רבים את כפל המשמעות של שם הסרט בעברית ״תלושים״: לאט לאט מתברר איך הדבקתם ותלישתם של הפוסטרים הפכו לחזית מרכזית במלחמת הנרטיבים בין פעילים פרו־ישראלים ופרו־פלסטינים.

דרך המרואיינים הניו יורקרים (ביניהם קרובי משפחה של חטופים) לצד אקטיביסטים, הסרט מספר את סיפורה של פעולה פשוטה שהפכה לסערה גדולה, פעולה שהיא מיקרוקוסמוס של המלחמה על דעת הקהל ברחבי העולם.

אלישע פיין, אקטיביסט שנאבק למען השבת החטופים, מספר על הפעם הראשונה שבה הדביק פוסטר עם פניו של פרחאן עלקאדי (שחולץ בינתיים) לצד פניו של הירש גולדברג פולין (שנרצח בדם קר בשבי). אז איש לא ידע מה יעלה בגורל השניים, אבל מישהו כבר החליט, כשהוא בא ותלש את פניהם.

כשפיין מדבר על זה, ומראה את האוביקטים שאסף ואובייקטים שהושחתו במזיד – כמו תמונות שעוברי אורח שרפו במזיד, קרעי תמונות שנחתכו בסכין, פנים שקישקשו עליהן בטוש שחור ושבבי נייר שהיו פעם פנים – אי אפשר להתעלם מהטון המוזיקלי שמעניק דניאל סלומון, מה שמעצים את העדות המצמררת הזו על קץ הדמוקרטיה.

התחושה היא שדעה כבר לא לגיטימית אלא אם היא שייכת לצד שנתפס כצודק, והתוצאה היא ניסיון בוטה לטשטש את העובדות ולשבש את ההיסטוריה, לייצר אקטואליה שמתעלמת מהמציאות. יש בזה פן מצמרר כי זה מזכיר שוב, עד כמה היהודים שלאורך 76 שנה הפכו לישראלים, נרדפים בעולם. כאילו מהשואה שעברה ועד השואה הזו לא הייתה זו אלא הפוגה עולמית זמנית של העמדת פנים.

יש משהו מצמרר בלראות פנים של חטופים שנמקים בייסורים בשבי, שבפריבילגיה של הדמוקרטיה האמריקאית הושחתו במזיד והתפחמו באש. זו מטאפורה עוצמתית ומטלטלת, בלתי ניתנת לתפיסה, כי ארצות הברית כמעצמה משקפת הרבה מהלך הרוח של העולם, ולכן התנודות ורחשי הלב של תושביה משמעותיים מאוד.

פיין קילף ושימר את זכרם של החטופים באמצעות הפוסטרים. פניהם המושחתות של החטופים, ביניהם פניו של התינוק הג׳ינג׳י כפיר ביבס, שנכנס ללב של כולנו, מהדהדים את המסר האנטישמי.

יוצר הסרט מתעד את האופנים האגרסיביים שבהם נתלשים השלטים, ומתעמת עם הוונדליזם השיטתי כשהם נתקלים בבריונות משלל הסוגים. המשטרה והחוק נותרים פסיביים נוכח פעילים פרו־פלסטינים שמתכנסים ברחובות, מטילים אימה ונוקטים בפעולות ונדליסטיות. שהאב אלרפאי שמתראיין לחדשות בטלוויזיה, טוען שמדובר בפרופגנדה ומתגאה בפומבי בתלישת המודעות באומרו ש״הרבה אנשים סובלים בעולם אבל תמיד יש ספוט על אותם קורבנות״.

הסרט, על אף היותו עצמאי, ערוך בקפידה על ידי שי מזרחי, עורכת הסרט וכותבת שותפה, ושומר על ליין פנטסטי של אורבניות מצולקת באמצעות עוברי אורח שאינם מזוהים בשמותיהם; ובאמצעות רחובות ניו יורק לאורך שעות היממה והדופק המהיר של העיר, הצילומים שצילם אייל באו כהן משלבים צילומים ממכשיר נייד ומשווים תחושה אותנטית של קרוסלת דעות ומשמעויות.

״תלושים״ הוא סרט מלחמה עצמאי שמראה שחזיתות קיימות גם בשדות אורבניים, בדיאלוג עם אנשים מתרבויות ועמים אחרים, שצריכים לנקוט צד. הוא מתעמק במחלוקת סביב הזכות למאבק והזכות לאקטיביזם.

הוא גם מראה איך הכרזות בניו יורק הפכו במהירות לסמלים מקטבים, עוררו התנגשויות אינטנסיביות בין פעילים והפכו את רחובות העיר ניו יורק לזירות קרב של אידיאולוגיה ורגש, כשאי אפשר שלא להיזכר בהגדרה של עדלי סטיבנסון, מהדמוקרטים האמריקאים הבולטים, למהי חברה חופשית: ״חברה שבה בטוח להיות לא פופולרי״.

האם הקמפיין הצליח או נכשל? לאורך השנה האחרונה, חלק מאותם פנים שמופיעים על הכרזות שוחררו, חלק נרצחו. לגבי השאר – אנחנו עוד לא יודעים מה עלה בגורלם. התשובה של דדה וניצן מינץ מכווצת אותנו בכיסא.

אחרי הכל, ״תלושים״ הוא סרט על הרבה נייר, ועל האופן שבו תמונה אנושית יוצרת משמעות פוליטית. אבל מעל הכל, זה סרט על אהבה, דאגה ושייכות. על היכולת להתחבר ולא לוותר, להתנתק או לברוח. וכך, לא רק תליית השלטים – המעשה האמיץ עצמו, אלא גם השרידים של הפוסטרים, שאריות הדבק והפחם, בדומה לטביעת אצבע או צלקת, כמו גם הסרט עצמו – מעידים עד כמה גדול החיבור.

---

תלושים
בימוי: נמרוד שפירא
73 דקות; ארצות הברית, 2024